ילד טבע בפרנקפורט

16/01/2016 בשעה 17:42 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על ילד טבע בפרנקפורט

כשיצאה מביתו של האיש הדגול חשבה לעצמה איזה רושם יותיר הספר האלקטרוני בדורות הבאים. אם בעבר ביקשו ביוגרפים למצוא עדויות בספרייתו העשירה של מושא כתיבתם, היום מצטמצמת זו לכרטיס זיכרון המכיל קבצים רבים, ומפני שתכולתו עשויה להיות גדולה יותר מזו של אלכסנדריה מי ידע כמה ספרים קרא מתוכם. השפעתם עליו תהיה לניחוש מושכל.

לפני שנים מספר ציינה עיישה הסודנית, בתמימותה הילדותית, כי אם לכל אדם בעולם יהיה ספר אחד בלבד, ישקף זה את אישיותו באופן מדויק. ביטלתי את דבריה בגיחוך. האדם מגוון הרבה יותר מכפי שאת מניחה, הגדתי לה. אם עודני שומר אמונים לבלונדינית אחת אין זאת אומרת שאינני נמשך אלייך. כהרגלה, גלגלה קשית בלשונה כשהיתה בפיה התשובה: ודאי שזה מעיד עליך; מעיד שאתה נמשך לגבוהות כמונו, ומעיד שאתה פחדן. הכי פחדן שהכרתי.

האיש הדגול כבר מת מזמן. מלאי ספריו לא הותיר רושם בזיכרונותיה. האזרח בן ימינו הוא שבוי של פקעת גירויים. המוח אינו כרטיס זיכרון, אמרה לי אחר כך. העיניים מבקשות להיתקל בדברים חדשים כל הזמן, אבל לא מאותו הדבר. יותר מדי ציורים ביום אחד? שאלתיה בסקרנות. כן, ענתה בחיוך כובש, ויצאנו משם.

חלומות, סיפרתי למדענית מוחות אנושיים, הולכים ונעשים מורכבים ככל שקוראים ספרי עיון המתפרשים מקיר לקיר. את רוב הפרטים הבלתי חשובים מסנן הזיכרון, אבל ההרהור הרגעי עליהם נאצר בתוכו אם הוא חשוב דיו. ובבוקר אני מתעורר אחר עמל לילי מפרך המשותף לכל השחקנים, התסריטאים, הבימאים ואפילו הצלמים. חלומות שכביכול הסתיימו ונודע סופם, מופיעים מחדש מזווית ראיה אחרת לגמרי ומעוררים אצלי מחשבות בלתי נגמרות. אלה אינם חלומות בהקיץ אלא ערות מלווה בחלומות, בהרהורים אודותיהם, וחלקים מן ההרהורים נאצרים בזיכרוני ומגיחים החוצה בלילות. אני מהרהר על משהו לא חשוב, חולם על ההרהורים, מהרהר על החלום. למה מעסיק אותי משהו לא חשוב? ביודעין – אינו חשוב.

היא התגלתה לפניי שלוש שעות קודם לכן. במחוזותינו אין המראה המעניין כה שכיח: אשה ארוכת-רגליים, עם בטן מתפתחת מלפנים, מסתפקת בשמלה קצרצרה בלבד ויוצאת אל הרחוב. המחזה הזה הוא מעניין מפני שהעיניים נמשכות לעור החשוף, סורקות אותו מלמטה ומתרוממות במעלה הירכיים הבלתי נגמרות עד שנתקלות בקצה הבד, מבקשות להתמקד רק בו כדי לשחרר מעט את כבלי הדמיון, ופתאום… רחם נפוח. אם ועוברה לפנינו. מיד מתהווה במוח תמהיל מבלבל בין אינסטינקט גברי לרגש אבהי, ושוקעים אנו בתוכו ומתנתקים מהסביבה. כשמישהי קובעת: אף גבר אינו מסוגל לתפוש כיצד מרגישה אשה הרה, אני משיב לה בליבי: ואין אשה שמסוגלת להבין מה מרגיש גבר כלפיה. את הרגשת המשיכה-חוסר משיכה כלפי אשה מעוברת בשמלה קצרה טרם הנציחו הציירים הגדולים. את חיוכה של 'מונה ליזה' הצליחו להקפיא, אבל דומה כי אי אפשר לבטא ביד האוחזת מכחול תחושה שגורמת לרעד בכל המחשבות. אז נותר לצלם.

