הכותל המערבי כבר נחרב מזמן

25/11/2015 בשעה 16:38 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה, ענייני דיומא | סגור לתגובות על הכותל המערבי כבר נחרב מזמן
תגים:

טרם נתברר בימינו מי החריב את הכותל המערבי ואימתי. החשוד העיקרי הוא עם ישראל. לבניו היתה העילה ההגיונית ביותר לעשות כן בזמנים ההם. יודעים אנו שהכותל עמד על תלו בחלקו לאחר שנת 70, עת הרס צבאו של טיטוס הרומי את העיר ירושלים, וכי לא היה שם בשנת 691 כשהח'ליף עבד אל-מלכ השלים את בניית כיפת הסלע (מכונה גם מסגד עומר, אף שאינו כזה, מפני שהח'ליף כובש ירושלים רצה לבנותו דווקא שם, כאשר עלה להר עם כעב אל-אחבאר, אך השתכנע ממלווהו להקים אותו במיקום מרוחק יותר).

במאמציי להתעמק באישיותו רבת הפנים של הח'ליף ה-5 לבית אומיה כשלתי מלמצוא רמז האם היה מותיר את הכותל המערבי על תלו, כחלק ממתחם מסגד אל-אקצא, או שהיה הורסו. מכל מקום, טוב שלא היה קיים יותר. אי אפשר אפילו לדמות עוד כמה מסעות צלב אכזריים היו ממשיכים הנוצרים ליזום כדי לתפוס אותו מידי המוסלמים. ללא ספק, הכותל המערבי היה נעשה לאתר המקודש ביותר לנצרות, לקיר שישו נגע באבניו כשהתהלך מחוץ לבית אביו, סמוך כל כך למשכנה של רוח הקודש, מפני שהוא בשר מבשרם לפי מאמיני הדת הזו.

בית המקדש הראשון הוקם בידי שלמה המלך כדי לאחסן את ארון הברית, כבניין של קבע במקומו של אוהל מועד. שני לוחות הברית שהוחזקו בתוכו היו לחפץ המקודש ביותר של עם ישראל, וקדושת המקום נבעה מהם ישירות. בית המקדש השני הוקם כדי ללכד במולדתו את העם ששב מן הגולה. בעת ההיא כבר איש לא היה מסוגל לומר היכן אבדו הלוחות ואיה ניתן למצוא אותם שוב. הכול האמינו כי הבניין החדש, במקום זה שחרב, ישאב אליו לא רק את הגולים החוזרים לארץ אבותיהם, אלא גם את לוחות הברית עצמם, כי מעת שיש להם שוב אכסניה, הם ייחשפו מחדש. כך לא קרה.

פעמים רבות תהיתי מה היה מתחולל אם ירושלים לא היתה מצויה בידי פרס, והגולים היו נאלצים לבנות את בית מקדשם בהר אחר. האם גם זה היה נעשה בעל ערך אמוני בעיני הדורות הבאים, או שהנפש היהודית היתה ממשיכה לדבוק בהר המוריה? נניח ששני הרים קשישים היו נושאים על גיבנת ההיסטוריה שלהם את המקדשים, האם עיר דוד – שמצויה מחוץ לחומות הסכסוך בימינו – עשויה היתה לשמש מקום יאה למשכן הבא? להזכיר, המקדש שבנה חוניו הכהן במצרים, כי לא התאפשר להעלות קרבנות בירושלים, התקיים יותר משלוש מאות שנה, ואין מי שיאמר עליו דבר רע.

