הקנדית הקדושה

20/12/2015 ב- 13:58 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הקנדית הקדושה

אומנם היתה לי בת זוג דנית שחייתה עימי, אבל ביליתי הרבה שעות במחיצת המתנדבות הנורבגיות. יותר מדי שעות לטעמה. הן היו קלילות ומתוחכמות. השילוב של תכונותיהן קסם לי, ובמבט של שנים לאחור נדהם אני כיצד הייתי מסוגל להקדיש את לילותיי בקיבוץ למען שיחות מעמיקות על דברים בטלים. אבל לא היה משהו אחר לעשותו עימן. מי שלימים תסכים למערכת יחסים פתוחה עדיין היתה קנאית מאד. והן היו שם ידידותיי הטובות ביותר, כי דרך מקרה כולן עבדו יחד עימי במטע. נורבגיה קסמה לי הודות לגיאוגרפיה המסתורית שלה, אחרת לא הייתי מתעניין בה כל כך. ושאלתי הרבה שאלות. אני הייתי אותו הנודניק ששואל שאלות כל הזמן, ללא הפסק. אבל הנורבגיות ראו זאת לברכה ונלהבו לענות על כל אחת מהן, תוך ויכוחים ערים. הדיונים היו מתפרסים לאורך ימים מפאת חשיבותם, ומחמת שכרותן הבלתי נלאית. לא פעם אין ידעו על מה דיברו עימי, וכשניסיתי להזכיר, היו מתנצחות על נושאים נוספים, שעל פניהן נראה כמו רצו להסיט את השיחה אל עניין אחר, אבל לא זו היתה כוונתן. כאשר הייתי נכנע לבסוף, פתאום היו נזכרות.

ערב אביבי אחד לגלגתי על מתן פרס נובל לשלום, כדי לקשור עימן בשיחה. אבל אף אחת לא רצתה לשתף פעולה. הן ראו בי נבל. כך הובהר לי אחר כך. לפרס נובל לשלום יש מעמד של קדושה אזרחית בנורבגיה. והזולת אינם שמחים כשלועגים לקדושיהם. כשסופר לי אודות "הקדושה האזרחית" השתוממתי עליה. להבנתי, קדושה היא סוגיה דתית. אבל לא הבנתי דבר. יהדותי היתה בעוכריי. בדתי אין אוספים שמות של קדושים להתרברב בהם. הנוצרים עסוקים יותר בקדושים ובקטלוגם: קדוש לעניין זה, וקדוש לעניין אחר, וכיו"ב. וכך התפתח קדוש לעניינים שאינם דתיים. מלאך מגונן עם צביון אזרחי. ופרס נובל לשלום מוענק לאנשים כאלה. המונח "קדושה אזרחית", כך למדתי מתוצאות מנוע החיפוש, אינו נפוץ בהקשר של הפרס, אבל הוא קיים בהקשרים אחרים, ובאמצעות שימוש בו היתה דרכה של נורבגית אחת כדי להסביר מדוע ממני היא כה מאוכזבת.

הנזירה אמא תרזה קיבלה פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית למען נזקקים, קיבלה את הפרס האזרחי החשוב ביותר בהודו, ואף אזרחות של כבוד בארצות הברית. היא בעלת מעמד של קדושה כמעט בעולם כולו, שנים אחרי מותה. אבל עבור הכנסייה הקתולית אין זה מספק. על מנת שהמיסיונרית הנודעת תיחשב קדושה גם בקרית הוותיקן יש למצוא נס כלשהו שעשתה. ונמצא כזה. בשנת 2008 גסס אזרח ברזילאי בשל מחלתו. אשתו הרחומה נזעקה לכנסייתה והתפללה לשלומו במשך יום שלם. תפילותיה הופנו גם אל אמא תרזה המנוחה. וקרה המקרה, כפי שקורה במקרים רבים, ובעלה החלים במהירות. הזהו נס מבורך? בימינו, כן!

