שיחות על זיפזיף בעיצומו של הליל

07/01/2016 בשעה 08:11 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שיחות על זיפזיף בעיצומו של הליל

אחד מזיכרונותיי היפים, שליווני שנים רבות, התרחש לילה אחד בנהריה. המאורע עצמו אינו יוצא דופן. הזיכרון הוא מן ההתאהבות. התהלכתי לאורך הגעתון וחוף הים עם שתיים מהבחורות המקסימות ביותר שהכרתי בימות חיי. האחת היתה אהובתי החדשה, המושלמת האולטימטיבית בעיני עלם מסוחרר, שכל הסופרלטיבים שניתן להביע אודותיה עדיין לא יהיו מספיקים כדי לתארה באמת. השנייה היא חברתה הטובה ביותר דאז, ברייה נהדרת לכל הדעות, ששבתה את ליבי מיד. זו היתה התאהבות ממבט ראשון. לא באשה. באדם שהיתה. שם הכרתיה, בנהריה. בלילה ההוא.

מכיוון שחברתה התחבבה עליי באופן בלתי רגיל, חשתי צורך עז, כמו נער מטופש, להרשים אותה. פלטתי מפי פחות שטויות, סיפרתי יותר סיפורים מבדחים, ונתתי לעצמי דרור לבטא את כל מגוון ידיעותיי מפני שכה התלהבה לשומען. כל דבר שנתקלנו בו לאורך דרכנו זכה לביאור מורחב, מתצורת עלי כותרת של פרח, דרך השתקפות האור על המדרכה, ועד הערכתי הכללית ביחס לחוזקו של סורג מחליד. במשך כמה שעות שימשתי מדריך לכל סוגי הידע האפשריים, ושתיהן נהנו מאד במחיצתי.

הרבה שנים אחרי כן ביקרתי בנהריה עם בת זוג אחרת. העליתי בפניה זיכרונות מהעיר, אולם בשום פנים ואופן לא הצלחתי לזכור את אהובתי הקודמת מן הלילה ההוא. זכרתי רק שהכרתי את חברתה בנהריה, שהתהוותה מיד בינינו תקשורת מעולה, ושאמרתי לעצמי בשעות ההן בגעתון, כי אם אהובתי יודעת לבחור כך את חברותיה אז ודאי גם אני מתאים לה, הואיל ויש לה כישורים מצוינים להימצא עם האנשים הנכונים. אבל היא לא היתה עוד באותו הזיכרון. במשך שנים דמיינתי אותי ואותה פוסעים יד ביד ברחובות העיר ומאושרים עד הירח בשמיים. בבוקר ההוא בנהריה, במחיצת בת הזוג האחרת, הבנתי שזה אינו זיכרון, אלא דמיון שהתחפש לכזה, והצטערתי מאד. אבל את חברתה פגשתי שם. והייתי בטוח בדבר ללא עוררין.

הבעיה המעיקה לגבי אותה אהובה היא שאינה מאמינה לכל זיכרונותיי אם אינם מצויים גם כן במוחה. לפני כמה שנים, כששוחחנו בטלפון, טרחה להבהיר כי אני שוגה ביחס לקורות כמה מאורעות שחווינו יחדיו. מה שהיא זוכרת, זה מה שקיים מבחינתה. זו היתה אחת הסיבות העיקריות שכל כך הערצתיה. הפסקנות הזו! אינני חסיד של היעדר החלטיות, בלשון המעטה. ומה היא זוכרת בעיקר? כי פעם התעניינה בדבר מה, וסיפרתי שיש לי יכולות מיוחדות בתחום מסוים. לאחר שנפרדנו הגיעה למסקנה שבדיתי דברים אלה. את מסקנתה היא זוכרת היטב. נדהמתי, כמובן. ואילצתי עצמי להודות ששיקרתי לה בדברים רבים אחרים. לפעמים, מוטב שאדם יסבור כי הנני שקרן מכדי שיחשוב אחרת.

