גביע יין דקיק

04/12/2015 בשעה 16:14 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על גביע יין דקיק

פרשת מגל-רוטנר היא אחת מאותן הזדמנויות נדירות באמת שלפיהן ניתן ללבן מה מותר ומה אסור. חרף זאת, רובו של הציבור התקשה להביע עמדה מכרעת לגביה, מפני שחש מבולבל. הוא הרגיש כי אין לפניו חוף מבטחים בצד ים שמתרוצצות בו מפלצות, חולות בהירים כנגד מים אפלים, אלא הגבול הבלתי ברור של אדוות גלים המלחכת בקצה היבשה. על כן, למרות שניסה, לא הצליח לדלג לכאן או לשם. אבל אין כאן שום מקום לבלבול. ודאי לא כיום כשהחוקים נעשו כה מפורשים.

כאשר מתבצע אונס, קל לבריות לבחור בצד הנכון. אבל מהו אונס? במילים פשוטות: כפייה בידי אחד על השני לקיים עימו מגע מיני מלא. אז האם כל אותן פעמים שנשים נשואות כפו על בעליהן יחסי מין כשהללו לא רצו, נחשבים מעשי אונס? וכי מי הנשוי שלא חווה זאת ונכנע ליצריה של רעייתו כדי שלא יסבול מאוחר יותר מנקמנותה, מזעמה, מן הסיכון שתבגוד בו בגלל כך? אז מדוע איש מהם לא פנה למשטרה? מפני שהשכל הישר מורה לנו כי לא היתה כפייה פיסית במלוא משמעותה. הגבר חזק מאשתו ויכול היה להכריחה לחדול. המקרה ההפוך הוא אונס על פי החוק הישראלי משנת 2007. אם הגבר כופה על אשתו יחסי מין, אפילו אם היו ביוזמתה וכבר נמצאו בשלב מתקדם מאד, הרי זהו אונס. לעומת זאת, בנורבגיה, שהיא ארץ פמיניסטית ביותר, קובע החוק כי לא יכול להתרחש אונס בין בעל ואשה. מוזר, הלא כן? דווקא שם? ברם, מי שלא חזה בוויקינגית ענקית בהיותה שתויה ורוצה עתה להיכנס למיטה, לא יבין מהי כפייה פיסית מצד אשה. מישהו הסביר לי שבתי המשפט הנורבגיים יצטרכו להשליך לכלא עשרות אלפים אם ישונה החוק. המון גברים, אך גם נשים. עם זאת, אינני שותף לסברתו.

לפני שנקבע החוק בשנת 2007 גם אני חטאתי כמה פעמים בחיי בחוסר התחשבות ברצונה של האשה להפסיק. פתאום היא חשה צריבה, ואתה אומר לעצמך כי עוד כמה שניות וזה נגמר. חטאתי בדבר פעם אחת עם חיילת בבסיס, ואני זוכר עד היום שלא עניינה אותי הנאתי וגם לא הפורקן, אלא תהיתי באותן שניות על כך שפקדו עליי בבוקר למחרת לנסוע כמעט עד לגבול מצרים למשימה ביטחונית מזופתת ומי יודע מתי אראה אותה שוב, אולי רק בחודש הבא. ואז היא נשקה לי, מחשבותיי הופנו אליה, ועצרתי. בשנת 2004 טלפנתי אליה לאחר שנים כה רבות, והתנצלתי. לא עשיתי זאת כשהחרב היתה מונחת על הצוואר, אלא בגלל שהתעוררה בי חרטה כנה. היא בכלל לא זכרה את המקרה. בקושי זכרה אותי. ועל אף התחשבות עזה מצידי, מפני שהפרטנריות מעידות על סבלותיהן, ואני משתדל בכל מאודי למענן, חטאתי פעמים אחדות בחיי. ואני מצטער עליהן.

