מהו סוד המשיכה אל מראהו של חזה גדול?

05/03/2015 בשעה 06:50 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהו סוד המשיכה אל מראהו של חזה גדול?

זכורה לי שיחה משעשעת כילד עם מדריכה במוזיאון, אל מול ציור של בתולת ים חשופת חזה, כשביקשתי לברר את מי עליה להניק. המורה רצתה שנתרחק משם, כל חבריי מהכיתה המשיכו לנעוץ מבטם בדמות המעורטלת, ואילו אני רציתי להבין את הסתירה. אם כשמה היא בתולה לנצח, והרי איננו יודעים על זכרים באוכלוסיה, לשם מה היא זקוקה לבלוטות החלב.

תחלופנה כמה שנים עד שאתעניין בסוגיה מחדש. במקום להתעלם או לחזות בדומיה בשינוי הגלוי שידעו התלמידות, פניתי אליהן לשאול אם היו מעדיפות להישאר בלי, ונותרתי עם צחקוקים. אחרי כן החלו הלחשושים בין הבנים, הנגיעות הבלתי מכוונות ברחבת הריקודים, ואז הגיעה ההפתעה הגדולה מכולן: ילדה נחבאת אל הכלים שאף אחד לא הבחין בה במשך שנים, והייתי מיודד עימה, נעשתה פתאום מגנט לעלייה לרגל. מברווזונת הפכה לנימפת הים, מטביעה את כולם בקסמיה. בזמן קצר להפליא פיתחה ביטחון עצמי ניכר, כמעט שלא התייחסה אליי יותר, והחלה לבלות עיתותיה רק עם נערים בוגרים ממני בשנתיים. וכל זאת הודות לשתי פקעיות גדולות שצמחו בחזיתה. כך למדתי על בשרי כי בנים רוחשים הערצה לדדי האשה, עם עדיפות ברורה לגודל, עוד לפני שהרגשתי זאת בעצמי. ודאי שתהיתי רבות על משמעותה של אותה אהדה, אם היא בכלל מתקיימת מחוץ לדמיונותיי, עד שבוקר אחד ידעתי כי גם אני שייך לחבורה.

ההימשכות אל חזה גדול מתאפיינת בהפניית מבט בלתי נשלטת לעברו, גם אצל אלה שמגדירים את העדפתם לחזה שאינו בולט במיוחד. קיומה בחיי היומיום תועד במצלמות החוקרים ואושש גם באמצעים נוספים. נבדקות קטנות-חזה שהולבשו בחזיות ענקיות אליהן תחבו גרביונים, הרגישו כי הגברים עימם פתחו בשיחה דיברו אל החזה שלהן במקום אליהן. בניסוי ביקורת, ללא חזה ענק מדומה, אמרו אותן נבדקות, וגם אחרות, כי הגברים התמקדו בעיקר בפניהן. ההתאוות למישוש החזה הנשי אינה מתקיימת רק בשל היותו נעים למגע, אלא היא תוצאתה של המשיכה הויזואלית אליו, ובעטייה מתלווה הריגוש לנגיעה. מתום הינקות ועד ההתבגרות המינית אותה המשיכה הינה פחותה למדי, אולי מפני שהיא נוכחת בחיינו בעקבות השפעה הורמונלית בלתי קצובה. גם לתרבות הטיה לא מבוטלת על מנהגינו, וילדים בדור שלאחר מהפכת המידע מסתקרנים מן החזה הנשי, למרות שהרהור אודותיו הוא בזבוז אנרגטי מאחר שבגילם הצעיר עדיין אינם מסוגלים להתרבות.

אם כן, הרעפת מבטים לעבר חזה גדול, אפילו תמימים, הינה עובדה הלקוחה מהמציאות, ובדברנו אודותיה, אנו עוסקים, הלכה למעשה, בשלוש שאלות עוקבות: למה כל אשה נושאת לתפארת שני דדים התלויים על חזה? מאיזו סיבה נמשכות אליהם העיניים? ומדוע שרירה וקיימת ההעדפה אל מידה גדולה יותר? רק במרוצת השנים האחרונות החלו ביולוגים להציע הסברים מתקבלים על הדעת. אין עדיין תשובה אחת לכולן, אין תשובה לכל אחת מהן, אבל ניתן לבחון השערות שמבקשות להשיב באופן חלקי, בינתיים.

