קר-הרוח שבא מרוסיה כנגד חמום-המוח התורכי

29/11/2015 בשעה 16:26 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על קר-הרוח שבא מרוסיה כנגד חמום-המוח התורכי

זה אירע בטירונות. הסמ"פ ואנוכי התיישבנו מאחורי קשת מבוטנת היטב ושלפתי רימון יד מאפודי. בעוד שניות ספורות אמור הייתי לצלוח את שלב הטלת הרימון בלי תקלות, וכך אכן קרה. שחררתי את נצרת הרימון. הסמ"פ החל לקרוא בקול: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע! ורק אז השלכתיו הרחק מעבר לקשת. לאחר קול הפיצוץ קם הסמ"פ ממקומו וחבט בי בעודי שרוע על הארץ. להגנתי התאוננתי, בעיניים פעורות לתמיהה: ארבע שניות הן לא פתיל קצר מדי? סגן מפקד הפלוגה התנצל על כך שיש לו "פתיל קצר", באלה מילותיו, ושיבח את קור הרוח הקיצוני שלי.

ברגעי סכנה אינני ממצמץ, תרתי משמע. כך מתאפיין קור רוחי. אי אפשר לנחש מה יתחולל לרעתי בשבריר שניה של אפלה. אומץ לב הוא דבר אחר, מעשה נמהר, וקשור בהליכה כלפי סכנה מודעת, תוך שימת לב לאזעקות העצמיות – בעוד גבורה נעשית על ידי סילוק הפחד ומשולה לשיגעון. לרוב, אני מבכר לדרוך במקום בעיניים פקוחות ולארוב לסכנה, במקום שהיא תקבל את פניי. הסיכוי שהיא תפספס אותי רב יותר מן הסיכוי שאמצא אותה. אך ודאי לא אברח מפניה. לא קורצתי מן החומר של אותו חייל שנמלט משדה הקרב ובזמן מנוסתו נדרס למוות על ידי מכונית שנהגה אותה קשישה.

בריות אחרות שהתוודעו אליי סברו דווקא כי יש לי "פתיל קצר" מדי, שרוחי מתלהטת בהינד עפעף, כאילו נחלקת האנושות לשני סוגים: קרי הרוח וחמומי המוח – בזמן שבצידם מתקיים עוד סוג, ערמומי יותר: קר הרוח שמחשב את דרכו לפי המצב: פעם אחת הוא בולע את רוקו ומבליג, ופעם אחרת הוא מתפרץ כאש בשדה קוצים. לאחר התפרצות סוערת במיוחד על פלוני שחטף את מקום החנייה למכוניתה של נ', חברתי בעבר, היא חיבקה אותי להרגיעני ותהתה: הדופק שלך אף פעם אינו מאיץ כשאתה מתרתח ועצבני. רופא אם יבדוק אותך עלול לחשוב שמרוב קריזה קיבלת דום לב. ואכן, זהו אחד הפגמים הנוראיים באישיותי: אני מתקשה להתעצבן באמת. אני חוזה מראש את תגובתו של הזולת, ובאין הפתעה אמיתית, יש קושי להתרגז. כל שנותר הוא להגיב בדרך של משחק, פעם לכאן ופעם לכאן, בהתאם לסיטואציה. עם זאת, אין לי עצבים של ברזל. בדרך כלל, אני אוהב להכריע במהירות ולהמשיך הלאה. אני לא ממתין לצעד הבא של הזולת, אלא מנצל את משוגתו הקודמת כדי להותיר את הפרשה מאחוריי, אפילו אם ניצחוני הוא זעום. רק אם הזולת יצא למסע נקמה נגדי, אשב לי בניחותא זמן ממושך ואחשב את קצו. מתישהו ישגה, ללא ספק, ואז תונחת עליו המכה האחרונה. לדידי, כניעה איננה אופציה לעולם.

עצבים של ברזל מצריכים שליטה עצמית גבוהה מאד. לעתים מופיע בפנינו תרחיש אשר קל לשלוף את האקדח וללחוץ על ההדק כמו היה זה שחיכינו לו כל כך, אבל אסור להתפתות. חובתנו היא להגיב רק על תרחיש שמתאים מכל הנסיבות לאלה שחזינו אותן מראש. חייבת להיות התאמה של אחת לאחת, במדויק. אל לנו לעשות חיים קלים לעצמנו ולנצל הזדמנויות חולפות, בלתי הולמות, שתקרינה בדרכנו. לא אכחיש, אין לי סבלנות רבה להמתנה שכזו, אשר מי יודע אם יבוא. ומפני שאני סולד מאי-שלמות, ברי לי לפיכך שלא אנצל הזדמנויות שצצות בדרך. אבכר לסיים הכול מכל, באבחה אחת, כמה שיותר מהר. אני משחרר זעם מלאכותי שלא היה כלוא בשום מקום, וממשיך לחיות ככל האפשר על אדי ההרתעה, עד הפעם הבאה. הסיפוק העצמי אינו מן ההרתעה, כמובן, אלא מגילום הדמות במשחק מושלם ומן התוכנית שיצאה אל הפועל בהצלחה אשר לה קיוויתי. אשר להרתעה, אף פעם אינני מקדיש לה מחשבה בחלוף הרגע. הכלל החשוב שסיגלתי בחיי הוא לעולם לא להיות תלוי בזולת, והרי ההרתעה מבוססת על חישוביו של הזולת ועל מעשיו.