בחדר הניתוח, אחרי שהתלוננתי על הקור הבלתי נסבל, חקרתי את הרופא המרדים האם יש סיכוי שאתעורר לפתע. "אכן, קורים ניסים", ענה בשחוק. אבל שהות להגיב לא ניתנה לי. אחרי שהטחתי את מסכת החמצן לעבר הקיר הרחוק בחדר ההתאוששות, בזמן הביניים מיקיצה מטושטשת ועד התעוררות ההכרה, פנה אליי הרופא המרדים להרגיעני: "השבח לאל ששום נס לא קרה". וצחקתי. ואסור היה לי לצחוק מחמת הכאבים.

ביקורתי על פרס נובל לשלום לא השתנתה. זהו פרס פוליטי שמוענק על פי הגחמות של הנורבגים. רק מי שחי בקרבם יודע עד כמה גחמותיהם תלושות מן המציאות. הנורבגים הם אמני הדמיון. בארץ של גאיות הרים, מפרצים נעלמים ויערות אפלים, פועל הדמיון ללא לאות. מה מסתתר שם? ודאי לא קדוש רחום. כה מרובות המפלצות במיתולוגיה הנורדית. תמיד מחפשים בני הארץ מניע נסתר במעשה שכולו נובע מטוב לב. שום דבר לא יכול להיות קליל כך סתם. חייב להיות בו משהו מתוחכם. קדוש דתי בעיני הנורבגים הוא אדם שחטאו טרם נודע. כולם אשמים עד שיוכיחו אחרת באחרית הימים. משום כך, מתן פרס על קדושה אזרחית יכול לנבוע ממניעים פוליטיים ולא מסיבות טהורות. טהור? אין דבר כזה! וניסים? ייתכנו! ומחוללי ניסים? חשודים!

מוטב לסבול מעמד של קדושה דתית בכנסייה על פני פרס עבור קדושה אזרחית בבית העירייה של אוסלו. כללי המשחק ויחסי הציבור הפופוליסטיים של הכנסייה ברורים לכול. ואילו המניעים של הנורבגים, כפי שמודים אלה בעצמם, נגועים בפוליטיקה ונסתרים מעיני הציבור. במקרה אחד, מן השנים האחרונות, קבע גיר לונדסטד, מזכיר ועדת הפרס: "לא היה צריך לתת אותו לנשיא אובמה. זו היתה טעות. היו ציפיות ממנו".

כמעט ידידה ללילה אפרו-קנדית אמרה לי פעם: "שמע, אתה חמוד וכל זה. אבל אני מצטערת. זו היתה טעות. אני עוזבת כבר עכשיו. כשעליתי אליך הביתה לא ציפיתי שתתחיל לדבר איתי על האימפריה הרומית הקדושה" (ממלכה גרמנית, שכדברי וולטר, לא היתה אימפריה, לא רומית ולא קדושה).

לא התכוונתי להרשימה בידיעותיי. אולי גם לא סברה כך. אני כועס עליה במידת מה עד היום. או כפי שאמרה לי הקומנצ'ית הזכורה לטוב ולרע: "עוד מעט יעלה הבוקר, ועדיין לא דיברת על מלכי בבל ואלי יוון. אתה מרגיש טוב?" ואז התחלתי לתהות בקול: אילו אמא תרזה היתה חיה בימי מסע הצלב הראשון… צחקנו כה הרבה. רגעים יפים של אושר. ופתאום, כשהוכרז על קדושתה הדתית לפני יומיים, נזכרתי בה, בקומנצ'ית שגרתי עימה. כמה סבלתי בגללה. וכמה אני מתגעגע פתאום לפרצופים הכעוסים שהיתה עושה לי. הדנית עוד היתה בחיי. ד' היתה אהובתי. ועם זו המכונה מ' עמד להתחדש הקשר. הכרתיה בליל חורף ירושלמי כשדחתה אותי מעליה בטענה המשונה כי קר לה. נפגשנו שוב באקראי אחרי נתק של שנים. אכן, איזו שנה זו היתה!

עם זו המכונה מ' עודני בקשר (אפלטוני, כמובן). וגם עם הנורבגיות. לא בגלל תולדותיו של גורל. כי הן הסכימו. למרות "אי היכולת להביע רגש כלשהו", כדבריהן, בכל זאת נעימה להן השיחה עימי.

