מדוע חיילי צה"ל אינם אונסים פלשתיניות?

01/03/2016 בשעה 10:30 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מדוע חיילי צה"ל אינם אונסים פלשתיניות?
תגים:

'מיכאל שלי' נחשב בעיני רבים לספרו הטוב ביותר של עמוס עוז, וכל אשר זוכרים ממנו הוא החלום הכמוס של אשה יהודיה להיאנס על ידי ערבים. תמה זו נפוצה בספרות העולמית: הפנטסיה של כובשת להיאנס על ידי הנכבש, האדונית הלבנה על ידי העבד המרדן, ואפילו גורילה הפורץ לו דרך החוצה מגן החיות היישר למיטתה של עלמה בתולית במנהטן. אלה הן פנטסיות מיניות שגברים מספרים עליהן, ואפילו היו קיימות בדמיונן של נשים יצריות וחזקות, אף אחת מהן לא היתה רוצה לממשן במציאות. פנטסיות שכיוונן מהופך נדירות יותר, הן בספרות והן במציאות. אף שפחה כושית לא חשקה במחשבותיה שבעליה יאנוס אותה, ומותר להניח כי גם לפלשתיניות אין פנטסיה מינית איומה שכזו ביחס לגבר ישראלי במדים. למי שמשפיל יש לעיתים תאווה להיות מושפל. ולמי שמושפל אין התאוות להיות מושפל עוד יותר. זהו טבע העולם.

לא תמיד לכובשים יש נטייה מיוחדת להשפיל את הנכבשת דרך סיפוק יצריהם. חלקם נסחפים באופוריה ומשוכנעים כי כולם סביבם חשים כמותם, ובכללם אולי הנאנסות. הפורקן המיני מגביר עוד יותר את התרוממות הרוח אצל הלוחמים, שגורמת להם לפעול כאנסים סדרתיים מבלי שתיכבה תשוקתם במהרה. שמחת המנצחים משותפת גם לספורטאים בתחרויות חשובות ולסטודנטים שמשיגים את הציון הגבוה ביותר בבחינות של כיתתם. בנות זוגם מעידות כי אלה מתנפלים עליהן אפילו אם לא חשקו בשעה ההיא להשתתף גם כן בחגיגתם. אך הם בקושי שמו לב אליהן כאילו נהגו בהן כמו בחפץ.

לעיניהם של כובשים רבים נראים מעשי אונס כיחסי מין כמעט טבעיים, כזכותם הלגיטימית של המנצחים, וכך הם מפרשים היעדר התנגדות מצד הנאנסת. אותה אשה שייכת לכובש. היא רכושו של המנצח. הוא בוזז אותה כמו היתה שלל מלחמה. על זכויות הנשים אפשר לדבר הרבה בימי שלום בפרלמנטים נאורים. הן מתפוגגות כליל עם הנפת החרב הראשונה. מן העבר האחר, הנכבשת מושפלת תמיד. קרבן האונס חשה כי אחרי מעשה כזה היא הגיעה לשפל המדרגה בימות חייה.

כבר מאז החלה להיכתב ההיסטוריה נודע כי בעתות מלחמה מתרחשים מעשי אונס המוניים בקרב נשות האויב. מקרה יוצא דופן אירע בזמן הפלישה הגרמאנית לרומא בשנת 410 כשהתאבדו תושבות העיר כדי לא ליפול קרבן לכובשים. עוד מיליוני נשים שלחו יד בנפשן במרוצת הדורות הבאים, במיוחד בגרמניה הנאצית, מחשש שתירצחנה ברשעות גם כן. לרוב לא הומתו הנאנסות, אלא אם בוצע באוכלוסיה טבח כללי שקדם לו אונס. בדרך כלל, קיבלו הנאנסות את גורלן בשוויון נפש כלפי חוץ, משלוש סיבות: הסיבה האחת – כשבעליהן, אחיהן ואבותיהן יוצאים למלחמה יודעות הן מה יהא המחיר הנורא שתשלמנה אם יפסידו ותיכבש ארצן. זוהי המוכנות הנפשית. גם מכונת התעמולה שוטפת את מוחם של הלוחמים לבל ינוצחו בקרבות אחרת יקרה כמעט הגרוע מכל לנשים שנותרו בבית. הסיבה השנייה – האונס אינו ברוטאלי כהרג מכוון של בני אדם, ובאווירה המלחמתית נתפש כדבר שאינו אכזרי ביותר. יש גרועים ממנו. הסיבה השלישית – אם תתנגדנה עלולים הכובשים לקטול את ילדיהן.