איוואן ה-4, שהיה הצאר של רוסיה במאה ה-16, נודע בעצבי הברזל שלו. חישוביו את אשר יעשה זולתו היו טובים יותר משחמטאי מצטיין. במשחק השחמט יושב מולנו יריב יחיד, מנותק מן הסביבה. בחיים האמיתיים עומדים להם יריבינו בכל הצדדים: מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. זהו אינו משחק דו-צדדי. זוהי מערכת שלמה ומקיפה של יחסי גומלין, אשר את רובם מנסים אנו להבין בדרך של השערה וניחוש, ואחרים בכלל אינם ידועים לנו; ומעשינו אשר אינם תלויים בהם לפיכך, זוכים מהם לתגובה אשר לה לא ציפינו בכלל. כמו כן, יתכן ואדם יהא מעין אקולוג מופלא שיבין את יחסי הגומלין בסביבה עד עומקם, אבל במשחק השחמט יספוג תבוסות כמספר הכוכבים בשמיים. לפעמים, הפשטות מצטיירת בעינינו כשקופה. לאיוון האיום היה מוח חודר של אקולוג ונפש של עדת זאבים שוחרת טרף. היו לו אויבים גם מלמעלה וגם מלמטה, והאויב הכי גדול שלו – לא הגיע מבחוץ אלא מבפנים – הוא עצמו. לאיש היה קור רוח שנמצא מעבר לגבול השפיות.

ב-3 בדצמבר 1564 יצא איוואן את מוסקבה מבלי שקבע לו ממלא מקום בבירה בזמן היעדרו, כמקובל. ממלאי המקום אמורים היו להשליט סדר ולהרתיע מפני כל מחשבה למרידה. כעבור חודש התפטר אפילו מכיסאו, אבל לא זנח לרגע את היותו מוקף בשומרי ראשו. הוא קיווה בסתר ליבו שהסכנה תגיע אליו, שאויביו יצאו ממאורותיהם וכך יחשפו את עצמם. הוא שיחק באש – מחירה של טעות עלול לקפד פתיל חייו – אבל היה לו מזל. איש מהם לא העז. במקום למרוד בו יצאה אליו משלחת כדי שיחזור בו מהתפטרותו. הוא הספיק להישאר בחיים עוד עשרים שנה. מת בשנת 1584 בעיצומו של משחק שחמט. כך ממש.

כמה ימים לאחר שנפתח 'מבצע ברברוסה' ב-22 ביוני 1941, כשגייסות הנאצים מוטטו בקלות את הקו הקדמי של ברית המועצות, נעלם לו יוסיף סטלין בדאצ'ה שלו מבלי לתת הסבר, והקרבות היו בעיצומם. חברי הפוליטביורו נותרו מבולבלים ולא ידעו מה עליהם לעשות. היו שהציעו למסור את מושכות השלטון באופן זמני לויאצ'סלב מולוטוב, שהיה שר החוץ בעת ההיא, אבל יותר מדיבורים לא העזו לנקוט. לבסוף הקימו קבינט מלחמה על דעת עצמם ונסעו לדאצ'ה כדי להציע לרודן הסובייטי לעמוד בראשו. הסתלקותו המוזרה מן הקרמלין, כך נודע, היתה מזימה קרת רוח ומצמררת שנועדה להניע את מתנגדיו לחשוף עצמם כדי שיוכל לזהותם ולטפל בהם בשיטותיו. תריסר שנים אחרי כן, הרודן האכזר שמעולם לא הניח לשומרי ראשו לעזוב אותו, הודיע להם שהוא רוצה להישאר בדד והם חופשיים בינתיים. וכך הוא מת, לבדו.

