קוצר הראיה של אנשים הבוטחים בעצמם

12/04/2015 ב- 11:48 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על קוצר הראיה של אנשים הבוטחים בעצמם

לפני המון זמן אי-שם קבעתי להיפגש עם אשה אחת, מבוגרת ממני בשנים רבות. הייתי צעיר, תוסס ובטוח בעצמו. וכשנחתכתי במהלך הגילוח, התעקשתי לא להודיע לה שאתעכב. התעלמתי מן הרצון העז שלי לא לאחר אף פעם לפגישה כלשהי. כשהגעתי, מצאתיה כעוסה. הסברתי לה בחינניות שאין בו-זמניות. כך קבע איינשטיין. בשעונה חלף המועד, בשעוני עדיין מבושש זה להגיע. מה שחשוב – שיופייה הוא על-זמני, שהזמן אינו נוגע בו. פניה התמלאו חימה. ועדיין היתה יפה מאד. ואז אמרה באיטיות הרסנית: אני מסכימה. השעה אצלי אינה השעה אצלך. אצלי – שעתיים אחרי כן, וכבר אכלנו יחד ארוחת ערב, ועכשיו שעת לילה מאוחרת ועליי ללכת. ואכן, נשקה ללחיי והלכה משם, מותירה אותי מופתע ולבדי.

ההתעלמות מצו השעה, הרצון להאט או להאיץ את מחוגי הזמן, מאפיינים בעיקר את אלה הבוטחים בעצמם. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשא אלפרד רוזנברג נאום שבו דרש כי האלברט איינשטיינים יוגלו לאי שומם שאקלימו קטלני, שאין שבים ממנו, שהדרך היחידה לצאת ממנו היא למות [1]. הוא היה האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית. בכך הזהיר, למעשה, את כל יהודי אירופה באשר לגורל שהרייך השלישי שוקד להכין עבורם.

אפילו אלברט איינשטיין, ששמר על זהותו היהודית והיה ציוני נלהב כיוון שידע כי לא ייטמע בחברה הגרמנית, לא זיהה את הסכנה עד שהגיעה. בשנת 1933, כשתפס היטלר את השלטון, היה במקרה בקליפורניה. בגרמניה היו מתנקשים בו. בהיעדרו נקבע פרס על ראשו מטעם הארגון הנאצי 'פמה' (Fehme). בעיני הנאצים נחשב ל"ראש היהודים" בתבל כולה. איינשטיין, שנאמר עליו כי היה החכם בדורו, פטר את הנאציזם באומרו שזהו בסך הכול "מצב של מחלת נפש בהמונים" ותו לא [2]. הוא לא הבין את גודל השעה עד הרגע האחרון.

ואז, ניסו יהודי גרמניה לעכב את הגורל, להבין מה מתחולל סביבם, שמא ניתן לעשות עוד משהו למען הצלתם. אבל האסון נחת עליהם בבת אחת. הם היו כה עסוקים ברצון להידמות לגרמנים, עד שלא הבחינו מיהם בעצם אותם הגרמנים.

על מנת לשנות את ההיסטוריה הצפויה יש לנבאה הרבה שנים לפני כן. במשך שני דורות, עד שהתחוללה השואה, זרמו יהודים רבים ממזרח אירופה אל גרמניה והיו נבדלים במצבם הכלכלי, בתרבותם, בשפתם, בלבושם ובמנהגיהם מיהודי גרמניה בשנים ההן. הם היו דומים להורי הוריהם, לארכיטיפ היהודי שאותו ניסו לקבור בעברם מרוב בושה. יהודי המזרח היו ניצולי הפרעות שבאו לבקש מקלט במערב. יהודי גרמניה המודרניים באו במבוכה בגללם. במשך זמן מה הרגישו כי כמעט הצליחו להשתלב בחברה הגרמנית, ואז חשו פתאום שזרם הפליטים משיב אותם הרחק לאחור. האנטישמיות שוב הרימה את ראשה. עד הרגע האחרון לא הבינו יהודי גרמניה כי לנאצים לא היתה שנאה מיוחדת כלפי יהודי המזרח. הנאציזם לבלב ופרח בגלל הבהלה הגרמנית מאותם יהודים שכמעט הצליחו להיטמע בתוכם. הם האמינו באמת ובתמים כי ליהודים יש דם מלוכלך, שאסור להרשות לדם הטהור להתערבב עימו. אם כל היהודים היו דומים ליהודי המזרח המסוגרים בתוככי עצמם, אולי לא היתה מצליחה המפלגה הנאצית לטעת את האידיאולוגיה שלה בלבבות, ואולי היתה נמנעת השואה.