ההתמודדות הנפשית לאחר מעשי האונס משתנה מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. כפי הנראה, ההודאה היא הקשה ביותר להן. אבל גם ההשתקה שכפו על עצמן אינה קלה. במקומות מסוימים חשות הנאנסות בעת מלחמה השפלה רבה עוד יותר בגלל ההרכב האתני הנחות, בעיניהן, של התוקפים. אלפי נשים באוקינאו'ה סירבו להודות בפומבי שהיו קרבן לאונס קבוצתי בידי חיילים שחורים מצבא ארה"ב, ושמרו על שתיקה ארוכת-שנים מחמת הבושה, עד שדיברו. לעומת זאת, באותה המלחמה, אך בצרפת, התלוננו מאות נשים מקומיות כי נאנסו בידי חיילים אמריקניים, שחורים ברובם, והן דרשו שהם ייתלו. וכך קרה, ועשרות מהם הוצאו להורג. בניגוד ליפן ולצרפת שזכו לעצמאות מחודשת, גרמניה חולקה לשניים, ובחלק המזרחי המשיך לשלוט הצבא ממנו יצאו רוב רובם של האנסים. רק המערב-גרמניות יכלו לדבר בחופשיות. במיוחד מוכר סיפורה של הנלורה קוהל, רעיית הקנצלר הגרמני. בגיל 12 נאנסה על ידי הסלאבים מהצבא האדום, וסבלה כל חייה מן הטראומה שחוותה. בגיל 68 שמה להם קץ. עד היום חלוקות הדעות מה היתה סיבתה.

יש הגורסים בעקשנות כי האונס הוא כורח בלתי נפרד של המלחמה. יש החולקים על דעתם המוצקה תוך פקפוקים עצמיים, ויש המראים להם נכוחה כי הם טועים. מכל מקום, מ-31 במאי 1948 ועד ימינו השתנו סדרי עולם דווקא בחלקת ארץ נידחת בלבנט. העובדה שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתיניות היא היוצאת מן הכלל. ויש לברר מדוע. במה שונים חיילים יהודיים – שנחשבים בעיני הנכבשים לכובשים חסרי רחמים (עד גבולות האונס) – מלוחמים של עמים אחרים?

א. האם בשל גזענות רואים החיילים בפלשתיניות כמו היו תת-אדם ונגעלים מהן?

אי אפשר להתכחש כי פה ושם מקננת תחושת דחייה אצל חיילים נורמטיביים מן המחשבה על קיום יחסי מין עם פלשתיניות, אבל מקורה באותו מיאוס דתי כלפי נוכריות, ועליו מתווספת טינה בהיותן נשות האויב. באופן אנלוגי, קיים תיעוב בקרב יהודים חרדיים כלפי חזירים ושימפנזות בגני חיות. הראשון אינו כשר למאכל. השני מייצג את המדע השקרי, לפי תפישתם. יחסי אישות עם גויים משתייכים לאותה סקאלה.

הפגנת ההתנשאות של כובש אל נכבשת מתקיימת מטבע הכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, אבל אין בה גזענות של אדם עליון כלפי אדם נחות. ואפילו היתה חלילה, כבר יודעים אנו כי הגזענות החריפה ביותר אינה מונעת אונס. אם יש הגיון באונס, ודאי שקל יותר יהיה לבצעו ככל שרוחשים פחות כבוד לקרבן. בזמן משטר האפרטהייד בדרום אפריקה גילו הלבנים בשנים מסוימות הצטיינות ייחודית באינוס השחורות, ביחס למספרם באוכלוסיה הכללית. הנאצים אנסו יהודיות במחנות הריכוז למרות שנחשבו תת-אדם עבורם, וחרף האיסור הגמור שקבע היטלר לקיים עימן מגע מיני.