קודם לכול, יש לתת תיאור עובדתי: בלוטות החלב של הנקבה האנושית, להבדיל משאר הפרימטים, נפוחות באופן ניכר גם מחוץ לתקופת הרבייה. במקום גודש החלב המופיע בתום ההיריון ובזמן הזנת העולל, מצטבר שם שומן. באופן יוצא דופן, איברי ההנקה שלה בולטים עוד הרבה לפני שהיא מתעברת, וגם לאחר גיל המעבר, כשייצור הפרוגסטרון יורד ואובד פריונה.

זוהי איננה תופעה מודרנית. בציורי מערות מלפני שלושים אלף שנה מוצגים נשים עירומות עם דדים ענקיים באמת. אם אין זו ארוטיקה פרהיסטורית, מותר לתהות האם בעבר הרחוק היה לנשות האדם חזה אדיר במיוחד, שלא נותר ממנו זכר, והכיסופים אליו אינם אלא ערגה קדומה ששרדה בתודעתנו. סביר יותר להניח שבתקופת האבן נטו להאמין כי לנשים עצומות כאלה היה כושר רבייה מוצלח. מראשית עידן החקלאות התקיימה אנלוגיה בין פריון האדמה לפוריות האם האנושית, ופסלונים של אלת הפריון הדגישו לרוב את איברי ההנקה באופן חסר פרופורציות לגופן. כבר בימים ההם ידעו בני האדם כי קיים קשר בין פריונה של אמא אדמה לבין גודל החזה הנשי. ככל שהתזונה היתה בשפע, זכתה האם האנושית לגוף שופע. ואולי גם להיפך, ומי שירשה מאימותיה חזה שופע, היתה לסמל פוריות חי ונושם, שהיו מקטירים קטורת למענה וזכתה לחיות בשפע; כמו אלילות המין בימינו שגורפות הון עתק מגופן השופע, ופוסטרים שלהן מעטרים מאורות סמים במזרח הרחוק.

בציורי המערות יש רמז עבה שאולי נטו לקבל אל תוכן רק נשים עבות-בשר, מפני שהעיד על חסינותן. עוד לפני שנודע כי שכבת שומן מגנה מן הקור המקפיא, ודאי כבר הכירו בזיקה שבין גוף צנום לתמותה גבוהה. בתקופה שלא היה ידוע דבר על מחוללי מחלות מדבקות, אולי סברו כי הכחושות נושאות עימן מזל רע, ובמותן עובר ביש המזל, כמו פרעוש מוצץ דם, אל מי שנמצא בקרבתן, ואלה נופחים את נשמתם יום-יומיים אחר כך. על פי סקר עולמי, עד ימינו ניחנות הנשים בארצות הקור בחזה דשן, יותר מכל מקום אחר עלי אדמות. האם הוא תוצאתה הישירה של אותה ברירה אנושית? או שמא מופע לוואי של ברירה טבעית לגוף דשן בכללותו, בעקבות ההתמודדות עם קשיי האקלים בתקופת הקרח? מותר לתהות האם החזה הנשי התהווה בעבר כדי לשמש פונקציה שאין בה צורך כעת, אבל נותר עימנו כמו עצם הזנב; או שהפונקציה שלו השתנתה במהלך הדורות, כפי שנוצות שימשו לחימום הגוף, ואחרי כן נעשו מרכיב חשוב באיבר התעופה.

איננו יודעים מי צייר את הציורים הללו באירופה, האם היו אלה נשים או גברים. יש לתת את הדעת כי בימים ההם היו הנשים שוכנות המערות, והגברים היו מבלים זמנם בציד. אלה היו משפחות מטרנליות חלק ניכר מהזמן, כמו משפחת שתי האמהות בימינו. אותן נשים אולי היו ביסקסואליות בדומה לנקבות בונובו, שמשתמשות ביחסי המין ביניהן כדי לגבור על ניגודי האינטרסים התורשתיים. אולי חוללו באמצעותם תרבות של שיתוף פעולה וכריתת בריתות במקומה של היריבות הפראית. אך יתכן כי תועלתנות נוספת שימשה אותן אז וחיברה ביניהן: שמא בחרו שליטות המערה להשאיר את מלאות החזה מתוך מחשבה כי תהיינה עמוסות חלב, ואולי תיטבנה להזין את הצאצאים במלאכת ההנקה המשותפת. מי מסוגל היה לדעת על גירושן של האחרות אל הקרח, בהיעדר הגבר שהביאן למערה? מי יכלה להבחין, לפני עידן גידול הפרות והשבחת תנובתן, כי אותה ברירה הישרדותית היא מרחיקת ראות, ותהא לה השפעה על עיצוב הגוף הנשי? זהו רק רעיון שעולה בראשי, ואמיתותו לא תיוודע לעולם.