הגרוש של זו המכונה מ' ואבי בנותיה הוא אחד מחבריי הטובים. לפני שנה אמר לי כך: "אתה נוחת אצלי במשרד ומבלבל לי את המוח עד כאב אוזניים כל פעם לאחר שאתה נעלם לכמה חודשים. אין לך מושג עד כמה אני מצפה לכל פעם כזו מחדש". ללא ספק, לכל ברייה יש חברים משונים. אני זכיתי שכל חבריי יהיו כאלה.

דיברתי איתו על פוליטיקה. הממשלה טרם התפרקה ויום הבחירות נראה רחוק מתמיד. פפין הגוץ, סיפרתי לו, שאל את האפיפיור שאלה חשובה: מי צריך לשלוט, האם מי שבידיו הכוח הצבאי או מי שמחזיק בתואר השליט. חרף קשיינו עם חולשותיו של נתניהו, שאלתיו, אתה מעדיף אותו או שמא משטר צבאי? וחברי השיב לי בתמיהה: "מי זה פפין, על מי אתה מדבר?". ההוא שממנו התחילה הפרשה של האימפריה הרומית הקדושה, אמרתי. אביו של קרל הגדול. "עוד פעם האימפריה הרומית הקדושה", הזדעק. "מישהי ברחה לך מהמיטה, לקחה את הבגדים שלה והלכה. ואתה לא מצליח להתאושש. הקנדית הקדושה, הכינוי שנתת לה, אין בה שום קדושה. היא עוד מתפשטת שמצאת ברחוב חמש דקות לפני כן". קדושה לא במובן הדתי, אמרתי. היא הראשונה שהצליחה לרסק את גאוותי בדרך הארוכה להיות 'בן אדם'. היא קדושה אזרחית. אבל הוא לא הבין את פירוש המונח. והנחתי לו.

בניתי את גאוותי הגברית בעמל רב אחרי התרסקותי בגיל הנעורים עם הקומנצ'ית, שלא נתנה לה בכלל לצמוח. כשהזמינה אותי לגור בשכירות בדירתה, כעבור הרבה שנים, הייתי כבר גאה מאד. אבל אז טרם הבנתי כי לגאווה הגברית אין שום חשיבות אמיתית. רק זמן רב אחרי שהקנדית הקדושה פגעה בגאווה הזו, תפשתי כי מה שחשוב הוא שאהיה גאה על היותי 'בן אדם', כלומר איש הגון. ואני מטפח את הגאווה הזו במאמץ רב. היא כה מנוגדת לאישיותי שהיא קצרת רוח לכל מי שאינו מסוגל להקשיב לי. כשחידשתי את הקשר עם אחת הנורבגיות לפני כמה שנים, תהתה: אתה כבר מסוגל לשמוע תשובות, או שאתה עדיין מדקלם הרבה שאלות במעמד של צד אחד? ושתדע, אתה עם כל השאלות שלך, שאצלי תמיד תהיה בסימן שאלה. עד יום מותי לא אשכח שבכיתי מאד בגללך, ואתה, שלא ידעת מה לעשות, פתחת בהרצאה על הביולוגיה של דמעות. על הביולוגיה של חיבוק כבר שמעת?

על מה היא בכתה, כבר אינה זוכרת. גם אני לא זוכר. אבל זכורה לי חצי השעה ההיא כשהייתי חסר אונים לחלוטין. יצאנו מהפאב בקיבוץ אל חומת אבנים קרובה מפני שרצתה לשוחח, אבל במקום לדבר החלה לבכות. רציתי לברוח משם ולא הייתי מסוגל. אז התבוננתי בה בעיניים אטומות, והבכי שלה רק התגבר. היה לה חבר. לי היתה חברה. לא ברומנטיקה מדובר. היא רצתה רק לשפוך את ליבה בפני מי שהחשיבה כידיד הטוב שלה. וכשגילתה ש"משהו לא בסדר איתי", כלשונה, הבינה שהיא לבדה בעולם ברגעים ההם, ועל כך עוד יותר בכתה. למחרת היא חיפשה אותי כדי להתנצל, אבל התנערתי ממנה. חשבתי לעצמי שהיא לא נורמלית. אחרי כמה ימים של משחקי מחבואים היא פנתה אליי: "אני מאוהבת בך. צריכה שתהיה לך אחריות כלפיי". ממתי? שאלתיה. "מהלילה שבכיתי", השיבה. חשבתי שאת שונאת אותי מאז, תמהתי. "כן, אני גם שונאת אותך. זה לא סותר את הרגש האחר".