מתקיים ויכוח אקדמי האם כל הנאצים ראו ביהודים תת-אדם ואימתי זה קרה, אבל אין מחלוקת כי לפני השמדתם כך ראו בהם. הוויכוח אינו גווע מכיוון שלפני עליית היטלר לשלטון התערו היהודים היטב בחברה הגרמנית. ודאי לא נחשבו לתת-אדם מפני ששיעור הנישואים המעורבים היה בלתי מבוטל (להדגיש, מבלי המרת דת). ראוי שוב להיזכר: בשואה לא נספו 5.8 מיליון יהודים, אלא 5.8 מיליון בני אדם שהיה להם דם יהודי לפי חוקי טהרת הגזע של נירנברג.

בחוקי נירנברג קיימת סתירה פנימית שאי אפשר ליישב אותה: הטענה הראשית היא שדמו של הגזע הארי הוא הנעלה מכל הדמים, ודאי מן הדם היהודי הנחות. יש היה לצפות כי בתנאים של שוויון בנפח הדם, מחצית יהודית ומחצית ארית, אמור היה הדם הארי לגבור על הדם היהודי בקלות. אותו האזרח, על פי ההיגיון הפנימי של המדע הגרמני, חייב היה להיות מוכר כארי. העובדה שאפילו רבע יהודי הוכר כיהודי מתנגשת עם הטענה הנאצית שדמו של הגזע הארי נעלה יותר. יוצא אפוא כי אדם ששתי סבותיו ואחד מסביו היו ארים טהורים נחשב תת-אדם! פצועים מדיביזיית אס.אס. 12 היטלר יוגנד שנפלו בשבי בעלות הברית המערביות סירבו לקבל עירוי דם שעשוי היה להציל את חייהם. קנאתם הנאצית היתה כה עזה עד כי ראו בבריטים ובאמריקנים, נוצרים כמותם, בעלי דם מזוהם.

(חיברתי רשימה זו בעקבות פניות אליי, לאחר שהאנתרופולוגית החברתית טל ניצן הציעה את עילת הגזענות בעבודתה הנודעת – "גבולות הכיבוש": נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי- פלשתיני)

ב. האם הפלשתיניות אינן אטרקטיביות?

הפלשתיניות אינן פחות יפות מהיהודיות, לפי התרשמותי. על פי תגובות אוהדות של חיילים אחרים, אולי אף יפות יותר. אני זוכר כי לא פעם אחת היתה מוכנה מחלקת טירונים לחתום על הסכם שלום מיידי ברדתה אל שכם. ועל חברונית אחת נאמר כי היא האשה הכי יפה בעיר מאז חיה בה שרה אמנו. ואילו בקרב הישראלים נוהגים לספר כי נשות רמאללה הן החינניות בבנות הארץ כולה. יתרה מכך, לחיילים רבים יש בנות זוג שאינן אטרקטיביות בכלל, והם אינם נמנעים מלהימשך אליהן. בכלל, נואל הוא הניסיון להשוות יחסי מין לגיטימיים של גבר לאהובתו, לבין התבטאות יצריו האפלים של הזכר האנושי. אותו לא מעניין בכלל כיצד נראית הקרבן. בתום מלחמת העולם השנייה אנסו חיילי הצבא האדום אלפים רבים של קשישות על ערש דווי בבתי חולים גרמניים.

ג. אם הערבים שכבשו את הארץ ושלטו בה לא התאכזרו במיוחד אל בנותיה, אז היהודים בדורנו משיבים לצאצאיהם באותה מטבע רחמנית?

ב'איגרת תימן' כתב הרמב"ם על האסלאם: "אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם". ודבריו אלה נרשמו חרף האסונות שפקדו את היהודים במסעות הצלב עד אז.