אני צד תמונות של בני אדם מאז יכולתי להרשות לעצמי את מימון התחביב. עיקר התחמושת היא עצמית ארוכת-מוקד. ככל שהיא בהירה, כך היא כבדה יותר. ככל שמתקיים בה היחס המדוקדק בין שתי תכונות אלה, החיובית והשלילית, כך היא יקרה יותר. התקווה לשינוי אינה מתנגנת באופק. הצילום הדיגיטלי שהפציע לחיי יחד עם 'הסעודה האחרונה' של דה וינצ'י הוזיל את הנדבך הכי זול. הציוד נותר יקר למדי. עם זאת, מהפכה התרחשה בצילום המיידי.

גם בעבר ניתן היה לכוון את המצלמה, ללחוץ על מתג, ולקבל תמונה מוכנה על נייר צילום כעבור מספר שניות. אבל "שיטת פולארויד" – כך היא מכונה – היתה נפוצה בקרב מתי מעט. בימינו, זוהי שיטת הצילום השלטת. והשיטה הזו היא הכי קרובה לעין האל הרואה הכול. נבראנו באופן לקוי מזוחלים ממצמצים. העולם האמיתי שנגלה לעיניהם מורכב מסרטונים קצרים בין סגירת תריס לסגירת תריס. האדם מתעב את הקטיעות הללו, כמו גם את ההרגשה הראשונית של ישיבה בכיסא ותחושת התזוזות עליו, ומבלי שנשים לב צופים אנו בסרט רצוף, כשהמוח משלים את הפערים החשוכים מן הדמיון. שיטת פולארויד בוראת את עין האדם מחדש. הקפאת התמונה מול עינינו, על מסך המצלמה, מאפשרת לנו לראות סיטואציות שהתרחשו מול עינינו, אפילו באיטיות, ואנו החמצנו אותן. פלוני ימצמץ בעת שמצמצנו ולא נדע שמצמץ. גורילה תחלוף בין ילדים המשחקים בכדור ולא נבחין בה כי מחשבתנו מרוכזת בכדור. לא עוד!

צילום בני אדם הוא שכפולם בעינינו. לא נמצא הבדל בין איש המדבר אלינו ממרקע הטלוויזיה בשידור מוקלט, ובין אם יגיח מן המסך הדק ויתיישב לידנו וימשיך לדבר. בצלמי את המעוברת ארוכת הרגליים, מן ההיגיון שהשכפול שלה שייך לי. אבל השכל פועל אחרת בשכפלנו זרים גמורים לעומת שכפול קרובינו. לקרובים שייכות בחיינו, ואותה השייכות גם לתמונותיהם שצילמנו זה הרגע, אבל כשתמונתה של הזרה נשקפת במצלמתי והיא עודנה ניצבת מולי אינני מרגיש כך. אני חש שהעותק עדיין שייך גם לה. רק כשתצא מטווח ראייתי ארגיש אחרת.

זוהי אחת התחושות המעניינות ביותר שנוצרות במוח האדם: חוסר היכולת להפריד בין אובייקט חי לתצלומו כל עוד שניהם לנגד העיניים, למרות שמרגע שנוצר התצלום הם נפרדים, ולמעשה, גם לא ניתן להתמקד בשניהם בו זמנית. מוזר בעיניי שרוב האנשים אינם נותנים על כך את הדעת. מדוע זה כך, אני שואל. אולי מפני שאנו רואים בתוככי המוח ולא בעיניים ממש, ומה שנחשף במרכז הראייה נמהל במחשבה שמתקיימת באותה עת. איננו רואים תמונות מבודדות. אנו צופים בסרט המורכב מתמונות מציאותיות ומדמיונות שמפרים את המחשבות. מדענית המוחות אמרה לי: שאלתך מעניינת. אני לא יודעת אם אי פעם תהיה לה תשובה מדויקת.

