לערבב את ברגן בלזן עם אושוויץ

14/04/2015 בשעה 20:20 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לערבב את ברגן בלזן עם אושוויץ

ולפתע הילדה הגדולה שלה פונה אליי ודורשת שאבוא לטקס יום השואה בבית ספרה בעוד יומיים. היא משתתפת בו. אפילו לא ביקשה. כמעט החליטה. יכולתי לחמוק בהבאת תירוץ מעניין, אבל אמא שלה התבוננה בי. ברור היטב שלא אוכל לשקר לילדתה. גם אינני רוצה. אז אביתי לספר שאינני מבאי הטקסים. אך למרות רצוני להתחשב בעצמי, אינני מסוגל לומר לאיש שלא אגיע לטקס יום השואה. הדברים החשובים לי פחותים בהרבה ביחס לזכר הקרבנות. לפיכך, אמרתי לה שאבוא והיא חייכה והסתלקה לחדרה. אפילו לא הודתה. שעה לפני כן יצאה מהאמבטיה, עטופה במגבת רחבה, ובאה לומר לי שלום. נעשיתי נבוך מאד. גם אמא שלה שמה לב לדבר. אבל לא יכולתי להביע מילה. זוהי ההתנהגות הטבעית של בני הבית. אני אורח בדירה הזו. ומה עשיתי? המשכתי לשחק עם הילדה הקטנה בשולחן כדורגל, ואילו צווחות אושר נשמעו בכל פעם שאפשרתי לה להבקיע גול.

דומה שהסתגלתי במהירות למציאות החדשה שנכפתה עליי. זו המכונה מ' לא התירה שום ברירה. הבהירה שהיא אמא, ואם אני רוצה בה כידידה שלי, עליי לאמץ את כל החבילה. גם את ילדותיה. כולן או אף אחת, אמרה והשאירה אותי לשקוע במחשבות.

לפני שבוע נסענו לטייל בחיק הטבע. היה נהדר. כיף לי עם שלושתן. אני מכיר את הילדות מאז נולדו והן אוהבות אותי. הייתי הידיד הכי טוב של אימן. אביהן עודנו חבר יקר. עד שבאו הגירושין של הוריהן ושיבשו הכול.

מ' אמרה: יש לי גרוש מקסים. נפרדנו בהסכמה על פי רצוני, ואני יודעת שהוא נעצב מאד, אבל היה צריך לעצור. וכשדיברנו על הגירושין שמך עלה מיד. ידענו שתחולל צרות, שתעורר מהומות, אבל לא אני ולא הוא צפינו את התגובה המוגזמת שלך. הפעלת עלינו ועל המשפחות שלנו מסכת לחצים אימתנית שכמעט פוררה אותנו. מרוב הטוב שרצית לעשות, כמעט גרמת לרע ביותר.

אבל נרגעתי.

נרגעת רק אחרי הטלטלה שגרמת, וכשלא היתה לך ברירה. הרי הזדקקתי לך. הייתי לבד עם הילדות. לא היה גבר אחר שיעזור לי. הייתי צריכה רק אותך כי הן כבר הכירו אותך. גם כך היה להן קשה. לא יכולתי להכניס הביתה מישהו שהן אינן מכירות.

פניה של מ' זועפות בחיוך. אני נלחם כארי בשיני הזמן, מבקש לעצור את סיבובו של הגלגל, ממאן לוותר על הידידות רבת השנים ביני לבינה, חפץ לשוב אל היחסים הנפלאים ששררו בינינו לאורך דרך ארוכה, וגם היא אינה מוותרת. אבל היו לה תנאים מוקדמים שהייתי חייב למלאם, אחרת לא רצתה להרהר אודותיי אפילו לשנייה.

אני זוכר את התקופה ההיא כאחת היפות בידידות שנרקמה עימה.

הייתי אצלך כמעט מדי יום. נהניתי כאן. השגחתי על הילדות בלילות כשיצאת לבלות עם אחרים.

מיד תיקנה אותי: עם החברות שלי! הייתי צריכה לרענן את הראש. רק פעם אחת יצאתי עם בחור כששמרת אותן. חזרתי ומצאתי אותך רדום בסלון. הערתי אותך לבקשתך. היית צריך לחזור הביתה. שאלת איך היה ועניתי לך שזהו גבר חלומותיי. הייתי אז בתהליך גירושין ואתה שאלת בכעס איך אני יכולה לעשות דבר כזה לחבר שלך. הבנתי שנעשית מרוגז. הצעתי לך לישון בחדר השינה לבד, אם אתה רוצה להישאר. התעקשת לישון בסלון. בבוקר התעוררתי ולא ראיתי אותך.

