הלנצח נאכל חרב?

02/12/2015 ב- 13:28 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הלנצח נאכל חרב?

ה-23 באוגוסט 1942 הוא אחד הימים שלא יישכחו לעולם. ביום ההוא עברו כוחות הכיבוש הגרמניים את כל הדרך מנהר הדון לנהר הוולגה, מבלי הפרעה של ממש, ובתוך שעות ספורות בלבד. עתה הגיעו אל קו ארכנגלסק שבצפון הרחוק ואסטרחן שליד הים הכספי, מה שנחשב בעיניהם גבולה של אסיה והיעד הסופי של אדולף היטלר. לוחמי הוורמכט חשו כי מלחמתם הגיעה לסיומה מכל בחינה מעשית. רצונו של הפיהרר לתפוס את שדות הנפט של קווקז, כדי לקיים מתיישבים אריים בכל מזרח אירופה, עומד להתממש. "מרחב המחיה" (Lebensraum) שיועד לגזע העליון בדמיונו של הצורר הנאצי הופך לנחלת המציאות.

והחיילים הגרמניים חגגו את ניצחונם שלדעת עצמם בכל דרך אפשרית בשדה קרב שעשן עודו היתמר מעליו. הם עלו על הטנקים שלהם, צהלו בקולי קולות והחלו להצטלם למזכרת. לא חדלו לרגע להתחבק ביניהם בעליצות בלתי נגמרת והמשיכו לקרוא הידד. טייסי תקיפה השבים מהפצצה ביצעו גלגולי ניצחון מעליהם. ואלה הריעו בחזרה לקראתם ונופפו בידיהם לשמחה. נפתחו בקבוקי וודקה שנפלו שלל. האושר מפה לפה ניתז מכל עבר ונשפך על הארץ הכבושה. לא הרחק מהם שכנה סטלינגרד שעלתה בלהבות.

דריסת הרגל הווירטואוזית בעיר הקרויה על שם ראשו של האויב, הוציאה את הרוח ממפרשיהם. באין עוד מטרה לפניהם, איבדו כליל את היוזמה. כידוע, המלחמה לא הסתיימה שם. מעתה ואילך, נסוגו הגרמנים עד שערי ארצם. הקרב על סטלינגרד, אשר בו ניצח הצבא האדום בסופו של דבר, היה נקודת המפנה במערכה כולה. הסובייטים שעטו עד ברלין ומוטטו את משטר האימים ששלט משם על כל אירופה. אל זרי דפנה, כך התברר, יש להתייחס כמו לקוצים. אסור לנוח עליהם, לעולם.

קו ארכנגלסק-אסטרחן של הציונים היה ונותר העיר העתיקה של ירושלים. אל המקום הזה נכספו דורות אחר דורות של בני עמנו, בתקווה נואשת, כמעט מצוצה מהאצבע, שביום מן הימים יגיעו אליה נכדיהם וניניהם ויגאלו אותה בהבל נשימתם. כיבוש הארץ מחדש היה בלתי שלם אלמלא היינו משיבים את הר הבית לידינו בשנת 1967. את ציווי אבותינו מילאנו, את תפילותיהם הגשמנו. כיום יושבים אנו בשטחי המולדת המקראית. וזוכרים כולנו שרצועת עזה היתה ביתם של הפלשתים, ומחצי האי סיני הוציא אותנו משה רבנו כדי שלא נחזור לשם. לכאורה, הגיעה העת להניח את החרב, לכתתה לאת והחנית למזמרה.

אין להתפלא אפוא מדוע "זרי הדפנה" כה זעמו על דברי בנימין נתניהו, כשאמר לפני כמה שבועות כי לעד נחיה על חרבנו; או לפחות, עד שיתגשם מלוא חזונו של ישעיהו הנביא באותו פסוק אלמותי, כאשר לא ישא גוי אל גוי חרב. בינתיים, מוקפים אנו כידוני רובים. בינתיים, הנירוונה התל-אביבית היא אשליה מתוקה וזמנית. הגאולה מסבלותינו אולי לא תגיע אף פעם, יש לדעת. מעת ששכנענו את כל אומות העולם כי ארצנו היא הקדושה, גזרנו עליה ועל עצמנו מלחמות בלתי פוסקות לעולמי עד. יש להאשים רק את עצמנו כי קבענו שאנו העם הנבחר, ובגלל היומרנות הזו שונאים אותנו. ויש להאשים רק את עצמנו שהמצאנו אמונה כה מופלאה באיזשהו כוח עליון אחד ויחיד, וכל הגויים התפתו להאמין לה. על כל אלה נשלם בדמים לנצח נצחים.