ברם, אין צורך להרחיק עד ימי הביניים כדי לתאר מעשי אונס ביהודיות. בשנת 1820 במרוקו, הותקף הרובע היהודי של פס על ידי שבט מוסלמי פולש, שבט אודאיה, שבזז וגזל אריגים, משי, כסף וזהב. התוקפים לא הסתפקו בביזה. נלקחו נשים יהודיות לרובע המוסלמי, שם נאנסו הנערות שביניהן. גברים יהודים רבים נרצחו בניסיונם להגן על נשותיהם מפני חטיפה. מנהיגי הקהילה ובעלי החנויות עונו ונאלצו לחשוף היכן החביאו את כספם. פרעות דומות אירעו בצפת בשנת 1838. הקהילה היהודית שם נהרסה כאשר פושטים דרוזים מדרום לבנון, בשיתוף עם מוסלמים מהעיר, השתוללו ברובע היהודי במהלך הלילה ובזזו ככל יכולתם. נשים נאנסו, גברים עונו כדי לחשוף את מקום הימצאו של הזהב והכסף המוסתר. בנובמבר 1945 בזמן הפרעות בלוב נאנסו בעיר מיסראתה נערות ונשים רבות, ולאחר מכן כדי להציל את חייהן, הן נאלצו להוקיע את היהדות ולהתאסלם.

מעשי ביזה וניצול, פגיעה בנפש ואונס נשות היהודים התרחשו לכל אורך ההיסטוריה המשותפת לנו ולמוסלמים. אי אפשר להכחיד את מעשיהם הנפשעים מן הזיכרון הלאומי. יחד עם זאת, לאור היחסים הטובים בימינו עם אויבים מושבעים של עמנו בדורות הקודמים, כגון הספרדים, הרוסים והגרמנים, לא ניתן לשלול את היעדר מוטיב הנקמנות בנפש היהודי. או להצביע על חולשתו, לכל היותר. אפילו קריאות הנקם בערבים על פשעי ההווה מתקשות מאד להיתרגם לכלל מעשה. במקביל, הנקמה האישית בתרבות המוסלמית נפוצה ביותר.

ד. אולי אונס נשות האויב אינו מקובל במרחב המזרח תיכוני?

למגינת ליבן של הנשים החיות תחת כיבוש 'המדינה האסלאמית' אין הדבר הוא נכון.

ה. האם בגלל חשש מענישה?

צבא שמשמעת אינה נאכפת על חייליו אינו מסוגל להילחם בשדה הקרב. הם יברחו משם. מזו הסיבה חוקי הצבא הם נוקשים, מקפידים לקיימם, ומחמירים בענישת העבריינים שאינם מצייתים להם. אחרת, ייצר ההישרדות האישי יגבר על החשש מענישה. ולמרות צווי הברזל והפקודות המפורשות בכל הצבאות ממשיכים החיילים לאנוס את נשות האויב.

ו. האם מפני אי התקיימותו של שטח הפקר?

שטח הפקר בשטח הנכבש משמעו אנדרלמוסיה במידה פחותה או גבוהה, ואותה ניתן לנצל כדי לבצע פשעים בסתר. לקיחת שלל שלא ברשות ובניגוד מוחלט להוראות היתה שכיחה בכל מלחמות ישראל ובוצעה בידי לוחמים רבים למען הגנתה. ברם, האונס לא היה נפוץ עד בלתי קיים.

ז. האם מוסר שהוטמע בדרך חינוכית פיעם בלב הכובש היהודי?

מוסר אנושי הוא דבר אינדיבידואלי וערכיו מתפרשים בכל הרמות. על מנת שצבא יהיה מוסרי ככל האפשר, חייב הוא לבחור את חייליו על פי אמת מידה אחת – מוסריותם. הכישורים האחרים מחויבים להיות בלתי חשובים. בפועל, החייל נבחר לשרת בצבא דווקא על פיהם. לפיכך, אין ולא יכול להיות צבא מוסרי. בשנתונים מסוימים, באופן אקראי, יתכן ויהיה רוב של חיילים שמקנן בהם מוסר גבוה או מוסר נמוך. מאקראיות שכזו לא ניתן לגזור כמעט מאומה, ואי אפשר להשליך ממנה על העבר.