נוכחות העירום הנשי ליוותה את האדם במשך רבבות שנים ביצירות אמנות, אך לא היתה לה תפוצה רבה. תום העלומים נעלם כלא היה לאחר המצאת הצילום, וביתר שאת בעידן שבו מתפשטות התמונות במהירות האור. אולם, מיניות האדם נותרה כשהיתה, ללא שינויים. היצרים אינם ברי חלוף, וההתבגרות המינית עודה תלויה בגנים ובתזונה. אם קיים שוני, הוא מצוי רק בדמיוננו.

בדרך כלל, אין המשיכה לחזה גדול מלווה בעוררות מיידית של היצר המיני. ככמות המחקרים כך מניין ההסברים לאי-העוררות, שכולם סובייקטיביים, כמחויב מהמציאות. אולם, זווית המבט הסובייקטיבית מייצגת את האמת פעמים רבות. ולעיתים, אינה אלא תעתוע משולל יסוד. במקרים מיוחדים, ישנה דרך נאותה לבחון אותה באמצעות איתור חיזוקים או חולשות מממצאים אחרים, אובייקטיביים למהדרין. ומדי פעם יש לתת לאינטואיציה להוביל את המחשבות. משיחות שקיימה עמיתתי עם בנים נאמר לה כי העוררות היא מאוחרת, כמין ריגוש שהולך ונבנה במהלך היום או שמתפרץ פתאום כהר געש. לעיתים מוביל הריגוש להתייחדות עם אשה לצורכי פורקן, ולעיתים צף מאליו בזמן ההתייחדות כנוסע סמוי שמתגלה לפתע בספינת העינוגים.

בשידור טלוויזיוני שדן בסוגיה סופר על שאלון שמילאו לוחמים אמריקניים שהגיעו לחופשת מולדת ונותרו כצופים מבעד לחלון ההצצה, ונמצא כי שיא הגירוי מתקיים במהלך התפשטות האשה, ואחר כך דועך לשלהבת קטנה עד שהיא נכבית. משזכו עיניהם בתאוותן, נתברר להם כי פלג גוף חשוף אינו משלהב את רוחם לאורך זמן כמו מחשוף מכשף של שמלה או אפילו חולצה צמודה שלובשת האשה.

"כל העירומות דומות זו לזו – הלבושות מושכות את העין כל אחת לפי דרכה". יתכן כי פרפראזה זו משקפת אמת ממורקת: תיירים בים המלח סיפרו לי בחודש שעבר כי חיילת בבגדי צבא שרצועת הרובה מוצלבת בין דדיה האלוהיים, היא המצדה שהיו מוכנים להתאבד למענה. שחלילה תפשוט מדיה, שעיניהם לא תשבענה אף פעם מהחיזיון המלבב הזה. וייתכן כי זהו רק היבט פשטני של התרגלות: עיני הגברים שמפשיטות נשים לבושות עוד לפני שאלו הספיקו לעשות כן, שבעות במהרה מהעירום שנגלה להן. מוחם כבר עסוק באתגר הבא. על כך מעידים גם מבקרים מזדמנים בחופי נודיסטיות, אך לא אני (במבוכתי הרבה, קברתי עיניי בחולות ומתתי משעמום במקום למות מבושת פנים). לפעמים, מונצחת ההתעניינות בלבלובה, רק מפני חרדה בלתי מודעת שהנלהבות מבן הזוג תרפה. לעיתים, שוררת בתת-ההכרה העדפה חושית שתישאר נא לבושה, כדי שנמשיך לגלות סקרנות כלפיה. הנה כי כן, לאי-העוררות המיידית, חרף המשיכה, הסברים רבים.