מעשים מגונים על פי הלשון המיובשת של החוק נעשו בי על ידי עשרות נשים שהיו זרות לי. יש מהן שממששות פתאום ברחבת הריקודים, או שלפתע הצמידו את שפתותיהן לשפתיי בשיחת היכרות שהחלה לפני רגע. נרתעתי מכמה מהן, אבל לא ראיתי במעשיהן דבר שיש לגנותו. לרגע אחד לא שכחתי כי אני הוא הצד החזק מבחינה פיסית והן הצד הפגיע. לפיכך, כשנשק השר רמון לאותה קצינה, גוננתי רק עליה. אם היא ראתה עצמה כצד המותקף, זוהי זכותה לפי החוק. אי אפשר להכריח אותה לחשוב אחרת. הוא האיש החזק מכל הבחינות, והיא מסכנונת שאדם מוכר, אך זר, נטפל אליה. אבל גם במקרה ההוא, תהו אזרחים: תקיפה מינית??? זו היתה רק נשיקה!!! אולם, אין מקום לתהייתם: נשיקה היא קסומה בין אוהבים, אבל לא כאשר מתקיימת בקרב אנשים שאין ביניהם מאומה, ואחד מהם לא רוצה בה. בכלל, איך אפשר להתנשק אם לא שוררת אינטימיות? מהו הכיף שבדבר?

גבר שחופן את ישבנה של אשה על דעת עצמו וללא רשותה, מבצע תקיפה מינית ביודעין. ידי האדם אינן מטיילות כך סתם לאן שהוא אם לא קיבלו פקודה מן המוח. והופתעתי לגלות השבוע כי היו גברים ונשים כאחד, שהביעו דעתם בסוגיה לאמור כי אם הבליטה את עכוזה לנגד עיניו באמצעות בגד צמוד או סקסי מדי, אז מובן מאליו שלא עמד בפני ייצרו. אם זהו יצר האדם, אז מדוע לא ראיתי בברזיל מעולם גבר ששולח את אצבעותיו אל אחוריה של יפהפיה הלבושה טנגה? באמת, מה לא בסדר אצל הגבר הברזילאי שאינו מתנהג כמו חיה?

אינני מכחיש שהתנהגותו של הגבר מושפעת מחזותה של האשה. כל גבר שנפל בחלקו המזל לחיות עם אשה יפה שם לב שלא מפסיקים לנעוץ בה מבטים, ובכלל, אם איננה אוהבת להתלבש יותר מדי, אז זוכה היא לשריקות התפעלות אפילו כשהוא מצוי בחברתה. כביכול, אם לה אין בושה, אז גם להם אין בושה לנהוג כך כלפיה. אלא שזה קורה בעיקר בישראל. במחוזות אחרים בעולם, גבר שמכבד את עצמו צריך לסובב את ראשו במבוכה, או להתעלם, אבל לא להוזיל ריר מפיו כמו כלב שלא ראה נקבה מימיו. ואילו אצלנו הגברים יוצאים מדעתם. ובכל זאת, בין שריקת התפעלות לתחיבת אצבעות אל ישבנה של בחורה רב הוא המרחק.

לא תמיד הגבר אשם במעשיו מרחיקי הלכת. היו לי בעבר שתי חברות פרחות ברצף. פרחות אשכנזיות. יש דבר כזה. והיו דומות אחת לשניה מהרבה בחינות. אך הראשונה אהבה לשמוע ניבולי פה בחדר המיטות, והשנייה, שהתנהגה בבהמיות כמותה בכל עניין שהוא, התבררה כחסודה בין הסדינים ונבהלה כששמעה מפי מילים מלוכלכות. אני ניחשתי כי אם זו פרחה וגם זו פרחה, אז עליי לנהוג בשתיהן באותו אופן. שגיתי, ועל מנת להימנע שוב מתקלה כזו חדלתי להתרועע עם פרחות. שבתי מיד להיות מי שאני – אדם שאינו מדבר בגסות אף פעם. וגם איש לא שמע אותי מימיו פולט קללה עסיסית. גם לא דרך טלפתיה.