וכשהבטתי במרקע שבגב המצלמה גיליתי דבר שלא ראיתיו קודם לכן. ראשית, המיקוד המרחבי במוחי הבהיר לחלוטין את הסורגים שהופיעו מאחור. התמונה היא דו-ממדית, אבל החשיבה היא תלת-ממדית, ובדרך הזו הרי רואים אנו את העולם – על ידי הפרדה במרחב, יוצרים צירופי תמונות דו-ממדיות זו אחר זו, שמשתלבות יחדיו באמצעות דמיון יוצר לכדי תלת-ממדיות. אחר כך מתמקדת הראייה באשה. המוח מקטלג את העצמים לפי הידע המוכר לו: חי, צומח, ודומם. ובחי הוא מקטלג בין בני אדם לבעלי חיים. וכשהוא מתחיל לקטלג בני אדם הוא מבקש לזהותם, מפני שלהכרת בני אדם יש חשיבות בעת שלעצים ולשולחנות שנתקלים בהם יומיום אין שום משמעות. בשלב הבא, אני מבחין בחזותה הבהירה. ההבחנה בצבע היא ההבחנה הראשונית שמבצע המוח במלאכת הזיהוי, שמא זהו גם המקור לגזענות. מי דומה לנו ומי שונה מאיתנו.

רק בשלב אחרי כן, מתוודע אני לסיפור שמספרת התמונה. האשה מהורהרת, עיניה מביעות תחושה בלתי נוחה. הן מכווצות כדרכו של אדם מתייסר. ממוקדות בנקודה במרחב כדרכו של אדם מהורהר. משהו מעיק עליה. ביד אחת אוחזת טלפון סלולארי, היד השנייה מצביעה על כך שהיא מוטרדת, מבקשת לתמוך קלות בראשה, לגעת בעור פניה כדי שהמגע יהיה לעזר בהתמקדה במחשבותיה. את כל זאת לא ראיתי לפני כן, אולי בגלל שיטת המצמוצים הנעלמים, או אולי בגלל שעדיין שקוע הייתי בבלבול שנותר במחשבותיי בעקבות המשיכה-אי המשיכה. התבוננתי אליה וראיתי אותה נעה מעט בעצבנות. פניה התכרכמו לאט. היא נראתה מוטרדת מאד. שוב פעם נעצה מבט בטלפון. כמו ציפתה שיעניק לה בשורה חדשה, בשורה טובה.

ביקשתי להיכנס למחשבותיה. לנסות ולהבין מה חשה אשה בהיריון. באחת הפעמים, כשביקרתי את חברי, ישבה שם גם שכנתו שהיתה בהיריון מתקדם. צפינו בשידור חדשות. פתאום דווחה ידיעה על ילד קטן שטבע בים. השכנה ההרה זעה במקומה באופן אינסטינקטיבי. נראה שצמרמורת פנימית תקפה אותה פתאום. שאלתי לשלומה, והיא אמרה כי מאז שהיא בהיריון כל ידיעה על אסון שקורה לילד גורמת לה לבהלה. אין לך מושג איזו הרגשה היא לשאת תינוק ברחם ולחשוב שמשהו טראגי עלול לקרות לו לכשייוולד, אמרה.

ענן אחד טייל בשמיים ומכל המקומות נעצר דווקא מתחת לשמש הסתווית. מד האור הציע להאט את מהירות הסגר, כמו לועג לי שהעצמית החדשה אינה בהירה דיה, אך חצובה לא היתה ברשותי. ניגשתי לבחורה ההרה, ושאלתי האם היא חשה בטוב, כשכוונתי לרע. היא סרקה את פניי בזריזות, ואז חייכה: כן, הכול בסדר. ושוב נעצה מבט בטלפון. האם קרה משהו, שאלתי זהירות. היא סיפרה שהגיעה למוזיאון והתברר לה שהקדימה. הוא עודנו סגור. המהפכה הדיגיטלית בצילום היתה נותרת כאנקדוטה בהיסטוריה אילולא התרחשה באותה עת מהפכה בתקשורת בין בני אדם. כל טלפון נייד משמש גם מצלמה, שאותה נושאים אנו לכל מקום אשר נלך, ואף יותר מכך. זרמו הרבה מים בנהר מיין מאז שקראו אבותינו את הזמן על פי שעון השמש. אם עד לפני זמן-מה הצטיידנו בשעוני יד, הטלפון הנייד הפכם למיותרים בהחלט. הוא משמש גם שעון. המוזיאון ייפתח בעוד כשעה, אמרה. אני אמתין בבית קפה. אתה רוצה להצטרף? השפלתי את עיניי לעבר בטנה, והיא הבינה מיד לליבי: אני עומדת להיות אם חד-הורית, הרגיעה את חששותיי. הנה, עוד אחד מסממני המודרנה.