הזיקה בין העיניים הרעבות ותחושת השובע אינה אמירה בעלמא. כשנמנעה השתייה מנבדקים בכמה ארצות, לא היו מסוגלים להתיק עיניהם מעוברות אורח, ובניסויי רעב התמקדה מערכת הראייה שלהם בבחורות שופעות. האם בתת-הכרתם, בקליפת המוח העתיקה, צצה אמונה כי יש להן גישה למזון, שעתה מצוי במחסור? כאמור, כבר אבותינו כרכו את פריונה של אמא אדמה בחזה השופע. לא נבחנה אצל הנבדקים השתוקקות מינית, אבל אפשר היה לצפות לה. גברברים צעירים שבטנם ריקה, מוותרים על ארוחה ועוד ארוחה, ואינם נותנים לאהובותיהן לעזוב את מיטתם, שעות על גבי שעות. עוד לפני שנודעו הממצאים הללו, הנחתי כי תחושת הרעב הפיסי והרעבון המיני נשלטים באותם אתרים במוח, אחרי שנתגלה על ידי ג'יימס רוני (James Roney) שבחן דגימות רוק כי גברים שמזילים ריר למראה של סעודת מלכים, מתנהגים בדרך דומה כלפי בחורה יפהפייה. אפילו תיאור שתי התחושות, המובדלות זו מזו, משתמש באותן המילים: "בא לי לאכול אותה מרוב תשוקה" או "טורף אותה במבטיו". יתרה מכך, חזה גדול מכונה "איזה פומלות יש לה" ולא בלון בלתי אכיל. ואכן, חורחה מול (Jorge Moll) מצא כי אותו חלק במוח מופעל בהקשר של אוכל או מיניות.

ההתפעלות מ"הפומלות" כרוכה מאד בגילה של הנושאת אותן, והיא רבה יותר ככל שהינה צעירה יותר. נטל המבטים לעבר בת 15 גדולת-חזה כבד יותר מאשר אלה המופנים אל בת 30 במצב דומה. אי אפשר לשייך את אי-ההשתאות הזו לחשד כלפי מנותחות חזה, שמא צופים אנו רק בתוספת מלאכותית; גם לא לציפייה הבנאלית שאשה בת 30 תהא שופעת יותר מבת במחצית גילה. ככל הנראה, נמשך הזכר אל גיל הרבייה המוקדם משום שצפויה לו אשה עם הטווח הגדול ביותר של פוריות, ואולי גם מפני הרצון שתהיה בתולה. היחסים המונוגמיים יסודם בניסיונותיו של האב להבטיח שלא לגדל צאצא של זכר אחר. חרף זאת, גברים אינם נוהגים להסב מבט לעבר נערה קטנת-חזה, אפילו אם נהיר להם כי היא בגירה מינית וכבר מסוגלת ללדת. הם נזקקים לסמן חזותי. התבלטות החזה, כפי שחשה לראשונה כל נערה בעלת תכונה זו, היא הזרז להתנהגות החיזור המופגנת פתאום כלפיה.

המדענים מעולם לא הסבירו באופן מניח הדעת את הסיבה לבולטות הקבועה של החזה הנשי. דזמונד מוריס הציע ביאור מפותל שלא ניתן לאששו: מעת שהזכר האנושי חדל להזדווג עם הנקבה כדרכם של כלבים, כשהוא רכון מעליה מאחור ומראה העכוז התפוח לנגד עיניו, עברו שניהם לתנוחה המיסיונרית כשמבטיהם אלה מול אלה. געגועיו האבולוציוניים של הזכר בררו את האמהות העתידיות שדדיהן דמו במעט לקימורים האחוריים, ומדור לדור גדל עוד ועוד מספרן של יחידות הסגולה עד שזו השתלטה על מחצית מהאנושות. יש לשאול, כמובן, הכיצד הסיק מוריס שהגבר נותר כבול לתנוחה הקדמית בלבד. באותה המידה היא שוות ערך הצעתי המתריסה: נניח שממלכת אטלנטיס היתה קיימת, והשליט האגדי גילה חיבה למוטנטיות עם חזה בולט. שמע הדבר התפשט בארץ והיה לאופנה. כל נתיניו ביקשו לחקותו והקימו משפחה רק עם אלו ששתי בליטות תפחו מעל חזן. העדפה חברתית זו היתה הגורם הברירתי; אלא שלא ניתן לאשש את השערתי היומרנית, מפני שהאי שקע בים. הנה כי כן, כיצד חצבה הברירה ופיסלה את החזה הגדול מחומר הגלם הנשי, עודנה תעלומה.

