סכנת נגיעה

28/03/2015 ב- 19:28 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על סכנת נגיעה

דרך ארוכה עשיתי בטרמפ עד תל-אביב בדרכי לשירות מילואים, אחד הראשונים מתוך רבים. וגשם ליווה אותנו לאורך כל הדרך. נכנסתי למונית שירות הנוסעת לתחנה המרכזית, וכשחזר העודף שהועבר מן הנהג התאמצה עלמה אחת לא לגעת בי. היא שלשלה את המטבעות באוויר בציפייה שאתפוס אותם. תיכף אחרי כן הבטתי היטב בכך ידי. ציפיתי לראותה מלוכלכת. היתה נקייה ומצוחצחת, ובכל זאת החששנית שישבה לפניי מיאנה לגעת בעורי.

במבנה התחנה ביקשוני שלוש חיילות עצלות שאסייע להן לקום מן הארץ. בעזרת היד הנקייה או בעזרת המלוכלכת, שאלתי. בעזרת היד השלישית, קראה הנועזת. אחר כך דרשה שאשא למענה את תרמילה הכבד. לא יכולתי שלא להיזכר אז כיצד ביקשה חברתי פעם אחת את עזרתי לסחוב דבר-מה, ואמרתי לה כך: יש משהו שאת צריכה לדעת ואולי יבהיל אותך. נולדתי עם שלוש ידיים, ולאחר הלידה קטעו לי יד אחת כי היתה מיותרת, אבל המוח שלי התעצב ברחם כדי לפעול עם שלוש ידיים ולא שתיים. חלוקת העבודה היתה אמורה להתחלק בין שלוש ידיים, ועכשיו היא מתחלקת בין שתיים, ולכן על שתי ידיי יש עומס רב יותר מאשר אצל אדם רגיל שנולד רק עם שתי ידיים…

ראי, אמרתי לחיילת הנועזת בטון מרצין. אמא שלי חושדת שאני נמשך לגברים. אני נזקק לעזרתך. חבקי אותי חזק, כי שני בלשים פרטיים ששכרה כדי לעקוב אחריי צופים בנו עתה, ואני רוצה שיחשבו כי שנינו נאהבים, ואני פה בגללך. היא נדהמה באמת. זוהי שיטתי להתנער מכל מיני מטלות – סיפור כיסוי מוגזם בכוונה מומצא כדי שאחרים, המומים מן ההפרזה, יתעסקו בהפרכתו וישכחו לדעת מה רצו. כך מסיטים את הזולת לשקוע בהבלים במקום בדברים האמיתיים. בעודה תוהה על אודות הבלשים, התרמיל הכבד היה על גבה, ופסעה לצידי כמה מטרים כשידה שלובה בידי – היד שאספה את העודף – עד שניערה עצמה ממני ואמרה: אני לא מאמינה לך! והלכתי מהן.

לפעמים, באופן בלתי מוסבר, ניתן לכבוש את ליבה של אשה בהתחכמות הכי מטופשת שאפשר להעלות על הדעת. כאשר חברתה החמודה של שותפתי לדירה, אותה פגשתי לראשונה, שאלה אם אוכל לבוא ולתקן התפוררותו של קיר בחדרה, באתי אליה עם ציור גדול בצבע שמן שקניתי בדוכן רחוב והסתרתי מאחוריו את הבעיה. יכול היה להתפתח קשר יפה ביני לבינה, אולם למחרת בצהרים, אחרי הלילה שביליתי במיטתה, טלפנה אליי ושאלה האם במקרה לקחתי את הארנק שלה כי אינה מוצאת אותו. אחרי שעה טלפנה שוב, סיפרה שמצאה והתנצלה. אבל כבר היה מאוחר מדי.