היתה תקופה נהדרת גם אחרי שהתחתנה. הייתי בא אליהם רוב הזמן. יוצאים שלושתנו לבלות יחדיו. מ' נישאה לו כשהיתה מהורהרת אודותיי. היא לא הסתירה זאת מפניי. הייתי אז הידיד הטוב ביותר שלה.

אחרי שהתגרשה דעכה הידידות ביני לבינה, עד שחדלתי לבוא אליה.

אמרתי לך אז, באותו יום שישי, שעליך ללכת, כי מגיע אליי בחור לסוף השבוע.

הפעם היה תורי לתקן אותה: לא מדויק. אמרת שאת לא תבזבזי עליי סוף שבוע שלך בלי הילדות. אלה היו מילותייך.

אני לא מבינה אותך. אני צריכה להיות עם מישהו. אתה לא רצית להיות המישהו הזה. אתה זה שלא נמשך אליי. אני נמשכת אליך.

וכשהכרנו, נמשכת?

באתי לסיור בירושלים בלי שום כוונות להכיר אף אחד. נתקלתי בך, ואתה חיזרת אחריי באופן הכי מוזר. אמרת שאני מושכת מאד בעיניך, עד כדי כך שאתה מסוגל כבר לתאר את ליל האהבים בינינו. וסיפרת שתצליח להרשים אותי כדי להשיג את מבוקשך, שאתה יודע איך לשכנע בחורה, ואחרי ההתרברבות הזו על כל מעלותיך, התחלת פתאום להסביר שאתה פגום לגמרי ולכן ארצה להיפטר ממך בעתיד, ושהפרידה תגרום לך עוגמת נפש רבה, שתהיה שרוי בגללה בדיכאון עמוק.

מ' נשמה עמוקות והמשיכה: אז הצעת שאמנע ממך את כל מפח הנפש הזה, ובמקום שתחזר אחריי במשך שבועות עד שתשיג אותי, ואגרום לך להיקשר אליי, רצוי למענך שנתנסה כבר הלילה בחוויה הזאת.

צחקתי.

סקרנת אותי. רציתי אותך באותו הלילה. אבל כשחזרנו מהטיול הלילי הקצר בכפור שבחוץ, הבנתי שיצאה לך הרוח מהמפרשים. עדיין רציתי שנלך לחדר שלי ונסלק משם את חברותיי לשעה-שעתיים. סירבת. היית משונה מאד. ונשארת משונה.

עוד נשימה עמוקה.

וכמה שנים אחרי ההיכרות הקצרצרה בינינו, אתה מגיע צהרים אחד לביתה של חברתי, כשהיא יודעת שבאת למענה, והעניינים ביניכם מסתדרים מהר. ראיתי שהיא שמחה כשאתה איתה. וכשהציעה שלא תלך ותצאו ביחד באותו הערב, אתה הסברת לה שזה קורה מהר מדי עבורה, שהיא ואתה צריכים קודם כל לשוחח בטלפון הרבה פעמים כדי שתכיר אותך. והבהרת לה כי ישנם סיכויים שבכלל לא תרצה לפגוש אותך אחרי שיחות הטלפון.

נשימה עמוקה. עודה כועסת כאילו כך קרה אתמול.

היא אמרה שדווקא תיטיב להכיר אותך אם תצאו ביחד לבלות, שזו הדרך הכי טובה להכיר. ואז שתקת לרגע וענית שאין לך חשק לצאת בערב ההוא. החברה שלי עדיין לא הבינה עם מי יש לה עסק. אז הציעה שתישאר אצלה בבית, ושתצא איתך לבלות בפעם אחרת. וכשסירבת, התעצבנתי וחשפתי מי אני לפניך, כי נראה שלא זכרת אותי בכלל. החיזור החמקמק שלך היה נוראי בעיניי.

הפעם היה תורי להתעצבן.

זה לא היה חיזור חמקמק. אני רציתי באמת להיות איתה עד שקלקלת הכול. היתה לי חברה בזמן ההוא, שכבר החלטתי להיפרד ממנה בקרוב. אבל באותו היום היא היתה בדירה שלי והייתי חייב לחזור אליה. לא יכולתי להישאר.