במשך כמעט אלפיים שנה לאחר שנחרב בית המקדש השני, ששיפץ והרחיב הורדוס, לא חדלו בני עם ישראל להביט אליו במחשבותיהם. הר המוריה וסביבותיו, הקרויים גם הר הבית, המשיכו לשמש מלכודת של הרוח כדי להיגאל מייסורי הגלות, יום אחר יום, לילה אחר לילה, בחיי היהודים. כל התוכניות להקים בית לאומי למענם במחוזות אחרים נדחו בבוז בזו אחר זו. מייסדה של מדינת ישראל היטיב להבהיר: "יש ירושלים ללא מדינה, אך אין מדינה ללא ירושלים", בהתכוונו להר הבית, כמובן. לא בנגב, התופס את מרבית שטחה של המדינה, אלא ברחבה נאה הצמודה להר המוריה, הושבעתי בטקס צבאי להקריב את חיי להגנת המולדת. וכך הייתי נוהג, מבלי שום לבטים, אף שנולדתי בפלנטה אחרת הקרויה תל אביב, עם זפת בחולות חופיה שנדבק לכפות הרגליים.

מאחורי הצרכנייה בשכונה היה חדר שבו לימדו ילדים מזדמנים את עיקרי התורה. כששמעתי שם לראשונה על כוונתו הנצחית של עם ישראל להקים את בית המקדש בעיר העתיקה של ירושלים, נבהלתי והתחלתי לחקור מה יעלה בגורלו של השוק הערבי, שם קנו לי הוריי שיירת גמלים מגולפים מעץ הזית כשביקרנו בו באותה השנה. הייתי בן שש והייתי מזועזע. ילדים נמשכים לזמן הווה מפני שאינם מחבבים זעזועים. אחר כך למדתי כי לתכונה הזו קיים תיאור בשפה האנושית – סטטוס קוו. כשנמסרו לידיי רובה 'גליל' וספר תנ"ך בטקס ההשבעה כבר לא נחרדתי. לדידי ביום ההוא השתייכו הרוכלים מן השוק הערבי לאויב שבשליחות הצבא איאלץ להרוג. אבל הפטריוטיות שחלחלה בתוכי לא גרעה מאומה מן היופי שניבט לנגד עיניי. המבט נותר מרותק לכיפת הסלע המוזהבת זמן מה. חשבתי לעצמי על אודות הזהב ב'ירושלים של זהב'. למי הוא שייך בשיר? מיהו בעליו? עדיין אין לי תשובות. הרהרתי על השאלות בלבד. מעולם לא העזתי לפתור אותן לעצמי. אחר כך נודע לי שהכותל המערבי כבר נחרב וצצו שאלות חדשות.

על קיומו של הכותל המערבי כשריד אחרון של בית המקדש ההורדוסיאני יודעים אנו ממקורותינו, שם תוהים בני הדור מדוע נותר על תלו. דור אחר דור זכו לראותו עומד בגאון, זכר לעבר מפואר שאיננו. עד שגם כותל זה נעלם ולא נודע זכרו. מדוע לא החריבוהו כליל בשנת 70? הנוצרים פירשו כי נותר כראייה ממשית לחורבן עליו התנבא ישו: "הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך" (הבשורה על פי לוקאס יט מג-מד). החורבן מתואר כנקמת האל: "כי ימי נקם הם למלא את הכתוב" (הבשורה על פי לוקאס כא כב). שמא הותאמה הנבואה שהושמה בפי ישו לדברי הנביא ירמיהו: "נקמת יהוה היא נקמת היכלו" (ירמיהו נא יא).

היהודים היו מודעים לטענה הנוצרית ובקשר לכך מובאת במדרש איכה רבה אמרתו של רב אחא איש קיסריה במחצית השנייה של המאה ה-4: "אין כותל מערבי חרב לעולם". רוצה לומר, נבואת ישו לא נתממשה בחורבן המקדש. היהודים גם טענו ביחס לרומאים שטיטוס ניסה להחריב את בית המקדש כולו ולא הצליח כי יד אלוהים היתה מעורבת בדבר. ואילו הגרסה שהושמה בפי הרומאים ידעה לספר כי אם טיטוס היה הורס את כותלי המקדש כולם, לא יכולים היו הדורות הבאים להיווכח עד כמה היה המבנה כה מרשים וכה מבוצר ובכל זאת עלה בידי בן הקיסר לכובשו ולהחריבו. הכותל המערבי היווה לפיכך עדות ניצחת לגדולתו של הצבא הרומי.