היה קר מאד בהגיעי לבסיס וחבשתי על ראשי כובע גרב בצבע חאקי, שרק עיניי החומות ושפתיי המשורטטות יכלו להתענג מן הקיפאון. נכנסתי למשרד ההתחיילות, וישבה שם חיילת עם מדיה בלבד. אתה יכול להוריד את הכובע, אמרה. חם כאן. ומה השבתי לה? אינני מסוגל, אחרת תתאהבי בי מיד. אני יפה-תואר עד כדי סבל של ממש, וכל מי שמביטה בפניי מתחילה לרדוף אחריי עד בלי די ולבלי סוף. וזה נורא. איום ונורא. היא התגלגלה מצחוק, את כובע הגרב לא הסרתי, והמשכנו לשוחח עוד קמעא. מפני שהגיעו מילואימניקים נוספים להתחייל קבענו לדבר מאוחר יותר בלילה. היא ביקשה שאטלפן אליה. היתה לי חברה שמאוהב הייתי בה מאד, ולמרות זאת מתחתי את הגבולות, והשיחה הלילית גלשה למחוזות רחוקים ביותר עד שבת שיחי כבר לא שלטה בעצמה.

למחרת החלה להתעניין בי, ויכולתי לשמוע ולדעת מפני שלא היתה מרוחקת ממני, אבל בפנים חשופים לא יכלה לזהותי. מיד אמרתי לכמה מחבריי, כנראה בהשראת החוויה במונית, כי יספרו שלא רק שהנני יפה-תואר במידה בלתי רגילה, אלא גם סובל ממחלת מין מידבקת ונדירה, ואני כופה על עצמי את הסתרת פניי כדי שנשים לא תימשכנה אליי ותידבקנה גם הן ממחלתי. זהו אני, מסוגל להמציא שטויות שכאלה בשבריר שניה, ומי שמכיר אותי מקפיד לשתף פעולה.

המשכתי לשוחח בלילות עם אותה חיילת שנעשתה סקרנית מאד לגביי והביעה מדי שיחה את השתתפותה בצער. לא חלפו כמה ימים והשמועה התפשטה במחנה הצבאי. מפקד הבסיס אף דרש כי אותו מילואימניק חולני ייגש להיבדק במרפאה. כל הבנות כבר רצו שיוסר כובע הגרב, שהיה דחוק היטב בתרמילי, כדי לראות במו עיניהן את החתיך העולמי. כמובן, גם אני סייעתי בהפצת אותה השמועה כאשר תיארתי בפני אלה שלא יכלו לקשר את קולי בטלפון אל פרצופי, כי הבחור ההוא יש לו יופי מן האגדות.

ביום שחרורי, כאשר יצאתי מן הבית בלבוש אזרחי והתהלכתי בעיר, נשמט חילזון מידיה של ילדה אחת, וכשעיני כולם דרוכות לאתרו, חלפתי שם ודרכתי עליו בטעות. הילדה פרצה בבכי מר, וביקשתי להרגיעה: זהו רק חילזון, וכולם אותו הדבר. מצאי לך אחר. וילד גדול יותר שעמד בקרבתה, כנראה אחיה, שמע זאת. הוא קרא אליי בארס: רוצח!

בחלוף השנים התברר לי מן הניסיון במוניות שירות שכמה צעירות דתיות מעבירות הלאה את המטבעות מבלי לגעת בגברים. לא בגלל חשש מהידבקות אלא כי מקפידות הן על שמירת מרחק מנגיעה. והכרתי בחורות חדשות, ונפרדתי מהן. אף אחת לא חשבה כי הנני יפה-תואר. ישנן דרכים אחרות להקסים נשים. יש גברים שמקסימים נשים דרך התעניינות בהן, ויש שעושים זאת דרך עוררות התעניינותן בהם. ויום אחד פניתי למישהי, מבלי כל רצון לחזר אחריה, שתסייע לי. אני באמצעו של חיבור סיפור, דיווחתי לה את האמת: אדם שאיבד את עינו תובע פיצוי כספי מן האיש האשם בדבר, בה בעת שאותו אשם נזקק לכסף הזה כדי לטפל במחלה המקננת בעינו שלו. איך ממשיכים מכאן?