כמעט שלא דיברנו זה עם זו במוזיאון. בדרך לפתח היציאה שאלה: נותרת בשתיקתך בגלל מה שגיליתי לך בבית הקפה או שאתה מקפיד להיות שקט בשיטוט במוזיאונים. או בספרייה. וכך הגענו לדבריה על הספר האלקטרוני. כשסופרים מחברים סיפור בעל סוף מפתיע, עצוב למשל, האם מתכננים הם זאת מראש או שהם מתכננים מבנה אחר, משלימים אותו אט אט בפרטים, אבל אז פתאום מתגלה סוף שלא תכננו? היא תהתה בקולה. סוף עצוב ומפתיע כפי ששייקספיר גילה כי יוליה מתה. רומיאו התכוונת לומר, תיקנתיה. הו לא! התכוונתי לשייקספיר. הוא גילה שיוליה מתה. הידיעה הזו התגלתה למחבר כך פתאום מתוך כוחו היוצר.

יצירותיו של תאודור שטורם מצטיינות בחולמנות ששבה על עצמה מזוויות שונות מבלי שיגרע מדיווח על הפרטים, כך יוצא שהן נתפשות כמעורפלות במוחנו, וכשקוראים בהן מחדש, פרטים שהוסתרו בגין אותה עננות צצים בהיעלמה ומאירים מחשבות שתחזורנה עליהם. בפעם הראשונה נתהה מדוע לא שמנו לב אליהם. בפעם השנייה נתעמק בהקשר שלהם לפרטים שנודעו לפני כן. ובפעם השלישית, אחרי שעמדנו על חשיבותם, נשאל האם לא שמנו לב אליהם היות שאינם חשובים. כה הרבה משמעויות ריקות, כמו כיתות ריקות בבית הספר. הן ממשיות אך אין לומדים בהן דבר. אם נדע להוציאן מחיינו יתמלא החלל במשמעויות אחרות, ביניהן ריקות. וככל שיימשך התהליך עד סופו, ימצא האדם המודרני באחת מהן את המשמעות שחיפש לחייו, אותה הוא רודף ורודף בתוך ריקנותו. תחושת הריקנות שחשות הבריות אינה אופפת אותן במעטה שממנו היא עשויה. איננו מצויים בתוכה אלא היא מצויה בתוכנו. ואין ריק בטבע. בהפסקות שבין המרדפים אחר אותה המשמעות ממלאת אותנו הריקנות.

לאינדיאניות בברזיל יש תשוקה מינית שאין להשביעה. הכרתי אלמנה אחת שגרה בבית הוריו של בעלה המנוח. והלכתי עימה לאגם עם ילדיה הקטנים. אמרתי לה שאינני יכול להיענות לה לעיניהם. ואז לקחה אותי הרחק מהם והשאירה אותם ללא השגחה במים. כמה לוטרות ענקיות שחו בקרבתם, הם יכלו להינשך בכל רגע. אמרתי לה שאינני יכול לתפקד בסיטואציה שכזאת. אבל אותה לא עניין כלל מה יקרה לילדיה. הלם גמור הכה בי. היכן רגשותיה של האם המגוננת. האם תמותה גבוהה בקרבם דיכאה את דאגותיה, שמא נראו חסרות תכלית בעיניה אל מול אכזריות הגורל? אחרי כן התברר שזו התנהגות המאפיינת אינדיאנים. כפי שהורים מודרניים אינם חוששים לשלוח ילדיהם לגן המשחקים, הטבע הוא גן המשחקים של האינדיאנים. כדרך לחקור אותה על המשמעות של חייה, שאלתי מהו הדבר הכי חשוב בעולמה. אתה, אמרה. קרי, המזדמן שמתחלף כל הזמן במזדמנים אחרים. תחת הרדיפה אחר המשמעות האחת והיחידה, היא יוצרת אותה פעם אחר פעם. כולם זקוקים למשמעות, כך מסתבר.