על מידת חשיבותו של הגורם החברתי בברירת החזה הגדול, נוכל ללמוד אם נפתח צוהר אל המציאות, וניווכח כי אין מקדם מכירות יעיל ממנו. באחת משיחותיי עם עצמי ביקשתי לברר מדוע לבוש חושפני בראיון עבודה מעיד על פריצות מינית, בהדגשת הקונוטציה המעליבה כל כך. האם פלונית שמשתמשת בנתוניה הגופניים כדי לזכות במשרה, משולה באמת ליצאנית המשיגה אתנן באמצעות גופה? וכידוע, אין מסתפקים בכינוי גנאי אחד לבדו. טבועה בנו הנטייה לזלזל בה, לדווח מבלי יודעין שהיא פוחזת וריקנית, ומי ששכל בקודקודה אינה נזקקת להבליט את דדיה באופן בלתי מקובל. מנגד, איננו מסוגלים ליישב את הסתירה הבאה: אם שתיים פנו לראיון עבודה, ויש להן אותם הכישורים, מי תזכה במשרה, האם זו שהתלבשה בצניעות או האם זו שסחררה את ראשו של המעביד? בעצם, מי פעלה בחוכמה רבה יותר?

השימוש שעשתה פלונית במיניותה נתפש כצעד בלתי הוגן, כתרמית ששינתה את תוצאות המשחק. אולם, מדוע איננו באים בטענות אל המעביד, ולמה דווקא אליה? כנראה, מוסכם על הכול כי מרכז המיניות במוחו של הזכר בורר את העובדת החדשה ולא מרכז תבונתו, שהוא נשלט בידי יצריו, ופלונית ניצלה חולשתו זו עד היסוד. היא ידעה במדויק בפני מי ומתי להציג נתח נכבד מדדיה. וכשמתעמקים עוד יותר בלבוש האשה נדמה כי עשויה היא לכפות כיסוי על עצמה – ולא הבעל הקנאי – כדי שתחשוף את גופה בעיתוי הראוי ותשפיע. זכרו, היצר המיני של הגבר בן ימינו מתעורר בתהליך התפשטותה. אכן, בגלל ציפיותיו היצריות כי יבוא המשך לה.

התפשטות האשה לעיני גברים, שלא לעיתים קרובות, עשויה להוות תחליף תרבותי לעיתות הייחום של קופות, שמשדרות לסביבה על עונותיהן באמצעים חזותיים. יכולת איתות זו אבדה לנקבת האדם במהלך האבולוציה האנושית. אבל היא לא איבדה את כישוריה הקדומים, וכדרכן של פרימטיות אחרות אף היא ממשיכה לבצע מניפולציות באמצעות מיניותה כדי לזכות בחסד הזכר. מכל מקום, זו הצעתי. ועתה, יש לשאול: זו שזכתה להיוולד עם בליטות במקומות הנכונים, ולחשוף אותן בעת המתאימה, האם היו לה סיכויים טובים יותר להתרבות עם בחיר ליבה, בדומה לקופה שמציגה לראווה את עכוזה התפוח רק ביום החשוב לה בפני הזכר המיועד? הרי מי שאין לה בליטות, אין לא מה להסתיר, למעט פטמות זהות לאלו של הזכר, ואין זה משנה אם תתפשט או לא תתפשט. האם הדדיים התפתחו כתחליף לעכוז התפוח, אך לא בנתיב שהציע דזמונד מוריס – לא בשל געגועים אבולוציוניים – אלא כדרך להמשיך ולממש את השימוש במיניותה של הנקבה כדי להשפיע על הזכר?