היתה לה אדמומית, או איך שלא קוראים לזה, על קצה סנטרה ועד עצם הלסת. היא משכה את פניה ממני, וכף ידי נמשכה לשם בעדינות וכיסתה את שרצתה להסתיר. עכשיו אפשר להמשיך ולשוחח, פסקתי. היא הנהנה בחיוב וכאשר המשכתי לדבר בלהט רב, נטלה את אצבעותיי שליטפו לחיה וצווארה ונישקה אותן ברפרוף, ושאלה פתאום, במבטאה הזר: אם היית אוהב אותי, מה היית עושה אילו הייתי מתה פתאום בפיצוץ של מטען? אני אמצא את מניח המטען, עניתי לה, ואהרוג אותו בייסורים. אבל לא אספר לו מדוע. אני רוצה שירגיש מהו מוות סתמי. כפי שהרג באופן סתמי. שלא תהיה לו תשובה לשאלתו האחרונה.

לא הספקתי לאהוב אותה. מבלי שהרגשתי בכלל, כבר היתה כמעט מתה. ממש בראשית הקשר בינינו שלחה יד בנפשה. לילה אחד חלמתי עליה, והילד ההוא הופיע גם כן וקרא אליי: רוצח, רוצח, רוצח… התעוררתי בבעתה, וכמה ששנאתי אותו ברגעים ההם. אפילו לא ידעתי שאני מסוגל כך לשנוא. בבוקר נרגעתי. לא שאלתי את עצמי למה כל זה קרה לי. רציתי רק להדחיק הכול הכי רחוק שאפשר. לא לחשוב על זה יותר. משהו מת בתוכי. קבור עמוק בלי כתובת. והמת קם לתחייה. אשה מתה שקולות צחוקה באוזניי רודפים אותי, שלפרקים היתה משועשעת ממני כהוגן, שהתעקשה על אמצעי מניעה, שלא הראתה שום סימן לבאות, שלא יכולתי להציל אותה.

שתיים מידידותיי נפטרו ממחלה קשה. הראשונה, זמן קצר לאחר שסיימנו יחדיו לימודים בכיתה י"ב. לא נמצא למענה תורם דם. השנייה מתה רחוק מכאן. לא טופלה כראוי ובאיחור. אחד מחבריי נפל חלל בצעירותו. אינני מדבר עוד עליו. יום אחד פנתה אליי אחותו וביקשה שלא אבוא יותר לבית הוריה. ביקוריי העיקו עליהם. הוא מת מוות סתמי ביותר. לא היה צריך למות בכלל. הם אינם רוצים לשמוע זאת. מעדיפים מות גיבורים של בנם. וישנה האחרונה, אם ישנה היא מילה על-זמנית, שרגשותיי אליה טרם הספיקו להתברר, ומבלה אני במחשבות עליה הרבה יותר שעות משהיו לי עימה בחייה. ארבעה בני אדם מתוך אלפים שהכרתי היטב בימות חיי, ואת רובם שכחתי, ודווקא אלה אינם מרפים ממני. האם כי היו חשובים לי יותר מן האחרים או בגלל שהם מתים? אני לא יודע את התשובה. מן הסתם, כמה מן האלפים שנשתכחו ממני מתו גם הם. אם הייתי יודע מיהם יכולתי לבדוק מהו היחס שלי כלפיהם ולהשוות, ואז אולי להשיב. אולי היה מתברר שלא היו חשובים בעיניי. אולי היה מסתבר כי המוות אינו מעניק חשיבות. רצה הגורל ומתו אחרי שנסחפו בחייהם לדרך אחרת ולא ראיתים יותר.

אותה החיילת מסיפור כובע הגרב הודתה שהיו לה ציפיות אחרות אחרי שחשפתי בפניה את האמת. לכל הפחות, לא שיקרה. לא גיליתי לה כי שום מחלת מין לא דבקה בי מעולם. במהלך שיחות טלפון שנמשכו עוד כמה חודשים אחרי כן, חדלנו לדבר על זה. אולי הבינה לבדה. יצאנו לאכול לילה אחד במסעדה באוספה את שיערה כרקדנית ספרדייה, ויום אחר הלכתי עימה לקנות שמלה והתנשקנו במלתחה. כשהשתחררה מצה"ל טסה לקצה העולם, שלחה גלויות אחדות מבלי שעניתי בחזרה. כך היתה לאחת מן האלפים שהכרתי בחיי ואין לי מושג מה שלומם. היא התחבבה על ליבי. היה לה ערך בעיניי, כל עוד לא התרחקה מהן.