ח. האם שירות צבאי יחד עם חיילות מונע מחיילים לאנוס את נשות האויב?

לכל הלוחמים יש אם, אשה, בת, אחות, שירצו לראותן לאחר המלחמה. לחלקם יש אהובה שממתינה לשובם. למרות כל אותן נשים שיקרות לליבם, לא תמיד הם חסים על תומתן של נשות האויב. אחד ההסברים לאונס הוא שלא ראו אשה מזה זמן רב. הוא מופרך. בצבא האדום שירתו מיליוני נשים בזמן מלחמת העולם השנייה, שכם אל שכם, יחד עם הגברים. השירות המשותף לא השפיע על החיילים בכובשם את גרמניה, שאנסו נשים מקומיות, נשות האויב, חיילות מצבאם, ואפילו שבויות בנות עמם ששחררו שעה לפני כן מציפורני הנאצים.

ט. האם זו עדות לאי-אנושיותם של היהודים?

אם נהוג בקרב לוחמים בכל הדורות לאנוס את נשות האויב, והלוחמים הם בני אנוש, אזי מי שאינו אונס אינו משתייך לכלל בני האדם הרגילים. ואם היהודים ממעטים לאנוס, כי אז הם בני אדם מסוג אחר, מגזע שונה. הם אינם כמו כולם. על פי הלוגיקה העקומה זהו הסבר שמתקבל על הדעת. לפיה גם ניתן לשאול: אם כל הטרוריסטים הם מוסלמים, אז כל המוסלמים הם טרוריסטים?

י. האם בגלל שמדוכא אצלם האינסטינקט הבסיסי שמניע אנשים לנקום?

נקם נוסח "עין תחת עין" הוא רק צורה אחת של נקמה. אם ליהודים יש רצון לנקום היא עשויה להתממש כאשר חייליהם מופיעים לעיני ההמון הערבי המצוי תחת הכיבוש. כבר נאמר ב'דברות לחייל העברי על אדמת גרמניה' של הבריגדה היהודית: "זכור – הופעתנו כחטיבה על דגלה וסמלה, לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא!" ואכן, הרוב המוחלט של ניצולי השואה החליט לבטא את רצון הנקמה באופנים אחרים מאשר בזריעת מוות בקרב הגרמנים: להיות אדם במובן הערכים האנושיים והיהודיים, ובכך להוכיח שהאידיאולוגיה הנאצית היתה הבל – זו היתה נקמה. להקים משפחה, קהילה וישיבה במקום אלה שאינם – זו היתה נקמה. להילחם, כי קודם אי אפשר היה, ובעיקר על הזכות לחיות בין יהודים בארץ-ישראל – זו היתה נקמה. זו היתה גם סברתה של המנהיגות הציונית שביקשה לכונן נורמליות שלא עוד בקרב הגויים. במקום לכלות את הכוח במסע נקמה, לנתב אותו לבניית המולדת כדי שלא יצטרך עם-ישראל להרהר שוב בנקמות על שכניו בארצות הגולה.

נודעת גם התפישה המשיחית שכבר מצויה אצל חכמי ספרד שגיור הגויים ולא השמדתם הוא אשר יש לייחל לו ולא נקמת דמים. היינו, תחת להפחית בלבד את מספר הנוכרים, להגדיל באמצעותם את מספר היהודים. כך מוזכר ב'ספר הכוזרי' של ר' יהודה הלוי (עמ' קעח) וב'כתבי הרמב"ן' (עמ' שכב).

יא. האם זהו אי הרצון להותיר צאצאים בקרב האויב?