יש בינינו המניחים, ללא תלישות מהמציאות, כי המעביד עשוי לבחור באחת שהציגה לבוש חושפני על פני מישהי מוכשרת יותר שמתלבשת בצניעות מוגזמת. אכן, יתכן כי תזכה בכל תשומת ליבו, אבל לא רק מפני שהתעוררו אצלו האינסטינקטים המיניים, אלא משום שמי שמשדרת מיניות כלפי סביבתה נמצאת מתאימה בעיניו. כך האבולוציה עיצבה את מוחו. המעסיק יאמין באמת שכישוריה מתאימים למשרה שהציע, יתעקש שהיא אינטליגנטית. הוא ישווה לה תכונות שאין בה בכלל. דור אחר דור טוענים גברים שהמחשוף הנדיב מצביע על נדיבותה של החושפת. אם כך הוא הדבר, טעו אלה שאמרו כי עם טוב-לב אי אפשר ללכת לקניות במכולת. אחרי ככלות הכול, האלטרואיזם משתלם, לפחות כלכלית.

במחצית השנייה של המאה ה-19 היה מקובל לחשוב באנגליה כי גודל החזה הוא תוצר לוואי של האינטליגנציה, ולכן מעיד על מידת תבונתה של האשה. זה שדחף את כולם להאמין בקשר המשונה היה פרנסיס גולטון, אבל אחר כך שינה את דעתו. ודאי נמצאו פה ושם אנגליות ברוכות חזה שהיו טיפשות למדי, אך את שינוי הדעה מייחסים לאמונה מוקדמת שלו. גולטון סבר מלכתחילה כי רק מיעוט מן הנשים נושא מעל צווארן מוח מבריק. זו היתה טענתו הבסיסית, אולם ברבות השנים נתקל בנשים רבות מדי שיש להן חזה גדול, וכך מבלי לבדוק את מידת תבונתן, פסק כי אין קשר בין שתי התכונות. אחרים מסבירים את שינוי הדעה ביריבות שהתפתחה בינו לבין הרברט ספנסר. גם האחרון, שנודע כמתנגד חריף לעזרה הדדית בין בני אדם, דגל בעיקשות כי קיים קשר כזה. אך היה מאוהב בג'ורג' אליוט קטנת החזה, שנחשבה בעיניו לחכמה בנשים, מפני שהצטיינה בהבעת חמלה כלפי החלכאים.

למעלה ממאה שנה אחר כך נמצא קשר רופף, בכל זאת, בין נשים ברוכות חזה לאינטליגנציה גבוהה. ישנן ילדות הסובלות מגדילת יתר של שדיהן (Virginal breast hypertrophy), וכבר בגיל צעיר מאד מידתם נעשית חריגה ביותר. התברר כי הן רגישות מאד להורמון פרוגסטרון. מינון גבוה של הורמון מין זה גם גורם לנשים הרות לסבול מהיפרמזיס. אירנה נולמן מצאה כי לצאצאיהן ישנה מנת משכל גבוהה יותר מן הממוצע. טרם נתברר האם פרוגסטרון משפיע על האינטליגנציה גם לאחר גיל הינקות. כמו כן, השיטות לבדיקת מנת משכל מעוררות מחלוקת. בבחינה שכזו נמצאתי כמי שסובל מלקות מילולית, לפליאת היועצת הפדגוגית שסברה כל הזמן כי כושר הבעתי המפותח מצית ויכוחים עם המורות בכיתה, ואפילו המליצה שאקרא פחות ספרים.

הפרוגסטרון משפיע לחיוב על פוריותה של האשה, ומפני שהשפעתו על גדילת החזה היא רבה, הרי שקיים קשר בין פוריות לגודל החזה, אם כי אינו הכרחי. אף לנשים קטנות-חזה יש כושר רבייה והן מסוגלות להניק את עולליהן. אי אפשר היה שלא להבחין בעובדת חיים זו לאורך הדורות. בכל זאת, לא ניתן לחמוק מהשאלה, האם הברירה הטבעית פועלת על קשר זה? התשובה היא שלילית. חזה גדול במקרה דנן הינו תוצר לוואי של פעולת הפרוגסטרון, ולכן אינו תוצאתה של ברירה טבעית (אלא אם נניח שדווקא הפרוגסטרון נברר מכל הורמוני המין שניתן היה ליצור מלכתחילה, על מנת שביום מן הימים יהיה שותף לגדילת דדי האשה).