היהודים דוברי גרמנית כינו עצמם גרמנים בני דת משה, אבל לא קם ביניהם משה שיגאל אותם. כשאביה של חסידת אומות העולם ביקש להשמיד מחצית מן העם באמצעות השלכת הזכר היילוד היאורה, הוביל הציוני הראשון בתולדות האומה את עמו עד שערי הארץ. גם הרצל לא זכה לחיות במדינה אליה נכסף. הוא הקדים את זמנו כיוון שמת בגיל צעיר, ולא קם אחריו מנהיג שרצה לבוא אל צ'רצ'יל ולומר לו: תן לנו ללכת, אחרת יבולע לך. בריטניה בראשותו אסרה על כניסת היהודים לארץ-ישראל בזמן שאחיהם הושמדו. במובנים עכשוויים, ו'ינסטון צ'רצ'יל היה פושע נגד האנושות. זה גם האיש שלא הורה להפציץ את מסילת הברזל בדרך אל אושוויץ-בירקנאו. במשפט ההיסטוריה חלוקות כלפיו הדעות. ביחס ליהדות גרמניה אמרה ההיסטוריה את דברה. כולנו יודעים מה היה בסופה.

הציונות היא עשייה והגשמה. המונח מייצג תהליך מתמשך ואת תוצאתו של אותו תהליך. המאבק על צביון הארץ טרם הסתיים, ועל כן, גם הללו שאינם מגדירים עצמם פוסט-ציונים הם כאלה אם בחרו לנוח על זרי הדפנה. הביטחון העצמי הוא עקב אכילס שלהם. בגללו אינם מזהים את נקודות התורפה שבהתנהגותם. הפסיביות שלהם היא צ'רצ'יליאנית. הם נלחמים מלחמות אנוכיות על אורח חייהם, אבל אינם נלחמים למען הכלל. כמוהם, כך היו יהודי גרמניה ערב עליית הנאצים. הם נלחמו למען השתלבותם בין גרמנים מן המעמד שלהם, ולא למען יהודים מהגרים ממעמדות נמוכים, ומשום כך היו עיוורים למתרחש. הם לא חזו מה מתחולל בקרב המעמדות האחרים בגרמניה. את התעוררות הנאצים, ברובם בני המעמד הנמוך, הם זיהו כמאבק נגד היהודים הפרימיטיביים מן המזרח, ולא תפשו שהנאצים נאבקים דווקא בהם, עד שכבר נעשה מאוחר מדי.

אלה מבין חובשי הכיפה הסרוגה שמגדפים בנאצות נערות ההולכות יד ביד בשדרות תל-אביב הם ייצוג אותנטי של החוגים הקיצוניים בימין הדתי, החרדי-לאומי, שתופשים את הציונות רק כתהליך מתמשך. בזמן שהחילונים הבוטחים בעצמם נחים על זרי הדפנה, מאמינים החרד"לים ביכולתם לעצב לפי ראותם את צביונה של הארץ. הם מתנגדים חריפים של התוצאה העכשווית.

אהבת נשים היא תופעה תרבותית, חוץ-ביולוגית. היא אינה מתפתחת מהתבטאות של גנים. לא ידוע אם לסביזם עובר בהורשה כמו שפה, או שזוהי מוטציה תרבותית חד-פעמית המתרחשת בכל דור ודור באופן בלתי תלוי (יש להבדיל בין משיכה מינית קבועה לביסקסואליות חולפת, שהיא תופעה חברתית של נשים סקרניות הרוצות להתנסות בחוויה המינית עם בנות מינן). מותר לאזרח להביע דעה, מבלי להסית ולקלל, ביחס לאהבת נשים, גם אם אינה נעימה לכל אוזן. רשאי הוא גם לפעול בדרכים מותרות נגד התופעה הזו. בשום פנים ואופן אין לשלול את חופש הביטוי ואת חופש הפעולה מן האזרחים נגד תופעות תרבותיות. יש להזכיר בהקשר זה כי הנאצים לא השמידו יהודים מפני שסברו כי יהדות היא תופעה תרבותית. תרבות ניתן לשנות. לדידם, זו היתה תופעה ביולוגית, שאינה ניתנת לשינוי.

גם כלפי תופעה ביולוגית כגון צבע העור מותר לאזרח להביע את דעתו. למעשה, הדעה הזו באה לידי ביטוי כל העת בפרסומות שבהן מככבות דמויות שהבהירו את שיערן באמצעות כימיקלים כדי שיידמה לגוון עורן. נגרופוביה, כל עוד מצומצמת לחיווי דעה, היא לגיטימית, אף על פי שהיא דוחה ומאוסה. אולם אסור לאזרחים להתנגד להתקיימותו של מופע ביולוגי: עור כהה, תנוך אוזן זעיר, אגודלים קצרים. אסור שזכויות האזרח תגברנה על זכויות האדם. פעולה נגד בני אדם בשל מופעם השונה פוגעת בזכויות האדם שלהם. הרי אינם מסוגלים לשנות את צבעם. כשזכות האזרח גוברת על זכות האדם, פוסעים אנו בשדות הנאציזם.