על כל פנים, בר כוכבא לא התרשם מלגיונותיה של רומי וקרא למרוד בה. היה זה משגה הרה גורל עבור היהודים. בחמת זעמו עליהם הורה הקיסר הדריאנוס לעקור את ארצם משמה, שנקראה אז יהודה, מתוך תקווה כי אם אין יהודה – אין עוד יהודים. מעתה ואילך הארץ כונתה פלשתינה על שם הפלשתים, שבזמן ההוא כבר לא נמנו על יושביה ואיש לא ידע מיהם. שמה של ארץ-ישראל כולה נגזל ממנה לטובת עם שישב רק בחופה הדרומי; והנוצרים, בשל עוינותם המסורתית ליהודים, השתדלו אף הם להשכיח את השם המקורי, ולא רק אימצו את שמה המסולף של הארץ, אלא אף הגו בזמן המודרני בני עם חדש כדי להדיר את היהודים ממולדתם ההיסטורית. בדרך זו נולדו הפלשתינים בני ימינו, שאינם אלא ערבים כמו הערבים כולם והקשר שלהם אל הארץ מקרי בהחלט, בדיוק כפי שהומצאה פלשתינה – כקוריוז קיסרי. אלמלא נכבש הר הבית במלחמת ששת הימים היו חיים בעזה מצרים ובגדה המערבית – ירדנים.

האם בחמת זעמו הורה הדריאנוס גם למחות את הכותל המערבי מעל פני האדמה? על חורבות ירושלים הקים בשנת 132 קריה חדשה בשם איליה קפיטולינה, ובהר הבית את מקדש יופיטר, אולם ההיסטוריון דיו קסיוס אינו מפרט בכתביו יותר מכך על העיר. כמו כן, בניגוד למרד החשמונאים שתולדותיו נשתמרו בכתבי הכנסייה, יודעים אנו על ימי בר כוכבא בעיקר מן הממצאים הארכיאולוגיים הדלים מאותה תקופה, ובהם מטבעות. מאלה שנתגלו לא ניתן ללמוד שהקיסר החליט דווקא בימיו למחות את הכותל המערבי. אם כך נוהג היה, כפי שנהג לגבי שם הארץ, ודאי היתה נותרת עדות כזו. והיא טרם נמצאה.

באופן מפתיע ביקש הקיסר הרומי יוליאנוס להקים את בית המקדש מחדש, בשנת 362. ככל הנראה, אז הרסו היהודים את הכותל המערבי בעצמם. מדוע עשו כן? יוליאנוס היה אויב מושבע של הנצרות, ולפיכך פירשו הנוצרים את פינוי המבנים החרבים על הר הבית כניסיון ארצי ונואל של היהודים להיאבק בעדות הברורה לנבואת ישו, כשחזה את חורבנו של בית המקדש. אך קרוב לוודאי כי לא ישו מנצרת העסיק את היהודים. הנצרות היתה דת חדשה, ומאבקם עודו היה כרוך בדת האלילית. על כן, רצו למחות כל זכר למקדש יופיטר של הדריאנוס, ובכללו גם הכותל המערבי שטומא על ידי הקיסר, כמו כל אבן ואבן על ההר. ואולי בכלל רצו לפנות את כל ההר מהריסותיו, כפי שעשו בוני הבית השני, כדי להקים את הבית השלישי, בפשטות ומבלי לרקום תוכניות מזימתיות דווקא. והיה צורך כזה בפינוי. בשנת 333 ציין הנוסע האלמוני מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני החורבן על ההר, שעל פניו מצויים עדיין פסלים של הדריאנוס, וכן אבנים אליהן באים היהודים לקנן על חורבנם. בית המקדש השלישי לא הוקם מעולם, כידוע. שנה לאחר ההכרזה נהרג הקיסר הרומי ויחד עימו נקברה תוכנית הבנייה.