האונס הגדול בהיסטוריה החל ב-21 באוקטובר 1944 כשחיילי הצבא האדום נכנסו לגרמניה לקראת הכרעת מלחמת העולם השנייה, והאונס נמשך עד הכניעה הסופית. מוסכם על ההיסטוריונים כי היהודים שלחמו בשורות הצבא האדום לא השתתפו במעשי האונס, ואלה היו החיילים שחזו במו עיניהם בזוועות השואה כששחררו את פולין מציפורני הנאצים. קצינים יהודיים אף בלטו בניסיונותיהם ההרואיים למנוע את אונס הנשים. הם נחלו כישלון חרוץ. על פי ההערכה, נאנסו שני מיליון גרמניות, ובברלין לבדה נאנסו מאה אלף גרמניות מגיל 8 עד 80. רובן אפילו 70 פעמים. החיילים הסובייטיים לא חסו על אף אחת מהן. מה היו מספר התינוקות שנולדו לאחר אונס בהיקף כה עצום? אומדים את מספרם בעשרות אלפים. ילדים כה רבים שגדלו ללא אב ביולוגי, ואיש לא שאל האם גרמנים הינם או רוסים הם. היהודים דווקא מתעניינים בשיוכו של היילוד בדקדקנות. קביעת ההשתייכות היא רק על פי האם ביהדות.

מדוע נקבע כי זהות הצאצא נובעת מרחם האשה? הריגת בני האויב בגיל הפוריות עלולה לחסל את סיכויי הקהילה המנוצחת להחזיר לעצמה עוצמה מספרית. אולם המנצחים במלחמה לא הסתפקו רק בקטילת גברים אלא זכו גם בכל השלל. הם אנסו את הנשים וחלקן התעברו. אִם האֵמא היהודיה נתפשת כמקור ההשתייכות, הצאצאים שלה יהיו יהודים והם יספקו הגנה מפני חיסול קיומה של הקהילה.

גם יהודים שניצלו מזוועות הנאצים והיו חזקים דיים כדי לפקח על פועלות בגרמניה הכבושה התייחסו אליהן יפה, על פי עדותן, בניגוד מוחלט לבני עמים אחרים. הם הסבירו זאת באי-רצונם להתעלל שוב באיש, כיוון שחוו בעצמם התעללות קשה מכל מה שאפשר היה לשאת. אך מעטים מאד מהיהודים רקמו קשרי אהבה עם הגרמניות. מאידך, המתירנות המינית בקרב היהודיות אחרי שחרורן היתה הרבה מעבר לגבול ההפקרות, מתוך רצון להוכיח לעצמן ולעולם שעודן בחיים, מתשוקה כמעט נשכחת לחמימותו של מגע גופני, משאיפה לשוב אל חיים נורמליים אחרי שנגזלה מהן אנושיותן, אך בעיקר כדי ליצור חיים מחדש. שימוש באמצעי מניעה היה דחוי בעיניהן. רובן נישאו בחופזה ליהודים כמותן, אך רבות לא בחלו גם במשחרריהן.

יב. אולי משום ההבנה המוחלטת כי אונס הוא מעשה גרוע מרע?

נהיר הדבר כי לכל בר דעת מצוי כושר הבחנה להבדיל בין טוב ורע. אלה מאנסי המלחמות שאינם נתונים בהתקף פסיכוטי, מודעים למעשיהם. הם אינם מאבדים את השליטה על עצמם, אלא שהשליטה העצמית היא מוגבלת להבדלה בין טוב ורע בלבד. הנפש היהודית ניחנת בהתבוננות עמוקה וחודרת, ברצון המתמיד – ובעקבותיו גם פיתוח היכולת – ללמוד פרטים עד יסודם, ולדברים הללו יש תוצאות לוואי. ליהודי יש מסוגלות להתבונן להשלכות של מעשיו, לתולדות פעולתו מעבר לאופק. מצוי בו הכושר המנטלי לשים עצמו בעתיד ולהביט משם לפנים, אל ההתחלה.

יג. האם בגלל שלא נשטף מוחם של החיילים במכונת התעמולה?