ישנם הרבה שמתנגדים מראש להשוואה בין יהודים לגרמנים, שמא נמצא עצמנו דומים להם. דווקא ההשוואה רצויה בהחלט. הגרמנים מתאפיינים בשילוב הקטלני של רוע, צייתנות ויעילות. היהודים אינם צייתנים. בכל פעם שמצווים עליהם משהו לעשות הם שואלים הרבה שאלות. לא רק שאינם יעילים, הם מומחים בעשיית ההיפך ממנו. הם מעגלים פינות. ואם לא היתה בליבם חמלה כלפי סבלו של הזולת, עם ישראל לא היה שורד לאורך ההיסטוריה לאחר כה הרבה פורענויות. למרות שלא יכלו לסבול את נוכחותם של יהודי המזרח, לא הפקירו אותם יהודי גרמניה לגורלם. בתי התמחוי של היהודים היו גדושים בנכים עם פגמים מולדים, ואילו הגרמנים עיקרו את נכיהם ואחר כך השמידום. אילולא נוצחה גרמניה הנאצית, מי יודע מה היה עולה בגורלם של אוסטרים שחורי-שיער, מתישהו.

אותם אלה שמגדפים לסביות בחוצות העיר אסור להתעלם מהם, מפני שלא את התופעה הם תוקפים, אלא את ערכי הסובלנות של החברה החילונית. הם תוקפים את התרבות החילונית בדרך הזו. היא קלה עבורם לפי שעה. כך נהגו הנאצים כלפי יהודי המזרח בשעתם. המהגרים היוו אז את החוליה החלשה. משסיימו עימם, התקדמו לחוליה הבאה בשרשרת. אומנם, היהודים הם ההיפך הגמור מן הגרמנים, אבל הם ברי השוואה אלה לאלה. כולם נולדו בני אדם. בדומה לחולשת הראיה של יהודי גרמניה, טועים כמותם "זרי הדפנה" לחשוב שהחוגים הקיצוניים שונים מהם רק בהשקפה הפוליטית. סבורים הם בשגגה שהחוגים הקיצוניים בקרב הציונות הדתית נבדלים מעימם בהשקפת "סיפוח השטחים או החזרה לגבולות 67". לאמיתו של דבר, הם נבדלים מן החילונים כמעט בכול. המחלוקת אינה פוליטית אלא תרבותית. הם רוצים שהתרבות שלהם תשלוט בארץ, ולשם כך עליהם להחליף את התרבות העכשווית בזו שלהם.

וכשם שמותר להשוות בין הלמות הלב של הברייה הגרמנית ברסקה מטוס על יושביו לדופק ליבו המתרגש של המוסלמי הרואה את שערי גן עדן בקירות גורדי השחקים, כך עלינו להשוות בין הלאומנות היהודית ללאומנות הגרמנית. הלאומנות של היהודים בימי מרד בר כוכבא המיטה אסון עצום על עם ישראל. האמונה כי די בכוחו של האל לנצח את האימפריה הרומית הכזיבה. גם הגרמנים בטחו בדם הארי הזורם בעורקיהם שיביס את בני הגזע הסלאבי בעל הדם הנחות. הם טעו ופתחו במלחמה נגד ברית המועצות.

אם בני הציונות הדתית הנורמטיביים חפצים בהמשך המפעל הציוני, עליהם להוקיע את החוגים הקיצוניים שפועלים בתוכם ולהקיא אותם מהם. הסכנה היא איננה למגזר החילוני בלבד, במידה שהחרד"לים יאחזו בהגה השלטון. הסכנה הממשית היא לקיומה של המדינה. מי יודע נגד אילו כוחות בעולם יצאו הללו להילחם בשל התפישה המשיחית שלהם. מבחינה זו אינם שונים מיהודי בר כוכבא ומחיילי צבאות האס.אס. במלחמת העולם השנייה. כולם התעוורו מחמת האמונה. אפילו איינשטיין כה האמין בתחזיותיו, לאור התגשמותן, עד שהיה משוכנע בתחזיתו על הנאצים. החיזיון הנוראי שחוו היהודים אחרי כן, אירע בגלל קוצר הראיה של אנשים הבוטחים בעצמם.

מקור לדברי רוזנברג: Robert Cecil – The myth of the master race: Alfred Rosenberg and Nazi ideology P. 226

מקור לדברי איינשטיין: Philip Ball – Serving the Reich: The struggle for the soul of physics under Hitler. P. 76

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.