בעודנו מעלים זיכרונות באחד הימים, סיפרתי לה כי הכרתי את חברתה בנהריה מבלי שהיא – האהובה – נכחה עימנו. היה נהיר לי, משום מה, שתאמר לעצמה כי המצאתי זאת מדמיוני הקודח. לא עניין אותי באמת אם כך היתה סבורה. ואף ביקשתי שלא תגיב. אבל, אני מעניין את עצמי. כעבור כמה ימים הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי הזיכרון כולו מדומיין. כתבתי לה אחרי כן: הרהרתי מחדש על היכרותי עם חברתך בנהריה. אין בזה שום הגיון. אומנם, כך אני זוכר, אבל אדם חייב להיות רציונלי, וזהו סיפור דמיוני מדי. אין לי הסבר לזיכרון הזה. אני חוזר בי ממה שאמרתי לך. אני לא יודע באילו נסיבות פגשתי את חברתך לראשונה. מן הסתם, היית חייבת להיות נוכחת שם. אני מניח שגם את אינך זוכרת. זה אינו מאורע חשוב בתולדות חייך, וגם אין משמעות לכרונולוגיה הזו. חבל, זה היה זיכרון יפה. אבל, נפשי תתגבר. ושוב ביקשתיה שלא תגיב. כמה אפשר לדון ביחס לזיכרונותיי?

יום לאחר חיסולו של רוצח משפחת הרן, לפני כשבועיים, נסעתי ברכבת מת"א לנהריה כדי לסייר בחוצות העיר ועל חוף הים, להרהר על הזוועה שהתחוללה שם. זה היה דחף בלתי נשלט. כשהתגוררתי בגליל המערבי נקלעתי במקרה לשם, ונעמדתי דום במהלך צפירת יום הזיכרון לשואה. בירקנאו החדשה, מלמלתי בתוכי. ונטייתי המופרזת לספר ככל האפשר לא השתנתה מאז הלילה ההוא בנהריה – המדומיין לכאורה, ועודני משיב לעוברי אורח בהרחבה על כל שאלה שישאלוני, ולפעמים אפילו מכניס עצמי לשיחות של זרים כדי להאיר זווית מסוימת. וביום הזה בנהריה, על יד הקופה בחנות לדגי נוי, פתחתי בהרצאה זעירה על חשיבות גודל הגרגירים הרצוי באקווריום של מים מלוחים. ופתאום שאלני המאזין שאלה שלא ידעתי תשובתה.

ובעודי מהרהר ארוכות מה יהא עליי להשיב, חייכתי בליבי, והחיוך גם התלבש על פניי. אכן, הלילה בנהריה היה זיכרון אמיתי! ואהובתי היתה שם עימנו! נזכרתי לפתע כיצד שאלה אותי על הזיפזיף בחוף, ולא מצאתי בפי תשובה. ואני זוכר עתה את המבוכה הזו היטב, מפני שבמשך שעות אחדות גילמתי דמות של ברנש היודע כול, שעורר רושם כביר על חברתה. ואז צצה שאלה פשוטה לפתחי, שהפשיטה כליל את התחפושת שמעליי. ובכלל, כשאני מגלה שאינני יודע משהו טריוויאלי, להפתעתי המרובה, אני נוצר בראשי את הרגע שבו התחוור לי הדבר. והרגע הזה התקיים באמת בנהריה.

הנה לכם סיפור מעניין: בהיותי פעוט המשחק בגן ילדים מצאתי גוזל לבדו. וחקרתי אותו חזור ושוב היכן אבא שלו ואמא שלו, שמא הלך לאיבוד. הוא לא ענה. הייתי חסר אונים. הגננת קרבה אליי וסיפרה שהגוזל הזה אינו יודע לדבר. לא התייאשתי. ישבתי בחברת הגוזל שעה ארוכה כדי ללמדו את שפת הדיבור מילה אחר מילה. אינני זוכר מן המקרה דבר וחצי דבר. כשלמדתי בבית הספר היסודי, שכביש צר הפריד בינו ובין הגן, באה הגננת לבקר. כשזיהתה אותי סיפרה לי זאת. מה סיפרה אינני זוכר. קלוש הוא גם הזיכרון של המפגש המחודש, אבל היא השאירה בידי מכתב ובו כתבה על המקרה כדי שלא אשכח אותו אף פעם. הוא היה לזיכרון ולבש עוד ועוד שכבות. כולן חייבות להיות מדומיינות. כשמצאתי את מכתבה של הגננת כעבור שנים בצער רב השלתי את כולן. תחת להודות בליבי לגננת על אזכור המקרה אפילו כעסתי עליה מעט ברגע ההוא. היא לא סיפרה הרבה.

יש לי המון זיכרונות עם עצמי, כפי שיש לכל אחד, ויש גם זיכרונות משותפים עם אחרים. והדבר המעצבן ביחס לזיכרונות הוא לדעת שזיכרון משותף כלשהו כבר אינו כזה, כי מי שהיה איתי שם – שכח. בליבי תישאר התקווה שגם היא זוכרת, על אף שלא אביתי לשאול ולדעת.