במרץ 2015 נעלם ולדימיר פוטין מעין רואיו. מלבד אלה שצריכים לדעת, לא ידע איש איה נעלם. לנשיא רוסיה היתה סיבה מספקת, כנראה, לנטוש לפתע את הקרמלין. על פי גורמי מודיעין במערב הסתכסך עם שירותי הביטחון בארצו, מיד לאחר שנתפסו החשודים ברצח בוריס נמצוב. מנהיג האופוזיציה הרוסית נרצח כך פתאום אל מול הקרמלין דווקא, ב-27 בפברואר. החשודים היו מקורביו של רמזן קדירוב, מנהיג צ'צ'ניה ובן טיפוחיו של פוטין, אבל נודע גם כאיש השנוא ביותר על שירות הביטחון הפדרלי הרוסי. על פי המשוער, פוטין נאלץ לדרוש את שחרורם, אחרת הבעיה הצ'צ'נית תצוף מחדש. משלא התקבלה דרישתו בחופזה, כנהוג שם, הוא החליט להוציא עצמו ממוסקבה ולהמתין בקור רוח מזהיר לצעד הבא שינקטו שירותי הביטחון שלו: האם ימשיכו לצעוד עימו או ינצלו את עזיבתו וילכו נגדו? הם נכנעו ומצאו חשוד חדש, חף מפשע. ופוטין חזר אל המרקע, והרשה לעצמו לחייך. עוד אחד ממתנגדיו סולק מן הדרך. עכשיו הגיעה תורה של תורכיה.

בתקרית שאירעה ב-5 באוקטובר 2015, חדר מטוס קרב רוסי למרחב האווירי של תורכיה. צמד מטוסי קרב תורכיים הוזנק לעברו ואילץ אותו לשוב על עקבותיו. השגריר הרוסי באנקרה זומן למשרד החוץ התורכי, הושב על כיסא שלא ידוע גובהו, ושם הוזהר לבל תפר רוסיה את הריבונות התורכית, אחרת תישא בתוצאות לבדה. לא חלפו יומיים ושוב הוזעק השגריר הרוסי. התורכים הבהירו לו, בעקבות חדירה נוספת למרחב האווירי שלהם, כי הם רואים אותה בחומרה כמו היתה זו פלישה. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, השולף המהיר ביותר בתורכיה, דיבר במונחים של מלחמה העתידה לפרוץ בין שתי המדינות וגם בין רוסיה לחברות ברית נאט"ו כולן. אפילו מאוץ קצרצר בן מאה מטרים נמשך יותר משנייה. אך לא אצל ארדואן. ב-16 באוקטובר מימשה תורכיה את אזהרותיה והפילה מל"ט רוסי. כפסע בלבד נותר בין ארדואן לפתח המלכודת שפוטין התכוון לטמון לו.

בלהט מחשבה פזיזה האופיינית לו, מבלי שייטול עוד נשימה שתצנן את רתחת דמו, נגס ארדואן בפיתיון המר. מטוסי חיל האוויר התורכי הפילו ב-24 בנובמבר מטוס קרב רוסי שתעתע בהם לאורך גבולם עם סוריה, חוצה לפרקים את המרחב האוויר התורכי בכמה מאות מטרים ומזגזג על עקבותיו. חמום המוח נפל ברשתו של קר הרוח במחיר זול יחסית למעצמה הרוסית. עכשיו תלוי ארדואן בגחמות היומרניות של פוטין, וכפי שכבר כתבתי בפתח דבריי: אסור לו לאדם שעתידו יהא תלוי בפועלו של אדם אחר, וכדאי שיימנע מכך ככל האפשר.

יטעה מי שיחשוב כי היריבות המרה בין רוסיה לתורכיה היא עכשווית וכרוכה בגורלו של בשאר אל-אסד בסוריה: הרוסי תומך בו והתורכי מתנגד לו. גם בזירות אחרות התקיימה היריבות הזו וממשיכה להתקיים לפרקים, על פי רוב כגחמה רוסית, מפני שהיא הצד החזק בעימות. תורכיה היא חלשה באופן מדאיג. צורפה היא לנאט"ו כדי שלא תצטרף לברית ורשה, ועל מנת שלברית הצפון-אטלנטית תהיה דריסת רגל במיקום האסטרטגי אשר בו היא יושבת. תורכיה חולשת על המוצא של הים שחור, שבו נמצאו נמליה של ברית המועצות, אל הים התיכון. אבל ספק רב אם נוצרי מאירופה יזדעק להגן בגופו על שלומו של התורכי. מאחורי גבה של תורכיה לא עומדת אף מדינה. היא ותושביה לבדם במערכה הזו. חרף עובדה זו, תורכיה מחשיבה עצמה כמעצמה אזורית וחותרת להשגת השפעה על שכנותיה. הן האיראנים שהינם שיעים, הן הערבים שסונים הינם אך אינם תורכיים, והן ישראל, סולדים מכל התערבות תורכית בענייניהם. מנגד, רוסיה ממצבת את עצמה באזור כמעצמה מובילה, ולמעט התורכים, מקבלים כל עמי האזור את נוכחותה בחיוך, בעצימת עין או בפיהוק, אך לא בחריקת שיניים. ברי אפוא ששתי "הטוענות לכתר" תמצאנה במסלול התנגשות.