האם הברירה הזוויגית פועלת על הקשר הזה? האם הזכר הקדמוני היה מודע לכך שחזה גדול מעיד על פוריות טובה, ובחר את הנקבה שהשתבחה בו? התשובה אינה ידועה בבהירות. רמזים לה כבר מצאנו בציורי המערות, כאמור. מחד, הזכר האנושי אינו בררן מפני שהשקעתו התיאורטית בצאצאיו עשויה להסתפק בהזדווגות בלבד. מאידך, התינוקות הם חסרי ישע, ומבחינה מעשית הוא חייב לגדלם, אחרת לא יוכל להעביר דרכם את מטענו התורשתי אל אוכלוסיית הדור הבא. עובדה היא שאצל הפרימטים רבה היא ההשקעה בצאצאים על חשבון מספרם, בניגוד לצדפות, למשל. לכן, יש לשער כי הזכר העדיף לחזר אחר נקבה פורייה כדי להקים עימה משפחה. לפני גיל ההתבגרות הבנות הן שטוחות-חזה וצעירות מכדי ללדת ילדים, ואילו החזה המצומק והנפול של נשים מבוגרות עשוי להעיד שהן מעבר לשיאן. מוטל עליו לבחור בגדולת החזה. היא הימור רבייה טוב יותר.

גם הניסיון המצטבר במשך הדורות ודאי נתן את אותותיו. בעת הקדומה לא הצטמצמה הפוריות ליכולתה של האשה להתעבר בלבד או ללדת ילדים בריאים. הגדרתה היתה רחבה הרבה יותר, ונשים כחושות, ששומן לא הצטבר בדדיהן, ילדו ילדים חולניים. לפעמים היו מתות בלידה או בתקופת ההנקה, כשהתינוק התחרה עם האם על משאביה. מותן הותיר לאב את מלאכת הטיפול בהם. סיכויי צאצאיו לשרוד היו קלושים, והגנים שלו התקשו לעבור לדור הבא באוכלוסיה. אין להוציא מכלל אפשרות שאפילו ננטשו כשהחליט הגבר כי מוטב לו להקים משפחה עם אשה חדשה, בלעדיהם.

איננו יודעים כיצד גבר ואשה היו מתקשרים בזוגיות לפני רבבות שנים. האם אשה אחרת שראתה כי מתה האשה הקודמת של גבר כלשהו היתה דוחה אותו מעליה שמא הוא מקולל, שמא קטנים סיכוייו לספק לה ולילדיה הגנה ומזון? וכאמור, גם איננו יודעים כיצד היו מזדווגים. האם החידוש בתנוחת ההזדווגות אירע משהחלו אבותינו להלך על שתיים? רוב יחסי המין אצל הבונובו נעשים פנים אל פנים, בדומה לאדם. גם הוא מהלך על שתיים לפעמים, אבל אצלו לא נצפתה משיכה מיוחדת לבלוטות החלב, והן אינן בולטות במיוחד מחוץ לתקפות ההנקה. כאן שיטתו של דזמונד מוריס אינה פועלת.

לארי יאנג (Larry Young) ובריאן אלכסנדר (Brian Alexander) הקדישו את מחשבתם לזכר האנושי, שהוא היחידי מכל היונקים המוקסם מבלוטות החלב בהקשר מיני, ורק הוא מבקש לגעת בהן ולעוררן במהלך המשחק המקדים וההזדווגות. על מנת להבין כיצד התפתחה התנהגות זו היה עליהם להתחקות אחר התפקיד המקורי של יניקת הפטמות.