רחוק מן העין, רחוק מן הלב – כל עוד אין מדובר באדם מת. מי יבין נפשו של אדם. אני לא מבין בה דבר. ככל שאני מכיר אנשים לעומקם, כך מתברר לי שאינני מכיר אותם. ככל שאני חושב כי אני יודע יותר ויותר על בני אדם, כך אני מגלה שאני יודע פחות ופחות עליהם. למעשה, אף פעם לא הצלחתי להבין בני אדם. הם אינם מובנים לי. את עצמי בקושי הנני מכיר. אינני מבין הרבה ממה שמתחולל בתוכי. ככל שאני מנסה להתקרב להוויית חיי, כך היא מתרחקת ממני. יתכן כי זוהי חוויה בלתי אפשרית לאדם חפץ חיים, דוגמת כוחות דחייה חשמליים שנשארים תמיד במרחק קבוע זה מזה. האם מי שהתאבד, שגבר על כוח החיות, הצליח לצמצם מאד את המרחק הזה? האם מה שגילה על עצמו, על מהות חייו, הביאה אותו לוותר עליהם? מה היא גילתה בתוכה, ואולי שידרה החוצה ואני לא הצלחתי לקלוט? הבטחתי לה שאמצא את מי שיהרוג אותה, את מה שגרם לה למות. הבטחתי ואינני מצליח לקיים. הבטחה שהיתה תלויה באהבתי אליה, שלא הספיקה להתממש. ואולי חששה מהתממשותה והחליטה להאיץ את קיצור חייה? שואל אני לפעמים אילו האהבה אליה היתה פורצת בזריזות, האם היתה מתחשבת ברגשותיי ודוחה את הקץ? כמה קל להתפתות ולהיות אדם לא רציונלי, להיעזר במחזיקת האוב, לגלות מהי מנת חלקי בטרגדיה, להצטער עליה אם נתבררה, ולשים סוף לפרשה. השפיות, השפיות היא זו שמטריפה את דעת האדם עד בלי די.

באחת ממריבותינו התכופות כתבה לי תותי, חברתי דאז: אתה תצטרך להיות הגבר האחרון בעולם כדי שאתחתן איתך, וגם אז, רק אם יכריחו אותי ולא תהיה לי ברירה. אם אשקע בדיכאון שיימשך חודשים על גבי חודשים אתה אפילו לא תבחין. לא בגלל שאתה עסוק בעצמך אלא בגלל שאתה בן אדם סתום. אתה האדם הכי סתום שפגשתי בכל חיי. את דבריה רשמה בפנקס שניהלנו בו תכתובת של הודעות זה לזו, תחת פתקים. למרבה המבוכה, כמה דפים קודם לכן שיבחתי אותה כעילוי שהצליח לפענח אותי. הייתי קטנוני דיו וברגע ההוא תלשתי את הדף. כשחזרה מעיסוקיה התוודיתי. היה עליי לשכנעה כי מעתה אביע יכולתי לדעת מה היא מרגישה, והשגתי אצלה עוד הארכה. בימים ההם חלתה ידידתי ולא ידעתי מכך עד שטסה לטיפולים. כשנודע לתותי המקרה כעבור זמן, אחרי שכבר נפרדנו לעולמים, באה לשהות עימי. איך לא הצלחתי לראות מה שעובר עליה, מלמלתי בעצב מחריד. עינינו נפגשו, ותותי שתקה. היא ריחמה עליי.