לשטיפת מוח מבית היוצר של התעמולה הממשלתית יש אפקט חזק על התנהגותו של הלוחם. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייסו העיתונים הסובייטיים להציג קריקטורות שבהן מותרת הגרמנייה לכל חייל בצבא האדום. היא לא רק גרועה כגברים הנאציים, אלא גם עשירה, מפונקת ומפוטמת, והוא מוזמן לקחת ממנה את מה שמגיע לו. ולא היה מי שיעצור בעדו. אפילו הוצבו שלטי דרכים על הגבול שהכריזו ברוסית: "חייל הינך בגרמניה. נקום בהיטלראים". מנגד, פעילות התעמולה הממשלתית בישראל היא מוגבלת, ואף אם היתה רחבה יותר לא היתה מסוגלת להשפיע בעד המסר לאורך זמן בחברה דמוקרטית, אלא היתה יוצרת אנטגוניזם בקרב הציבור.

יד. האם מפני שקציני צה"ל אינם נוהגים באכזריות כלפי חייליהם?

לוחמים שמפקדיהם נוהגים בהם באכזריות נוטים לפרוק את סבלם גם על אוכלוסיה אזרחית. זהו אחד ההסברים לאלימות המרושעת של החיילים היפניים כלפי האוכלוסייה הסינית במלחמת העולם השנייה. יפן היתה אז חברה מיליטריסטית מובהקת, והקצינים נהגו באופן מזלזל למדי בחייליהם והיחס כלפיהם היה רע בצורה שיטתית. במיוחד נודעת הברוטאליות שהפגינו התוקפים היפניים בננקינג שבסין ב-13 בדצמבר 1937 כשאנסו רבבות נשים מכל גיל ואחר כך דקרו אותן למוות. עוד מאתיים אלף גברים נשים נרצחו, וכל אשה ששרדה את הטבח ההמוני ונמצאה ראויה לשרת את יצריהם של היפנים, הוכרחה לשמש שפחת מין עבורם. שיאים של אכזריות תועדו אף לקראת סוף המלחמה כשקצינים בצבא היפני שלחו עשרות אלפי חיילים למשימות התאבדות חסרות תועלת או הרגו אותם כדי לאכול את בשרם כשהיו נצורים ללא מזון תחת אש אויביהם. לעומת הצבא היפני בשנים הנוראיות ההן, צה"ל כפוף לממשלה ובין מפקדיו וחייליו שוררת ברית דמים ואחוות רעים שמהוות את היסודות להצלחות במשימותיו.

טו. האם משום שיהודים לא הושפלו בידי כובשים ערביים?

יהודים הושפלו על ידי ערבים על רקע דתי לאורך דורות רבים, אך הסתגלו לייסורים מתוך כורח המציאות. הם היו מעטים מול רבים ולא יכלו להתנגד באופן מעשי. אותה הסתגלות מיתנה את עוצמת ההשפלה שחוו פעם אחר פעם, בדומה לעובדים הכפופים למנהל ומתירים לעצמם לספוג עלבונות ממנו אשר במקום אחר ובזמן אחר היו נענים בדרך אגרסיבית כלפיו. מנגד, תושבי ברית המועצות הרבים כל כך אשר היתה להם מורשת מפוארת של מלחמות אימפריאליות מסוגלים היו להתנגד. כמו שאר הסלאבים הושפלו על ידי הנאצים על רקע גזעי ונחשבו בעיניהם כבני אדם נחותים שנועדו אך ורק להיות עבדים לאדוניהם הגרמנים. מיליוני סובייטים שלא נמצאו כשירים לשמש כעבדים הורעבו בכוונה למוות במלחמת העולם השנייה, עד שחל מפנה לטובת הצבא האדום. על השפלתם לא מוכנים למחול. וכבר ידוע מההיסטוריה כי הדרך הבטוחה ביותר לגמול בהשפלה על השפלה היא לאנוס את הנשים בפומבי לעיני הגברים חסרי הישע שלא יכולים להושיען. ז'אן פרואסאר סיפר כי במרד הז'אקרי יצאה קבוצה של איכרים לאחת הטירות, כבלו את האביר בעל המקום ואנסו את אשתו ובתו בזו אחר זו, לעיני האדון הכפות. לאחר מכן הרגו את האשה שהיתה בהיריון ואת הבת, ולבסוף גם את האביר עצמו. וכך נהגו הרוסים בגרמניות.