באין בית מקדש שלישי, ובאין עוד כותלו המערבי של בית המקדש השני, גלגלו היהודים בסופו של דבר את הקיר שנחרב אל הכותל המערבי של הר הבית, ששרד כפי ששרדו הכותל המזרחי, הכותל הצפוני והכותל הדרומי. אם הכותל המערבי חשוב מבחינה דתית, הרי חשיבותם הדתית של כל הכתלים האחרים חייבת להיות זהה, מפני שאין בו שום ייחוד על פניהם. ברם, מתישהו התגלגלה חשיבותו הדתית של הכותל המערבי בבית המקדש אל הכותל המערבי של הר הבית, והוא החל להיות מורם בחשיבותו מעל שאר הכתלים.

יודעים אנו כי שבעים המשפחות היהודיות שהרשה הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב כי תתגוררנה בירושלים כבר ביקשו לייחד להן פינה לידו בשנת 638. כמו כן, יודעים אנו כי בביקורו של הרמב"ם בירושלים אי שם במאה ה-12 לא היתה חשיבות מיוחדת לכותל המערבי של הר הבית, וכי אף יהודי לא נהג להתפלל בקרבתו או להגות בו יומם ולילה. מכאן, חשיבותו הדתית הרצופה של הכותל המערבי התוחם את הר הבית היא מן המאה ה-13, ולא לפני כן.

קרוב לוודאי שמסעות הצלבנים לארץ רחוקה וכמעט נשכחת השפיעו על הגילוי מחדש של ארץ-ישראל בתודעת יהודי אירופה. בעקבות ההתעוררות עלה לרגל אליה הרמב"ן בשנת 1267, והיה זה שהעמיד מחדש את מצוות יישוב הארץ כעיקר דתי חשוב. השכונה הצלבנית על הגבעה המערבית היתה נטושה מתושביה בשל פלישת המונגולים מספר שנים קודם לכן, והרמב"ן בחר לו שם לשקם מבנה חרב ועשה ממנו בית כנסת. סביבו קמה קהילה יהודית בירושלים. זהו הרובע היהודי שבעיר העתיקה. בחפשם מקום להתפלל בו בקרבת הר הבית, איתרו התושבים היהודים קטע קצר מן הכותל המערבי של ההר ונהגו ללכת אליו לתפילת יחיד, לאחר התפילה בציבור. התקדשות הכותל המערבי קשורה אפוא להקמת השכונה היהודית הסמוכה, ולעובדה שמבין כותלי הר הבית הוא הקרוב ביותר אליה. מאז אותם ימים הפך האתר למקום תפילה קבוע של היהודים.

בשנת 1967 נפל הר הבית בידינו. בתוך ששה ימים הפך יצחק רבין לאדם החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל, בצד דוד בן גוריון – כפי שאלברט איינשטיין השלים את מלאכתו של אייזק ניוטון. למעלה משש שנים נמשכה האופוריה שהמיט רבין, למרות מחיר הדמים במלחמת ההתשה, עד השבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים. הדור ההוא שלחם במדבר סיני וברמת הגולן, ולמד על בשרו את מחירה של המלחמה, לא העז להרהר בכלל על הר הבית. אפילו לא לרגע קט. הסטטוס קוו נשמר.

השנים חלפו. אויבינו התדלדלו. ואז נזכרו היהודים, ובצדק רב, כי לעם ישראל מקודשים שלושה אתרים מרכזיים: הר הבית בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם. הקדושה היתרה שנדבקה לכותל המערבי של הר הבית היא מזויפת. מעולם לא היה קדוש באמת ולעולם לא יהא, כנראה. בתוך שנה אחת בלבד, בתריסר חודשי תשע"ה, הצליח הציבור הדתי לאומי להסיר את הקדושה השקרית ממנו. את הזפת שנדבקה לכפות רגליי לא הייתי מסוגל להסיר בהצלחה כזו. פתאום כולם ביהודה ובשומרון החלו לדבר בקול ברור ורם על קדושתו של הר הבית ליהודים, והחלו לתבוע את שינוי הסטטוס קוו. היום תובעים להתפלל על פני ההר, ומחר אולי יתבעו להקים שם בית תפילה. ולכל תביעותיהם העכשוויות והבאות קיים עוגן מוצדק בדברי ימי העמים. הם צודקים, ואי אפשר להכחיש זאת.