ג'ואנה, ידידתי הטובה מזה שנים רבות, טוענת שאני סלקטיבי, שאין לי יכולת לזהות אלא את הטוב בלבד. כי למרות שאני מעמיק חקר בכל דבר, אינני מסוגל לזהות כוונות רעות של הזולת כלפיי. כשהיתה כבויה לגמרי, כשהכירה אותי, נאחזתי בניצוץ אחד או שניים שעוד נותרו בה, כדי לראות בה אשה שאושר עצום קורן ממנה. וכשגילתה לבסוף שהיא נשואה היתה בטוחה כי מרוב כעס על עצמי אני עומד להטיל פצצת מימן על העולם. וכעסתי באמת. הייתי עיוור מלראות דברים בהירים כזיו השמש. למזלי, נהגה בי אחר כך באופן כה גועלי עד שלא רציתי ממנה שום דבר. רק אחרי כן יצרה קשר מחדש שנשמר עד היום. כשסיפרתי לה כי בחורה אחת שהכרתי איננה עוד, אמרה שאני חייב להיות ממוקד בשמחה ולא בעצבות. מנימת קולי בטלפון התערערה כל התזה שפיתחה לגביי. למחרת התקשרה לשאול לשלומי. יותר גרוע מזה לא יכול להיות, ובכל זאת השבתי: פחות או יותר, בסדר. ידעתי שאתה כזה, קראה במרץ. מעניין לשמוע מה תותי היתה אומרת עליה?

בפעם האחרונה שבאה אליי ניתן היה להבין שיש לה תוכניות לעתיד. גם לא נראתה כמי שניצבת על קצה צוק ודחיפה קלה תפיל אותה תהומה. דיברה על החזה הנפול שלה. הגדתי לה כי מניסיוני עם נשים, נדיר ביותר שחזה כבד מאד יישאר זקור באופן טבעי. בכל זאת אמרה שתרצה בניתוח להרמת חזה. הבעתי דעתי שאם תעלה במשקלה תסתדרנה פרופורציות גופה מאליהן. שהיא יכולה להרשות לעצמה עוד כמה קילוגרמים. היא תהתה בהיסוס אם לא תהיה שופעת מדי, והסכמתי שתיאלץ לוותר על החיטובים. אז שלחה לעברי את אחד ממבטיה הנעימים, לחצה על אפי בזעף מחויך, וכשהתרוממה מן המיטה השילה את בגדיה מעליי בריקוד איטי. חצאיתה הכתומה והמבריקה, המושכת מאד את העין, נשרה על ראשי, וגם גרביוניה צנחו עליי. ניסיתי ללכוד אותה אבל היא ניתרה ממני, ובעודה מזמזמת לה שיר חרישי הלכה להתקלח.

היא קראה אליי להתקין לה ארוחה קלה. אחר כך, כשביקשה שאנגבה דחיתי אותה, והיא ויתרה גם על הסעודה. הייתי קריר אליה מפני שהגיעה לביתי בהפתעה. אבל היא לא נכנעה. היה חשוך מפאת הלילה ודימיתי שהיא מלאת חיים. כשאזלו כוחותיה נצמדתי אל גופה כעולל אל מיניקתו ונרדמנו מחובקים. בבוקר הרעפתי עליה שפע של מילות הלל והערצה שהיתה ראויה להן. היא כבשה את חיוכיה כדי לשמוע עוד ועוד מהן. היא לא היתה יפה בעיניי, אבל שטף דיבורה היה מלא חן, והרכות הנשית שהתברכה בה מחצה אותי כליל. הפצרתי בה מאד שתאריך את שיערה למעני. הבטיחה שתחשוב על כך, והתנפלה עליי מחדש, אבל היתה רצוצה מדי ואני התלבשתי.

בלכתה שכחה תחתונים צהובים. כשטלפנתי אליה העליתי בפניה את השאלה הטריוויאלית מה לעשות איתם. כמצופה ענתה שאשמור אותם. לא דיברתי איתה בימים הבאים. לא הייתי בסביבה ועסוק הייתי בדברים אחרים. אי אפשר היה להשיג אותי. לכולן אני נעלם לפעמים. זו היתה אפוא שיחתנו האחרונה – על אודות התחתונים. אחרי לכתה באופן סופי הפכה תשובתה לדו-משמעית: רצתה שאשמור עד שתבוא לקחתם או שאשמור אותם לעצמי. שעות על גבי שעות ייסרתי את עצמי במחשבות מה היתה כוונתה, שמא רמזה לי על הצפוי. לפני שהגעתי לסף שיגעון, קברתי את תחתוניה באדמה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.