לא רק ביחס לסוריה ניצבו תורכיה ורוסיה מעבר לשני צדי המתרס. כך אירע במלחמת נגורנו-קרבאך, כאשר הרוסים תמכו בארמניה ואילו תורכיה באזרבייג'ן. וכך אירע גם כאשר תורכיה תמכה בגיאורגיה במלחמתה נגד רוסיה. אבל לזירה הסורית הנפיצה היה מלכתחילה הסיכוי הרב להביא להתלקחות. כבר באוקטובר 2012 קרקעה תורכיה מטוס סורי שהמריא ממוסקבה, והיו בו אזרחים רוסיים, בטענה שנועד להעביר תחמושת למשטר אסד. הרוסים עברו לסדר היום לכאורה, אבל הנקמנות שזורמת בעורקיהם אי אפשר לחסום אותה. ימים יגידו מה יקרה בין רוסיה לתורכיה. ניתן רק לנחש כי הציר ישראל-יוון-קפריסין במזרח הים התיכון ילך ויתחזק בשחקן חדש מול תורכיה. מלבד שאיפת רוסיה לבחוש בענייני הגז ולנווט אותו כראות רצונה, היא גם מזהה התמרמרות יוונית וישראלית כלפי אירופה ונחושה מאד לנצל את המצב לטובתה דרך תיירות חוץ, יבוא מוצרים והשקעות אד הוק. אין לדעת איך תורכיה תגיב גם על התקרבות שכזו בין המדינות. כברת דרך ארוכה עשה האדם מאז נטש את פתח המערה, ומתברר עדיין כי הדבר המסובך ביותר הוא ניבוי מעשיו של חמום-מוח. על תוכניותיו העתידיות של פוטין ניתן לצפות ממרחקים, בלי עזרת משקפת. ואילו ארדואן הוא בלתי צפוי ממש.

יחסי רוסיה-טורקיה הם סדרה בהמשכים על פי תסריט פוסט-מודרני, כאשר לא ברור בכל פרק מיהו השטן ומיהו המלאך הטוב. זוהי כבר אינה מציאות דו-קוטבית אלא עולם מלא וגדוש ברבדים סותרים, אשר בו כל קליפה – גם קליפות השום שהייתי אוסף כנער כדי להתריס – היא חשובה וחסרת משמעות כאחת. הגענו לנקודת מפנה בהיסטוריה, שכאשר נביט אליה בזמן מן הזמנים, לא נבין דבר ממנה. דברי הימים הופכים לספר עב-כרס שבתום קריאתו נשכחים כל דפיו, שמילותיו נמחקות בתום השורה. ומיד עוברות עינינו אל הכרך הבא, אל עלילה שעוד לא התקיימה וכבר נשכחת, כלא היתה. כבימוי סרט שאין לו סוף ואין לו התחלה, ואין לדעת האם הדמויות דלות כמו שמותיהן או שכולן מעורבבות אלה באלה כמו פאזל מפורק, וחלקים חיוניים ממנו אבדו לעד.

גם כשהתנהגותי מבטאת אדישות, אינני סובל משלוות נפש. היא סוערת תמיד. שרירי פניי אף פעם לא קופאים במקומם. הם רוטטים רוב הזמן. קולי עולה ויורד כשאני מצוי בחמת זעם אמיתית, כמו באותו הלילה כשצעקותיי החרידו שני שוטרים שנטפלו ליצאנית. בשעת מצוקתו של אחר, אני חוסך מעצמי התלבטויות כבדות משקל על הדרך הראויה בה יש לפעול. נבהלתי מעצמי ברגעים ההם. פעולה ללא שיקול דעת מערערת את שיווי משקלי הנפשי. קור הרוח משמש לי כן של יציבות. כשאני חושב – אני נרגע. הדברים מסתדרים בראשי מאליהם. אחרי דין ודברים ביקשו השוטרים שאבקש סליחה מן הפרוצה על שהבהלתי אותה. היא כה נבעתה מן הבחור שגוער בקולי קולות על השוטרים, ודרשה מהם להישאר עד שאלך מעל פניה. חלפו שמונה שנים מאז. זו היתה חוויה מרנינה באמת. התפרצות בריאה ללב, כזו שממרקת את המצפון שחזה בחטאים רבים ולא עשה דבר. זוהי האנושיות לשמה, טבעית ומשוחררת. אלה הם הרגעים הספורים בחיינו שאינם עוד חלק בהצגה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.