המשיחיסטים מבין הציבור הדתי לאומי מהווים עדיין מיעוט. רק מקצת מן החרדים הלאומיים סבורים באמת שהניצחון במלחמת ששת הימים הוא סימן שמימי לגאולה. בניגוד לאנשי הכיפות השחורות, שמבקשים למות באוהלה של תורה על מנת שמשיח בן דוד יציל את נפשותיהם, חובשי הכפות הסרוגות – שהולכות ומתרחבות ומכבידות יותר ויותר על הראש – מאמינים כי על הארץ יש להילחם, ובלי כוח מגן שום אלוהים לא יושיע אותנו. הם רואים בחזונם את בית המקדש השלישי מפני שהגיעו למסקנה כי השעה הולכת וקרבה, כיוון שישראל כבר חזקה דיה, שאף צבא זר לא יתאבד כדי לתקוף אותה, שהארץ תשרוד את כל המתקפות. הם חדורי אמונה עזה – שאין לה בסיס – כי צה"ל ינצח גם במלחמה הגדולה הבאה, ועל כל פנים, לא יוכרע מפני שאנו מייצרים פלוטוניום בכור הגרעיני של דימונה ומרכיבים פצצות מימן במפרץ חיפה – לפי פרסומים זרים.

וזה מוזר. מוזר מאד. ישראל איננה מעצמה צבאית שאין לה מגבלות. אין לנו עורף שבלתי ניתן לתקוף אותו כפי שהיה לארצות הברית וברית המועצות במלחמת העולם השנייה, ושם נוכל להסתתר עד שתחלוף הרעה או שנייצר שם תחמושת באין מפריע. העורף היחידי שיש לנו הוא הים – שאליו מתכוונים הערבים להשליך אותנו. אין לנו יכולת לייצר מטוסים וספינות בכוחות עצמנו כפי שעושות בימינו ארה"ב, רוסיה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, בריטניה וסין, ובניגוד לכמה מהן איננו יכולים להתגאות בארסנל חימוש מרשים. בזמן שארה"ב ורוסיה מתהדרות בגלוי במספר האמיתי של הטילים הבין-יבשתיים שיש להן, הסוד השמור ביותר בישראל הוא מיקומם של טילי קרקע-קרקע מדגם יריחו. אין סוד שמור ממנו, מפני שהטילים הללו הינם נשק יום הדין שלנו. מן הסתם, אם לישראל היו כה הרבה טילים כאלה, היא היתה מציגה אותם לראווה ולא היתה חוששת כל כך שיתגלה המסתור של כמה מהם, כי הרי ישנם כה הרבה כמותם.

הסוד הצבאי השני בחשיבותו הוא כמות טילי החץ. אם האויב יוכל לדעת מהו מניין הטילים נגד טילים שיש ברשותנו, יהא ביכולתו לחשב האם כדאי לו לצאת למלחמה נגדנו. כשאיננו יודע מהו מספרם של הטילים הללו – ייאלץ להמר. כמובן, אם לישראל היה מאגר בלתי נדלה של טילי חץ היתה היא מפרסמת אותו ברבים ומוציאה לאויב את החשק להילחם. ברם, ישראל היא מדינה זעירה לחוף הים התיכון – החוף עם הזפת – ואין לה יכולת לצבור כמויות אדירות של טילים מבלי שרמת החיים של אזרחיה תגיע לכדי פת רעב. את כל זאת שכחו או לא ידעו חובשי הכיפות שמבקשים לגרור ששה מיליון יהודים בארץ-ישראל למסע מלחמה אינסופי נגד מיליארד וחצי מוסלמים.

השנים חלפו. כבר אינני בן שש. אבל לא שיניתי את דעתי מאז. אני רוצה שיישמר הסטטוס קוו.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.