דה-הומניזציה של האם הפלשתינית

09/02/2016 בשעה 06:19 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על דה-הומניזציה של האם הפלשתינית

מי כמו היהודים סבלו מהרצון לשלול את אנושיותם כבני אדם כאשר הנאצים רדפו אותם עד מוות, והנה משתמש בן האומה היהודית באותו כלי נשק פסול נגד האויב הערבי, מבלי להבין את ההשלכה המוסרית של דבריו.

שלשום התראיין השר גלעד ארדן בתוכנית 'מה בוער' בגלי צה"ל בסוגית העיכוב בהשבת גופות המחבלים למשפחותיהם כדי שיובאו לקבורה. השדרן רזי ברקאי סבר כי אין הבדל בין רגשותיהן של אמהות פלשתיניות לבין אמהות ישראליות, והוסיף כי תחושת האם השכולה הפלשתינית המצפה לגופת בנה דומה לציפיית האם השכולה הישראלית לקבלו גם כן בחזרה. ברקאי לא טען כי קיים שוויון ערכי בין חיילי צה"ל לבין מחבלים פלשתיניים, אלא שהשכול הוא אותו השכול, ואמא היא תמיד אמא הן בקרב ישראלים והן אצל פלשתינים. שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין ז"ל, שחמאס מחזיק בגופתו מזה זמן רב, הזדעק אתמול לרדיו, עלה בכעס לשידור ותקף את ברקאי בהסבירו לו ולציבור המאזינים כי קיימים הבדלים עצומים בינינו לבין אויבינו, ואין שום דמיון בין רגשות משפחתו השכולה ובין רגשות משפחה של מחבל מת; שזה לא אותו הדבר.

ברם, רזי ברקאי צודק בדבריו וגולדין שוגה בדמיונותיו. שנאה היא רגש אנושי. אנשים שונאים את אויביהם. מותר לגולדין השכול לשנוא פלשתינים, אך אסור שהשנאה תעוור אותו מלראותם כבני אדם. גם בעורקיהם זורם הדם. גם אצלם מתעצבים כשדם נשפך בקרבם. אך גולדין סבור כי בנפשה של הברייה הפלשתינית לא מסוגל להתקיים רגש של אבלות; שאי אפשר למצוא בתוכה את כלל הרגשות האנושיים; שבניגוד ליהודים לא כל העמים האחרים מתאבלים על מות יקיריהם. שמא בתוך תוכו סבור גולדין האב כי אם חמאס ממאן להשיב את גופת בנו אזי הסיבה היא שלפלשתינים אין יכולת להרגיש את השכול. אם היה להם רגש שכזה כבר היה מובא גולדין הבן לקבר ישראל.

אבלות היא רגש שמבוסס על זיכרונות. מי שזוכר אין לו ברירה אלא להתאבל. זקנים מתאבלים אפילו על נעוריהם, על שנים שמתו ולא תחזורנה עוד. הזיכרונות הקשורים לאדם שמת לא מכבר עודם טריים אצל קרוביו. הוא ממשיך לחיות בתודעתם בזמן שהוא כבר מת. לדיסוננס הזה, שלא ניתן לפתור, יש עוצמה רבה על נפש האדם עד שאינו מותיר לו ברירה אלא להרהר על המת. ומתוך ההרהורים נולד הצער על האובדן. האבלות מתקיימת אפוא גם במחשבות. על כן, חשוב להבדיל בין טקס האבלות שהוא יציר תרבותי, לבין רגש האבלות שהוא הכרח ביולוגי – ללא קשר לתרבות; שהוא תהליך נפשי פנימי שמוחצן לעיתים באמצעות בכי מתפרץ או שבא לביטוי באופן נשלט על ידי ריטואל.

בעבר סברו כי פילים שנתקלים בשלדים של בני מינם מתעכבים לידם במשך שעות מפני שהם סקרנים לגביהם. אולם, הפילים אינם נוהגים כך כלפי כל שלד של בעל חיים אחר שחלפו בקרבתו, ונראה כי הם זוכרים את המיקום שבו מצוי אותו השלד ונזכרים שאחד מחברי העדר שלהם מצא שם את מותו. עצירתם סמוך לעצמותיו אין לה פירוש אחר מאשר הבעת אבלות. כמו בני אדם, אף הם מתאבלים על מתיהם כל עוד מתקיימים אלה בזיכרונם.

אצל האם פלשתינית מצויה כל סקאלת הרגשות האנושיים כפי שנמצאת אצל כל אם יהודיה, וכשהיא יוצאת לחלק סוכריות ברחוב אחרי מות בנה היא נוהגת כך כי זהו הפולחן המקובל בחברתה כלפי מחבלים מתים. אצל הפלשתינים התקבע פולחן מוות מסוג אחר. אולם, אף אמא בעולם אינה שמחה על מות בנה. מה שמראות הן בחוץ אינו מה שהן מרגישות בפנים. אין להן יכולת שלא להתאבל כל עוד מופיעים זיכרונות מן הבנים המתים במחשבותיהן.

הניחו לגוויות. אל תרדפו את המתים. מה שלא הצלחתם לעשות בחייהם, לא תעשו אחר מותם. אי אפשר להילחם במחבל לאחר שהפך לבר מינן. אין כל טעם להיאבק דווקא בגופתו. יש להשיב למשפחות את מה שנותר מהמחבלים. החלק הכי משמעותי שהיה בהם, החיים עצמם, כבר ניטל מהם.

ראו גם: הפרה הקדושה של השכול הצבאי

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.