אולם, אין משמע הדברים שאי אפשר להוזיל את מחיר טעותנו, בזמן מן הזמנים. ההתאוות להיות עם ככל העמים – שנמצאת בסתירה לטענה כי אנו עם מורם מהם – יוקדת בנפשותינו. גם מסיבה זו חתמנו על הסכמי שלום עם ההנהגה המצרית ועם בית המלוכה הירדני, שנציגיהם התחלפו מאז, אבל האינטרסים בינינו לבינם נשמרו ועודם נשמרים. אלא שטלטלה פוליטית עזה פוקדת את המזרח התיכון. שליטים נופלים מכיסאותיהם או שרגליהם מתערערות. האינטרסים בינינו לבינם אפשר שאינם זהים לאינטרסים של עמיהם ביחס אלינו. אכן, הגבולות השקטים לפני סכנת הרעשה. לא הצלחנו לפתח זהות אינטרסים בינינו לעמים הללו מפני שנדחינו, משום שידנו המושטת לשלום הושבה ריקם.

מנגד, הצלחנו במשימה החשובה דווקא עם אויבתנו בצפון-מזרח. העורף הבטוח ממנו נהנים המורדים הסוניים הביאם לסלק את פקחי האו"ם מן הגבול – בעצימת עיניים ישראלית מכוונת, ליטול את תפקידם של אותם שרלטנים, ולמלאו באופן האכפתי ביותר עבורנו. ואילו התקציב הייחודי בתוך תקציב הביטחון – בסך מיליארדי שקלים שאין עליהם פיקוח פרלמנטרי – כנראה, מסייע בחלקו לכורדים לבסס את שלטונם העצמי. הנה כי כן, במקרה הסורי השכילה ישראל לפתח ברית אינטרסים הדדית בין עמים, ולא רק עם שליטים, מתוך תקווה שזו יציבה יותר ותמשיך להישמר.

עם תושבי מצרים ועם התושבים בירדן הקושי הוא בסיסי יותר, ואי אפשר לרככו לפי שעה. מדברים אלה אסור להסיק כי יש לוותר על אפשרות לכינון אינטרסים משותפים בינינו לביניהם. ואכן, ממשלת ישראל הנוכחית עושה כל מאמץ לפתח אותם דרך יצוא גז אליהם. אם ייפול השלטון במצרים וייפול בירדן, לתושבי הארצות הללו יהיה רצון כביר לשמור על הסכמי השלום בשל האינטרס הכלכלי. הם ינשכו שפתיים וימשיכו לקיימם. מן הסיבה הזאת בלבד, אינני רואה פסול בכך שהממשלה הפעילה סעיף מיוחד בחוק כדי ליטול את סמכותו של הממונה על הרשות להגבלים עסקיים, ודרך כך לאשר את מתווה הגז, אשר לו התנגד הממונה.

הפסול איננו בנטילת הסמכות של הממונה, אלא בכניעה המסוכנת של מוסדות המדינה בפני ברוני הגז. אם בשלב זוטר של הדיונים כבר הצליחו הללו לכופף את ידי הממשלה, מה יהא כשהחזון האסטרטגי של ישראל עם שכנותיה יהיה נתון בעניבת חנק שהברונים יאחזו בה? ברם, סכנת סחיטה שכזו אינה מעניינת כלל את ראש הממשלה. מה שמעניין אותו באמת הוא שרידות שלטון הימין במדינה, בכל מצב. יודע הוא היטב כי גוש הימין לא יוכל לשלוט אם לא יבטיח את קיום הישיבות החרדיות והמשך גידולן, ואם תופנה כלפיו ביקורת מבית, כשלא יוכל לממן את המשך ההתנחלויות המבודדות. אבל מאין יבוא הכסף לכולם?

מתישהו, הן ברור לכול, יתרעמו מאד תושבי הגליל והנגב שברובם מצביעים לגוש הימין. דווקא הם ניזוקים מבחינה כלכלית בשל התמיכה הממשלתית בחרדים ובמתנחלים ביו"ש. על מנת למנוע את פרץ הזעם בקלפיות יש לגרוף הון עתק משדות הגז בים התיכון, שיבטיח כי לקופת האוצר יהיה ממון לתת גם לאלה וגם לאלה. מזו הסיבה מתעקש נתניהו לא להוזיל את מחיר הגז לצרכנים. חפץ הוא כי התמלוגים שתקבל המדינה יהיו גבוהים ככל הניתן. אם ברוני הגז ירוויחו הרבה מאיתנו, גם אוצר המדינה ירוויח הרבה בהתאמה, ויוכל למלא התחייבויות גרנדיוזיות למען חרדים ומתנחלים וכל מיני פלחים אחרים שידם על השאלטר. בה בעת, שאר האזרחים ימשיכו לשלם את המחיר: מחיר גבוה על צריכת גז ועל צריכת חשמל שמופק משריפת גז; מחיר גבוה על אפלייתם ממגזרים אחרים באוכלוסיה; ומחיר גבוה על יצירת מונופול דורסני במשק. למעשה, זוהי גם העלות הגבוהה מדי, ושאינה מחויבת המציאות, שגובה מאיתנו המדינה על הורדת החרב ארצה ושימור השקט בגבולותיה.

ראו גם:

אז מדוע תומכים מצביעי הימין במתווה הגז?
משחק מונופול חדש: דוד גילה נגד גוליית
להמית את הרעיון כשהוא תינוק

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.