הילדה הגדולה שלה באה להתיישב ביני לבין אמא שלה. לפני שבוע התקשתה לראותנו טורפים בשר לשובעה. רצתה לדעת מהו ההבדל בין החיה הנאצית לאדם כלשהו מבחינת האכזריות ליצורים חיים. הסברתי לה שאנו אוכלים בשר אילם. אם היה נתח העוף המוגש לי בצלחת מתחיל לצייץ ולהשמיע קולות תחינה, לא הייתי מסוגל לזלול ממנו בתאווה. ואילו הנאצים רצחו בני אדם שזעקו ברגעי מותם למען הצלתם. שמעו והשמידו אותם.

אמא שלה ליטפה את ראשה. ילדתה עדיין מבקשת לברר עימי מדוע התחוללה השואה. המשפחות של סביה וסבותיה הוגלו במלחמת העולם השנייה לפולין ונספו בה. היא שואלת שאלות בלתי פשוטות: האם לגרמנים לא היתה ברירה אחרת? ואם באמת הרגישו שהיהודים מתחרים בהם, מה יכלו כבר לעשות? היא מדמיינת את הסיבה להתקיימות השואה כמלחמת הישרדות בין שני עמים. איך אוכל להסביר לילדה תמימה שבטוחה כי לכל מאורע ישנו הסבר, כי לשואה אין הסבר ממשי.

לפני שבוע, כשהיינו בשדה, סיפרתי לך שדבורת הדבש הולכת ונעלמת בשל מגיפה מסתורית, ובשל כך נפגעים הגידולים החקלאיים בעולם. חשבי על הגרמנים והיהודים כמו צמחי תרבות וצמחי בר שמתחרים ביניהם על המאביקים. כשמצויות פחות ופחות דבורים, אפשר להרהר על כך שמוטב לחסל את צמחי הבר כדי שלא תבזבזנה הדבורים את זמנן אצלם. לא תהיה להן ברירה אחרת. הן תוכלנה להאביק רק את פרחיהם של צמחי התרבות. אבל אם תחוסל צמחיית הבר, עלולים להיכחד גם מיני צמחים שעשויים להועיל לנו בעתיד, מבלי שעדיין נכיר את תכונותיהם. אולי יהיו ראויים לתזונה או למרפא, אולי יש בהם גנים עמידים למזיקים שנוכל להשתמש בהם. הגרמנים שהשמידו את יהודיהם לא פגעו רק ביהודים, אלא פגעו גם בעצמם.

שאלה אותי הילדה האם חשבתי להתנצר אי פעם.

אני עשוי מחומר דוחה מים. אי אפשר להטביל אותי.

היא צוחקת בהשהיות.

לאחר תשובתי ההיתולית, הסברתי לה: אי אפשר להפוך יהודי למי שאינו יהודי דרך המרת דת. כלבי גישוש שאומנו להריח יהודים, יריחו אותם גם אם ישנו את דתם.

ליהודים יש ריח גוף מיוחד?

אין להם, כמובן. אבל העובדה הזאת לא הצליחה לשכנע את הגרמנים.

וגם לגרמנים לא היו כלבים כאלה, מתערבת אמא שלה וגוערת בי.

הילדה עוזבת אותנו. עודה משועשעת.

יש לי סיפור מעניין. כשהייתי סטודנטית, גרתי בבניין עם שני שכנים ניצולי שואה שאימצו אותי. כל אחד מהם גר בקומה אחרת. והם תמיד היו מביאים לי אוכל הביתה. כשהייתי מסרבת, אומרת להם שכבר בישלתי למעני, היה מפציר בי כל אחד מהם: שם לא היה לנו את האוכל הזה. אז תאכלי. בכל פעם כזאת הרגשתי כאילו קיבלתי אוכל ממחנה ריכוז אחד וממחנה ריכוז שני. וכשהייתי מערבבת את האוכל שהכינו לי שניהם, שלא אצטרך לשטוף שתי צלחות, זו היתה הרגשה מוזרה.

הבטתי בה.

זה היה אוכל עם הרבה בצל. כמוך. המון קליפות, וכל קליפה – אדם אחר שצריך ללמוד אותו מחדש.

 

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.