אגב שאלתה על הזיפזיף, אין לה תשובה. לא לכל השאלות ישנן תשובות. לפעמים, סימן הקריאה הפסקני לא יכול לבוא אחרי סימן השאלה. ומי שיתבע מענה לכל שאלותיו, שלא יתפלא כי יזכה לתשובות בדויות. מה קדם ליקום? איך נוצרו החיים? הכול מכירים את טיבן של התשובות. הללו תשובות שצריך להאמין להן. עצתי היא לשואלי השאלות: אם שאלותיכם תלויות באמון, אל תשאלו אותן. אינני שואל אף פעם מה היה לפני שנברא היקום. זה מסקרן אותי, אבל שאלה כזאת איננה יכולה להישאל. אם הנני מאמין במשהו – זהו הספק! ואחריו אינספור סימני קריאה.

פסקנות מול ספקנות. מתישהו תתרחש ההתנגשות. כשחרגתי ממנהגי פעם יחידה וביקשתי שתאמין, אכן תאמין, כי אהבתי אותה מאד, תשובתה הנרגנת היתה פסקנית בהחלט. אי אפשר היה שלא לחייך. כזכור, בגין אופי הפסקנות הטבוע בה כה הערצתיה. ללא שום ספק! ואני לעולם אעריץ את מי שהיתה ולבטח עודנה, תהא חולשת זיכרוני אשר תהא.

ועוד משהו שיש לדבר עליו (נזכרתי בו לפתע ממש לאחר קריאת הדברים לעיל).

פעם אחת, כשמטר של סתיו ירד על העיר, הצטופפתי בתחנת אוטובוס עירונית יחד עם עוברי אורח נוספים. אחת מהן הזכירה לי מאד אותה האהובה, הבטתי בה ולא הצלחתי להבין מדוע. הייתי חייב לצלמה כדי לבחון מה יש אצלה שהציף לנגד עיניי זיכרון כה פתאומי. פניתי אליה ולבן זוגה, הצגתי עצמי בשקר כעיתונאי: "לקראת כתבה מראיין אני כל מיני אנשים, ואם כבר נפל בחלקי להסתתר מפני הגשם יחד איתכם, אנצל הזדמנות זו". ושאלתי אותם שאלות כלשהן, ואחר כך הצעתי לצלמם לצורכי הכתבה בעיתון והם נעתרו. שתיהן אינן דומות זו לזו בכלל. לא אותו צבע שיער, לא אותה תסרוקת, לא אותם תווי פנים, לא אותו חוטם, לא אותן שפתיים, לא אותו גובה, לא אותה גזרת גוף. היתה לבושה בגדים קיציים שגרתיים. חולצת טישרט שחורה לחלוטין. קשר פפיון זעיר היה הקישוט היחיד בה. לא ענדה שרשרת. גם לא שעון יד. רק שלושה צמידי מתכת באמתה השמאלית. מכנסיה היו מבד ג'ינס כחול. עמדה על נעליים לבנות עם עקבים גבוהים. חייכה חיוך שובה לב. בן זוגה נראה דומה לי במעט באותן השנים, וגם מתלבש באופן כמעט זהה. אולי משהו בכימיה הנראית בין השניים הזכירה לי דבר מה שהיה ביני לבינה אי שם. אבל הכימיה אינה מצטלמת, ולא הצלחתי לעמוד על קשריה בהביטי בתמונתם. תעתוע דמיון או זיכרון ממשי, מי יוכל לדעת.

child-by

אותה אהובה נשאה בארנקה את תמונתי זו בכל ימי אהבתנו. כשלא אכלה הייתי מבשל למענה. כשבכתה הייתי מוחה דמעותיה. אך אף פעם לא נתתי את הדעת לשברון ליבה בגללי. אין דבר נורא מלהיות זיכרון רע. וכזה הוא אני ודאי בכל תא ותא במוחה. מתגעגע אני לשיחות המעניינות שניהלה עימי. כה חריפה היא ומפוקחת, והיתה שואלת הרבה שאלות. הרבה מאד. אולי עודנה. מעולם לא השגתי מדוע רחשה חיבה עזה לתמונות ילדותי. מה ראתה שם. עד היום אינני מבין. היו ימים ואינם ולא ישובו עוד.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.