לפי החוק למניעת הטרדה מינית משנת 1998, אסור לגבר לומר לאף בחורה, שאין ביניהם קשר רומנטי, את אשר הוציא מגל מפיו לאוזני רוטנר. אפילו לא פעם אחת. זהו החוק כלשונו וככתבו. והיו רבים שתהו השבוע: הן אמר לה זאת רק פעם יחידה?! אם היה אומר לה פעם אחר פעם, לאחר שלא הרשתה בפעם הראשונה, אזי זו הטרדה! הם טועים. הטרדה מינית אינה מסוג ההטרדות של שכן נקמן המקיש בדלתכם אחרי חצות כדי לשאול האם נותר לכם חלב, לילה אחר לילה אחר לילה. די לה לבחורה הטרדה אחת כדי להרגיש מוטרדת. יתרה מכך, הדברים הבזויים שאמר מגל לרוטנר אינם נדחקים רק להטרדה מינית. זוהי הטרדה ציבורית במלוא מובנה. כשאני שומע מילים בזויות כאלה בקרבתי, אני מוטרד גם כן. אלה מילים דוחות, מבחילות ממש. איך אפשר לדבר כך בכלל אל בחורה? אם היה בוחר מגל לדבר בלשון נאה ומרוממת אל רוטנר, אולי היתה רואה במעשהו חיזור ותו לא, אבל השימוש בשפה כה נמוכה הרתיע אותה, ואני מבין לליבה. היא נגעלה, בצדק.

כיצד יתכן כי משנת 1998 ועד ימינו מרבית הגברים בישראל מדברים כך אל נשים? לא מדובר במגל בלבד. חיים בינינו מאות אלפי גברים שאינם ידוענים, ולפיכך לא מוצאות טעם הנשים להתלונן נגדם, אבל הם קיימים גם קיימים. מדוע התופעה הבזויה הזו אינה חולפת מן העולם? אני נהגתי לחבר מאות שירים לזו שנכספה נפשי אליה עד שלבה היה מתמוסס. מעולם לא עלתה על דל שפתותיי גסות שכזו כלפי פלונית או אחת שהערצתיה. אז הכיצד נעשתה כה נפוצה גסות הרוח הזו? דלה ידיעתי ביחס להצלחותיו של מגל, אולם יש לתת את הדעת כי אם התופעה אינה נעלמת, אז היא באשמת הנשים גם כן. לא הנשים כולן, כמובן. אלא כל אלה שמרשות כי כך ידברו אליהן, וכשבא איזשהו מגל גנרי ומדבר אליהן באופן כה בזוי, הן נענות לו. ומה כבר יעשה: אם השיטה פועלת מצוין, מדוע שישנה אותה?

אין לי היכרות עם מגל. על רוטנר מעולם לא שמעתי לפני כן. ואף אחד אינו חושד בי שאני צופה בתכנית הטלוויזיה של בעלה. אני עסוק בדברים שברומו של עולם ולא בהבליו. כשהייתי בן עשרים ומשהו היתה לי מאהבת הודית. באותה עת לא היתה אף בחורה מלבדה. והיא התעקשה על "מין מתקדם", שלדבריה הוא מין אלים יותר. אפילו מחשבות על ברוטאליות הסעירו אותה. אחריה התאהבתי בישראלית קטנטונת ושברירית למראה. עדינה כגביע יין דקיק. ומה עכשיו, אצליף בה? מתוך סקרנות התבוננתי בתמונותיה של רוטנר. הופעתה מרשימה והיא מתלבשת יפה, לפי ראות עיניי. אם הצליח למגל עם בחורות אחרות בדרך הנקלית ההיא, היה חייב להבין שלפניו ניצבת מישהי שונה מהן, שהיא "אגרטל שביר", ולהתאים עצמו אליה. במקום זאת, בחר להצליף באוזניה גם כן את שלל גסויותיו.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.