היא שאלה אותי: כשנודע לך על ילד גרמני שטבע, מה אתה מרגיש, האם כיהודי או כאזרח העולם, כאדם מן המניין? קודם לכל אני יהודי, עניתי לה. וכל היהודים הם בני אדם – ככל אזרחי העולם. איך אני מרגיש? כמו אם הרה, יתכן. העור מתחת לעיניה זע בחטף. אתה מצליח להבין שהילד שלה הוא המשמעות של חייה? שאלה בפליאה. עניתי בשלילה. היא אינה מבינה זאת. לידות תכופות פוגעות בערכו של פרי הבטן. אם הילד טובע, תביא לעולם ילד אחר במקומו. כמו האינדיאנית – יוצרת את המשמעות לחייה פעם אחר פעם. האם את מנחשת מדוע כל הפילוסופים היו גברים ונשים שלא מימשו את אימהותן? שיפולי שפתיה התכווצו לפני שפלטה: גם פון גתה חשב כמוך?

הסיפור 'טבוע במים' (Aquis Submersus) שחיבר תיאודור שטורם בשנת 1876 מסתיים בגילוי "יוליה מתה" שנודע לו אך פתאום. ההמשך משם תפור במשיכות מכחול גס כדי להתאים סוף להתחלה, אבל אינן פוגמות בו. ראויה לפגם היא המשמעות הזמנית, שאובדת כדרכם של דברים זמניים. החיים הם בני חלוף. המשמעויות חייבות להיות נצחיות מפני שדור אחר דור נולד ומחפש אותן. היש הוכחה טובה מזו? אך חסידי התיאוריה של "גנים מחפשים משמעות בגנים" גורסים היפוכו של דבר. ידועה אמרתי הלעגנית להם: אם המצאת הלבוש היא הדרך של מכונות הכביסה להתרבות בעולם, כמה כסף וכמה זמן נוכל לחסוך אם נוותר על הבגדים. ובמילים אחרות, אם הענקת חשיבות – דרך חשיבה – לדברים בלתי חשובים, היא תוצר לוואי של הברירה הגנית, אז קיימת סתירה פנימית בתיאוריה עצמה.

העלילה מתחילה בתור הילדות בהולשטיין שבצפון גרמניה, בטבע כפרי שאין שיעור ליופיו. אז מתאהב יוהאנס הנער בקתרינה, בתו של פטרונו. הרוע שעתיד לשגשג כאן איננו בינתיים אלא זרע ורמז. ואומנם, כאשר שב בשנת 1661 יוהאנס מלימודי הציור באמסטרדם כבר חלפו קסמי הילדות והמציאות התפקעה מהרס ומוות כתוצאת מלחמת שלושים השנים שאך זה הסתיימה. עדיין הארץ מלאה היתה בשכירי חרב שהיו לכנופיות שודדים המשליטות פחד ואימה. הכפר נהפך לגיהינום, שממנו מנסה הצייר לחלץ את קתרינה. גרהארד, אביה ופטרונו, זה עתה מת ומוצג בכנסייה בתוך ארון מתים, ואילו הטירה ובתו נשלטות על ידי וולף אחיה העריץ והמרושע.

יוהאנס רושם מיד את פני המנוח, וגם מתבקש לצייר את קתרינה, שנועדה להינשא לאציל מקומי וגס רוח בשם קורט, שהוא ידידו של אדון הטירה החדש. מסורת היא בין האצילים כי בת הנישאת תותיר אחריה בבית הוריה דיוקן מצויר. יוהאנס מצייר את קתרינה ואף מתייחד עימה בפרץ של תשוקה, והשניים מתכננים בריחה משותפת, שמתגלה לאחיה, המאיים על הצייר להורגו ומאלץ אותו להימלט על נפשו.