אחרי הרבה שנים, כשהחלטנו לראות זה את זו מחדש, היא עמדה מולי, יפהפיה בלונדינית כשהיתה, עם אותו מבט אוהב-שונא: "חבק אותי, מטומטם שכמוך", ציוותה. "זהו הזמן שמתחבקים". וזלגו מעט דמעות מעיניי. והיא הביטה בי מופתעת: "השתנית, אלוהים אדירים!"

לא השתניתי כל כך כפי שרציתי להשתנות. זהו תהליך ארוך מדי והחיים הם קצרים. בחודש שעבר אמרתי לזו המכונה מ': האמפטיה מקננת בתוכי, אני חש בה אבל לא מצליח להביע אותה. את חשה בה? "אני לא חשה בה בכלל", ענתה ושתקה. אכזבה נפלה על פניי, והיא ניסתה לעודד אותי: "אתה איש שיחה מצוין, וזה מספיק לי". שעתיים אחר כך שלחה מייל, עם קריצה: "אני חושבת שמיצינו בדיבורים את מלחמת האזרחים בסין". כתבתי לה בכנות: אני אוהב אותך!

זה פשוט השתחרר. אני סולד מאורח חייה, מטיף לה מוסר, פוגע בה לעיתים רחוקות מבלי משים, אולי אפילו שונא את מי שנהייתה, אבל אוהב אותה למרות כל זאת. כשהקומנצ'ית, שהיו בה דברים ששנאתי כל כך, שאלה אם אוהב אותה, שתקתי. הייתי בטוח כי לא אוכל, שאי אפשר לשנוא וגם לאהוב. טעיתי. והגעתי למסקנה הזו, אחרי דרך ארוכה, בגלל השאלה המיותרת: איך הקנדית הזו, שכבר כיסתה את גופה בשמיכתי, נעלמה כלא היתה, כך פתאום? ומצאתי תשובה מוכרת: בכל משהו שיש בו טוב יש בו גם רע ואי אפשר שיהיה אחרת – כפי שמשתקף בתפישת הנורבגים. אחרי ככלות הכול הם צודקים. טהור לגמרי? אין דבר כזה. וזה לא נדוש בכלל, כפי שאולי ניתן לסבור. אכן, נדוש דרך מילים. אבל לא במעשים. החיפוש שלנו אחר שלמות הוא מייגע. האם אמא תרזה לא חטאה לפעמים? האם בגלל חטאיה, פה ושם, אין לראות בה דמות של מופת? ראו את היהודים לאורך ההיסטוריה, כל הזמן מחטטים בפצעיהם, במקום להשלים עם קיומם, לתת לעצמם להירפא. תמיד מביטים על חטאיהם בזכוכית מגדלת, ושוכחים כי בעזרתה כל חטא קטנטן נראה כה כביר. הרפו מעצמכם. השלימו עם אי-השלמות של העם הנבחר. ואולי הגיעה העת שגם הדת היהודית של ימינו תבחר למאמיניה קדושים. אין קדושים מושלמים. פה ושם חטאו. ניסים אמיתיים מעולם לא ביצעו. ובכל זאת, למעמד ראויים.

בעיניי, סמדר הרן היא קדושה – האם שחנקה למוות את בתה, כאשר ניסתה להציל את חיי שתיהן. לא בגלל שליחת רוצח בעלה ובתה האחרת לגיהינום הלילה, אני קובע זאת. הנני אומר ביושר: כשהתהלכתי עם בת זוגי הדנית בחופה של נהריה, כשגרנו בקיבוץ, לא נישקתיה שם אף פעם. הרגשתי שאני דורך על אדמה קדושה. כדבר הזה לא קרה לי מעולם בהר הבית, בכל הפעמים שביקרתי עליו. רק אשת חיל שנמצאה בסמדר הרן מסוגלת היתה לשרוד בחיים אחרי טרגדיה איומה שכזאת. אם שהמיתה את בתה בלית ברירה. היא ראויה למעמד.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.