טז. האם בגלל שאין הבדלי מעמדות בין חיילים יהודיים לפלשתינים?

טינה אישית בשל הבדלי מעמדות בין כובש לנכבש עלולה להעצים את אכזריותו של הלוחם ולהניע אותו לבצע מעשים שאולי היה נמנע מהם. ההבדלים המשמעותיים ברמת החיים הדהימו את החיילים הסובייטים בגרמניה שחלקם כמעט לא ראו רשת חשמל פועלת לפני כן או פריטי מותרות בתקופה ההיא כמו שעוני יד. אפילו בתנאים הקשים של מלחמת העולם השנייה, כשערי גרמניה הופצצו והמחסור היה מורגש ביתר שאת, עדיין נתקלו חיילי הצבא האדום בשפע יחסי שאפיין את אורח החיים של האזרחים הגרמנים, והוא הטריף את דעתם, וגרם להם לשנוא עוד יותר את האויב. מנגד, מצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בישראל משופר להפליא בממוצע ביחס לכל העמים שחיים סביבם, כך שקנאה מעמדית אינה קיימת בקרבם.

יז. האם היהודים הם רחמנים מטבע בריאתם?

אף על פי שהיהודים לאורך הדורות שמו מבטחם באלוהים תחת לבטוח בחרב, הם אינם בשום פנים ואופן אוהבי שלום מטבע בריאתם. דברי ימיהם עד לתקופת הנצרות וגם זמן רב לאחר מכן היו רצופים שפיכות דמים שליוותה ניצחונות ומרידות. אך מששללו מן היהודים שלטון מדיני ומנעו מהם את התאווה האנושית כל כך של הערצת השררה, התעמרות בזולת וניצול גס של טובין, גרמו להם שיהפכו קיפוח זה בקרבם לסגולה טבעית של שלילת כוח הזרוע, שכאילו נתברכו בה מלידה וכמעט אין לעקרה. בוותרם על הצורך להשתמש בכוחניות, אף אם בראשיתו כפוהו עליהם, השקיעו היהודים את כל כובד המשקל בלימודי תורתם ועיקרי המוסר של דתם, ומתוך ויתור זה עלתה וצמחה חברה אנושית אשר ינקה במעט מסביבתה וכמעט לא הושפעה מאורחות החיים של שכניה. רבי מאיר מרותנבורג העיר בשלוות נפש כי היהודים, שלא כנוכרים, אינם נוהגים להכות את נשותיהם. באמרת אגב זו מקופלת ההיסטוריה החברתית של עם ישראל. אמת הדבר כי רק הכרח המציאות הוא שלימד את היהודים להימנע מאלימות, אך הם השכילו לנהוג לפי דיכוי יצר זה לא רק לגבי יצורים חזקים מהם אלא גם לגבי חלשים מהם: נשים מכל גיל וחיות משק גם כן.

—————-

הסעיפים לעיל הם פרי מחשבתי הפורה, אולם לא כל רעיון מקורי או חדש משקף את המציאות כהווייתה. בניגוד לגרימת מוות, שהוא נתון אבסולוטי, להגדרת האונס פרשנויות אחדות, ולא כולן חופפות.

מילות מפתח ומילים חלופיות: פלסטיניות, פלשתיניות, פלשתינאיות, ערביות, פלשתינית, ערביה, פלסטינית, פלשתינאית, אונס, אינוס, אנס, אנסים, נאנסת, נאנסות, לאנוס, אונס, אונסים, מלחמה, מלחמות, חיילים, חייל, לוחם, לוחמים, צבא, צבאות, אויב, אויבים, ישראל, ישראלי, ישראלים, יהודי, יהודים, יהדות.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.