כיצד ניתן להסביר את הרצון להתפרסם אחר המוות?

26/01/2016 בשעה 07:28 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על כיצד ניתן להסביר את הרצון להתפרסם אחר המוות?

יושב הייתי עם הבת הקטנה של ידידתי ומנסה לפענח "מכתב סתרים" שחיברה, בלי סימני פיסוק. לא הבנתי בו דבר. כדאי שתקריאי את מה שכתבת, ביקשתיה. והיא נענתה בחפץ לב. מפיה הכול היה מובן. אז מה לא הבנת ממה שכתבתי, גערה בי. וכך מצאתי עצמי מסביר לה מהו ההבדל בין "אלך לראות אותם אם הם שם" (תלך אפילו אינם שם) לבין "אלך לראות אותם, אם הם שם" (לא תלך אם אינם שם). אחרי שלל דוגמאות כאלה, היא תפשה. ואז שאלה: אתה חכם?
ומה את חושבת? תהיתי.
אני חושבת שכן, ואתה?
הוא חכם, פסקה האם.
אז אם אתה חכם, מדוע אתה לא מפורסם?
כעבור כמה שניות של שתיקה, התעשתי: אם אדם הוא מפורסם, אז הוא חכם?
כמה פעמים שבתי על השאלה עד שענתה: הבנתי. זה כמו "אם הם שם".

לפני כמה שנים הזמינה אותי לביתה סופרת בתחילת דרכה. ציפיתי שתדבר איתי על תחושת הרווחה שהיא מרגישה אחרי שמלאכת הכתיבה נסתיימה והתינוק בא לעולם. אבל היא היתה במתח. אחרי שספרה יצא לאור אבתה לדעת מה יאמרו עליו. מספרים כי זוהי הרגשה מובנת מאליה. אחרי השקעה נפשית כה עצומה, חפצה הברייה לדעת האם טרחה לשווא. נו, מה אתה אומר על העוגה? שאלה. טעים מאד, עניתי בשפתיים מרוחות בקרם שוקולד.

הדבר החשוב ביותר לאמן הוא שלא יתעלמו מיצירתו. רבים מן האמנים מוכנים לסבול ביקורת ארסית ובלבד שיאמרו אותה. בניגוד לעוגה אפויה בתנור (אשר חיש נזללה), הספר החדש בעיניה של הסופרת הוא חלק ממנה. תאום סיאמי שנברא ברחמה, שדבוק אליה לכל מקום אשר תלך. כמו השם שלה. והשם הזה, היא רוצה שפחות ייצמד אליה, שילך נא לפניה. לשם שלה יש חשיבות שמתרוממת מעל הררי תעודות הזהות.

סופר עלום-שם אינו בהכרח אלמוני. אם מוכשר הוא, כולם ידברו על ספריו, ידונו באישיותו. אבל הסופרים מתקשים לרצות באנונימיות. באותה המידה שמתאווים כי יוקירו את ספרם, כך תאבים הם שיזהו אותו עימם באופן המוחלט. באמצעותו מצפים להוקרה שכה מייחלים לה. הספר שהם כותבים אינו רק צורך נפשי עז להוציא מילים על פני הדף. זוהי גם דרכם להיות מפורסמים.

כשליוותה אותי לחדר הרחצה כדי שאנקה ידיי ולא אלכלך קיר כלשהו בדרך, חקרתי: ואם לא תזכי להוקרה? היא המתינה עד שאנגב גם את הרצפה אחרי שהרטבתיה, והגידה כי אם הספר הוא מעולה, וכך היא מאמינה לגביו, אז תתנחם שידברו בשבחו לאחר מותה. ואם גם יוקירוה, היא אף תשמח. כמתה? האם הגולגולת תפער לסת ריקה משיניים ותחייך? אולי. תקוותה לתהילה נמשכת אחרי חייו של אדם. דור הולך ודור בא, ואנשי העתיד יבינו סוף סוף את גאוניותה. אבל מה אכפת למת – שכבר אינו בן אדם – מה יחשבו עליו?

אותה השאלה צצה בראותי נערות אלמוניות ממזרח ירושלים שמקריבות חייהן למען דבר אחד – התהילה שתזכינה לה במותן, שידברו בשבחיהן, ששמן יתפרסם ברבים. זה מה שמעניין אותן, כך הן אומרות. אני בקושי שם לב מה אומרים עליי בחיי. לרוב זה בכלל לא מעניין אותי. האם עצמותיי סופסוף תתעניינה? לפני כמה שבועות נדרש בית המשפט העליון להכריע האם לשרוף גופתו של אדם מת כפי שציווה בחייו או לקבור אותה כפי שרצתה המשפחה. מה אכפת למת מה יקרה אחרי שנפח נשמתו?

צוואות שנכתבות כדי לחלק ירושות הן ברות הגיון. בחייהם יש להורים הרצון להעניק את רכושם לצאצאיהם, אבל מכיוון שנזקקים הם לבית כדי ללון בו דוחים את רצונם עד אחרי מותם, שאז הוא יתממש. אולם, הוראות הספד בלוויות? זו רוצה שיר שיקראו על קברה. וזה מבקש שישמיעו נעימת לכת קורעת לב. המת ישמע מה יאמרו? הרושם העז שתעורר הנגינה, האם עורו המתפורר יחוש בו? פעם אחת סופר לי כי הרצפטורים שבעור עודם חיים קמעא לאחר המוות. שיער המת עוד עשוי לסמור אם פלוני לידו ידבר בו לגנאי.

באשליותיו התמימות סבר זיגמונד פרויד שהיצור האנושי מסוגל להתגבר על המוות דרך תהילת עולם, אך לדברי ההלל שיושמעו אחר קץ חייו אין שום משמעות לגביו ולא יכולה להיות. המוות הוא מאורע סופי. כפי שהזמן לא החל לפני המפץ הגדול, כך בלתי אפשרי שזמנו של אדם יימשך אחר מותו. שם זה נגמר.

גם הכמיהה להיות מפורסמים במהלך חיי אדם אינה ברורה דיה.

מהי ההנאה שמפיק מי שכולם מכירים אותו ברחוב?
שמאבד את פרטיותו במרחב הציבורי?
שמצביעים עליו?
שמבקשים ממנו חתימות?
מה אדם כזה מרגיש, לא בפעמים הראשונות שכך קורה, אלא במשך יום אחר יום? האם כבר לא נמאס?
מדוע חשובה תשומת הלב שמקדישים לו אנשים שאינו מכיר, שאולי רואה אותם פעם יחידה בחייו? ואם פעם שנייה, בין כה וכה לא יזכור אותם.

הערכה עצמית של אדם, כשמה כן היא, צריכה לנבוע מתוכו. הערכה ציבורית היא חסרת חשיבות. הריהי מתחלפת. לפעמים, מקור החילוף בציבור שמתעייף מכוכביו, מכבה את זוהרם. ולפעמים הציבור מתחלף, כפי שאומרת הסופרת.

שאלתי את בתה של ידידתי האם תרצה להיות מפורסמת. כן, הודתה בגאווה. ואיך תהיי מפורסמת, רציתי לדעת. היא הסתכלה עליי כמו אל איזשהו אחד שלא ברור לו הסוד. אני לא אהיה חכמה! כך הצהירה, כמי שגילתה אותו רק בפניי. מוחם של ילדים הוא דבר שאי אפשר לפענח. יש בו זרות בלתי אנושית כמעט, כאילו מדובר במין אחר של אדם.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.