בחלוף חמש שנים מוזמן יוהאנס דרך מקרה לכפר כדי לצייר את הכומר הממונה על הכנסייה ומגלה לתדהמתו כי אהובתו נישאה לכומר זה בהסדר שנועד להסתיר את הריונה. בראותו אותה הוא מסתער עליה בזרמת הגעגועים וממש בשעה שעשו אהבה נופל בנם לבאר וטובע. הכומר מבקש מיוהאנס לצייר את הילד המת ובשעה שנגמרת מלאכת הציור מתאבדת אמו.

Ernst_Max-Aquis_Submersus

בעקבות הסיפור של שטורם צייר מקס ארנסט את עבודתו בעלת אותו השם, בהראותו לנו שעון ירח. כמו היה שעון שמש.

אתה מאמין בקיומו של אלוהים? חקרה. השאלה שצריכה להישאל היא האם יודע אני על קיומו של אלוהים, חידדתי. אז הנך חדל אמונה אם כך, פסקה. המבטים שלה ניסו להפשיט את מחשבותיי. ברור היה לשנינו כי האמונה היחידה שלה היא שברצוני להסיר מעליה את שמלתה. אני קתולית, סיפרה כבר לפני כן. אין לדת שום משמעות עבורי, אלא אם ויתור על שמלת כלה בנישואין לכומר קתולי יש לה משמעות. אני יודעת שיהודים לא רצחו את ישו, המשיכה. אי אפשר לרצוח את האל. אני יודעת גם שאנטישמיות אינה עוברת בתורשה של גנים. אז הסבר מדוע בזמן הזה קתולים אינם מחבבים יהודים. התחוור לי כי זו כבר אינה אמונתה. היא יודעת. ובדרכיה המשונות מנסה לדחות את הרעיון הנועז ששתלה בתוכי. כמה קל. פטפוט תמוה על שמלה.

אחרי החורבן הגדול נוסדה הנצרות הקתולית כתחליף ליהדות. חורבן שחזה ישו בכתבי הנוצרים. במקום אמונתו בלבד של העם הנבחר היתה לאמונה הנבחרת עבור כל העמים שירצו בה. ברנאר מקלרבו בדברו אליהם אמר: היהודים הם סמלים חיים לדברי ישו, עדות לייסורי אדוננו כי על כן מפוזרים הם על פני כל הארצות, וכי עוד יישאו בעונש הראוי להם על פשעם הכבד, עדים הם לגאולתנו. וחלפו מאות שנים מאז נשא דבריו והיהודים נפלו מדחי אל דחי, והקתולים עלו מדרגה לדרגה. הנה למאמיני הנצרות ההוכחה. אך בשנת 1945 התוודע העולם הנוצרי להיקף הזוועות שביצעו הגרמנים ושלא קוימה הבטחת הכנסייה כי קיומם הפיסי של "העדים החיים" תמיד יישמר הואיל וזהו צו האל. ואז קמה מחדש המולדת ליהודים בשנת 1948, וככל שהיא משגשגת כך לועגת מדינת ישראל ליסודות הכי עמוקים שבדת הקתולית. המאמינים ביני ימינו שואלים הכיצד יהודים אינם מושפלים כפי שיש לצפות. זה נראה בעיניהם מעשה שטן. ואת השטן שונאים, אחרת אי אפשר לאהוב את אלוהים.

איך אתם מתאימים את זמן הירח שלכם לזמן השמש של הנוצרים, התעניינה.
שמא בבוטות תיקנתיה: כוונתך ודאי ללוחות השנה של השמש והירח.
אינני דוברת אנגלית היטב כפי שאתה אינך שולט בשפה הזו בשלמות. אך מעניין, זו אותה המילה בשפתי.
אם כך, מה את מבינה מכל דבריי? רציתי לדעת.
הו, אני מכירה גברים. אתה הפילוסוף שמחפש משמעות זמנית אצלי ומחר אצל מישהי אחרת. אמור לי, אתה מעדיף אשה בלונדינית או את השחורה?
שתקתי ושוב שאלה. ושבה על שאלתה. גבוהה, נשמע הקול.
כמוני, צהלה. ופיזרה סופסוף את שיערה הקלוע. השיחות הפילוסופיות הכי מסעירות את הדעת אינן משולות למחמאה קלה כדי לערער את הסדר בליבה של אשה.

חלפה יותר משעה מעת שהתיישבנו זה מול זו ולגמנו כוס שוקו, המוזיאון פרח מזיכרוננו, ואני הייתי שקוע בסיפור שעון הירח.

לפני שהומצא שעון הכרונוגרף השתמשו בשעון הירח. זהו אינו שעון צל. מבוסס הוא על שיטת חישוב מרחק הלבנה לאיתור קו האורך, על פי מדידת תנועותיה. אך אם הופיעו עננים והשעון נחבא מאחוריהם, לא היה בר שימוש. הכרונוגרף זכה בבכורה מפני שלמדו כיצד ליצור אותו שיהא מדויק יותר, ובניגוד לשעון הירח הוא אינו תלוי במצב העננות בשמיים.

לפתע היא חדלה להקשיב לי. התבוננה בי במבט שואל רגע קט ואז תהתה בקול ברור: אתה מבקש לשעמם אותי בכוח בגלל שיש לך מישהי ואתה מעט מבוהל, נכון? אבל אינך צריך לחשוש. אני צדה נשים, אמרה וחיוך של ניצחון נמרח על פניה. קמנו וצעדנו אל המוזיאון.

האשה מסיפורו של שטורם לא התאבדה מצער. את המשמעות של חייה מצאה בבנה. מכיוון שנישאה לכומר ולא היו לה עוד ילדים, משטבע הבן איבדה את תכלית החיים. אחר כך את חייה. מנקודת ההסתכלות שלהם, צודקים חסידי הברירה הגנית, אולם האם לא לימדנו שטורם, המתאר המחונן, להתבונן בטבע מנקודות הסתכלות שונות? לעיישה, עם הבטן הגדולה שלה, שמצאה באירופה מקלט, אמרתי כי כשאדם מוצא את המשמעות של חייו ואז מאבד אותה, אין לו טעם עוד להמשיך בהם. עיישה חרצה את לשונה כנגדי. אז צדקתי, אמרה. ספר אחד די בו כדי לאפיין כל אחד. מה שמעסיק אותך הוא ספר, ולא משנה איזה ספר, על אודות אשה שמתאבדת. אתה מחפש שם את התשובה. אתה סבור שתמצא בספר שכזה את המשמעות של חייך, להבין מדוע זה קורה. זהו חיפוש לשווא. גם מי שכותב על מתים לא חקר את המתים. השאלה שלך תישאר ללא תשובה.

דרך ארוכה עברה עימי הפליטה הסודנית מאז הכרתיה בקיץ 2011. נחוש הייתי להכניסה בסודות התרבות המערבית כדי שתצליח בעולם הזה. הלכנו יחדיו למוזיאונים, סיירנו בספריות, ראינו הצגות וביקרנו בערבי שירה. זכור במיוחד המקרה אודותיו דיווחתי בעבר, כאשר הבאתיה בינואר 2012 לבית העם אל "קול באישה – שירה". התעוררה שם מהומה, לא בגלל עיישה, אלא בין המשוררות הצעירות לבין מנחה ערב השירה. היינו שם כמה עשרות אנשים בלבד. כולם שייכים לסצנה הספרותית בתל אביב, וכשראוני עם נערה תמירה מאד ושחורה כפחם השתדלו מאד לא להרים גבה אך נכשלו.

בצאתנו מן המוזיאון ביקשתי להיפרד לשלום מן הבלונדינית ושמלתה. לפני שהלכתי ממנה, סיפרתי: אינני פילוסוף. אני מקדיש את חיי לחקר הביולוגיה, כמוך. היא חייכה קלות, הביטה בי בעיניה הרכות, והרשתה לי לנשקה ברפרוף על לחיה. מכוח ההרגל של נשים סבורה היתה עיישה שכל הסיפור שהעליתי בפניה הוא ברובו קשקוש מוחלט ותבעה הסבר אחר להיכן נעלמתי מחצית מאותו היום. באמיתותה של הבחורה המעוברת היתה בטוחה. אין ספק שהיתה בטוחה. אפילו לא נדרשתי להציג תמונתה במצלמתי.

Pregnancy_and_the_black_dress

למצולמת אין קשר אליי.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.