מגע פיו של העולל בזמן ההנקה מביא לשיגור אותות עצביים מפטמת האם אל המוח, ומעורר שם שחרור של אוקסיטוצין מההיפותלמוס. הורמון זה מדרבן את השרירים החלקים בדדי האם כדי לפלוט חלב. האוקסיטוצין שמציף את מוחה, ופועל בתיאום עם דופמין, גם גורם לה למקד את כל חושיה בתינוק, ומסייע בהחתמת מראה פניו, ריחו וקולו במוחה של האם. כל הנקה מחזקת החתמה זו, וגידול התינוק הופך ממטלה מורכבת להרגשה נעימה, ומניע אותה להמשיך ולטפל בו, וכך מתחשל החיבור בין האם לתינוק. קשר זה הוא לא רק האיתן ביותר בין כל הקשרים החברתיים, אלא גם הממושך ביותר, לאורך כל חייהם המשותפים.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו כי מעגל עצבי זה אצל הנשים אינו שמור רק לשימושו של הרך הנולד. נתגלה בהם כי גירוי כפתורי ההנקה על ידי בני זוגן הגביר את עוררותן המינית, והפעיל במוחן אותם אתרים שמופעלים מגירוי איבר מינן. אך לא רק זאת, גירוי דדיהן גרם להפרשת אוקסיטוצין, בדיוק כפי שמתרחש כשהן מניקות את תינוקותיהן. לסברת יאנג ואלכסנדר, רתמה האבולוציה האנושית מעגל עצבי ותיק שהתפתח ביסודו לחיזוק הקשר בין האם לצאצא בינקותו, כדי שישמש גם בהידוק החיבור הסנטימנטלי בין הנקבה והזכר. השילוב של הפרשת אוקסיטוצין והגידול בדופמין כתוצאת הריגוש מן המשחק המקדים ומההזדווגות, ממקד את תשומת לב האשה בבן זוגה, ומוחתמים פניו, ריחו, וקולו במוחה. כל גירוי של דדיה מחזק החתמה זו, והשהות לצידו מלווה בתחושה נעימה, וגובר הרצון שלה לחיזוק הקשר עימו. האבולוציה בררה את הגברים שרצו לנצל את איבר ההנקה כדי שהאשה תימשך אליהם. והתוצאה? גברים, כמו תינוקות, אוהבים את דדי האמהות.

אינדיאניות היער חשופות החזה שפגשתי בברזיל, התנהגו בהפקרות לפי התפישה המערבית, והיו מזמינות למשש את דדיהן בצחוק ילדותי, שהצביע על מבוכה מסוימת ולא על מנהג מושרש אצלן. תרבותן זוהמה בידי האדם הלבן. הן מותנות לספק את מאווייו, ריצוי כל יצריו, גם ללא טובת הנאה. אחת מהן, מסטיצית צעירה אך מפותחת לגילה, היתה מלכודת רב-פעמית של תשומת לב רבה. ניכר היה שלא פענחה מפני מה כולם נכנעים למערומיה, שהיו חסרי חשיבות בעיניה. בכל פעם שחצתה את הכפר, בדרכה לנהר, שם כבסה בדים, היתה משתאה מן הסגידה כלפיה, מעדת הממתינים קצרי הרוח, כדי שתסיר שמלתה לרוחצה במים.

היא דמתה בעיניי לסלאבית זהובת שיער בעיירה טורקית בסרט שראיתי, כשכל הגברים אצו לקנות מתנות למענה, ונשותיהם קיללו אותם וגידפו אותה. על פי ההנחה הרווחת, המשיכה אל הבלונד נובעת בשל נדירותו, וזו הסיבה שהתפשט בעולם. רק הברירה הזוויגית יכולה היתה להרבות עותקי גנים כה רבים שלו. אבל שיער בהיר הוא תוצאה של תגובה אדפטיבית ללחצי הברירה הטבעית. הברירה הזוויגית שהפיצה תכונה זו בארצות הצפון לא היתה מנוגדת לה. האם ברירה זוויגית לחזה גדול פועלת באופן מנוגד לברירה הטבעית? מסופקני, אולם יתכן כי בירור התשובה יניב הסברים חדשים.

כמו ביערות האמזונס, גם באפריקה שמרו שבטים רבים על צביונם הקדום, ולא רק שהזכרים אינם מגורים אף פעם ממראה הדדיים החשופים כל העת, אלא גם אינם מגרים אותם במיוחד במהלך יחסי המין עם האשה. גישתם המעניינת של יאנג ואלכסנדר טרם הגיעה אל קרבם. אולם, בכמה מן התרבויות האפריקניות התקבלו חוקי האסלאם, ונשים הוכרחו להצניע את גופן בכסות של לבוש, ומאז שנמנע מן הגברים המחזה הגלוי של חזה נשי, אף הם הפכו להיות מעריצים מושבעים שלו.

האם ההימשכות אל חזה גדול טבועה באמת במוחנו, אך מסורתם של השבטים האותנטיים גוברת על המשיכה הטבעית, או שההימשכות אליו הינה תרבותית בלבד ואינה ביטוי גנטי – זוהי השאלה האמיתית שיש לשאול ביחס למשיכה הוויזואלית של הגבר אל החזה הגדול.

ראו גם:

האם הבולטות של ישבן אימהי משפיעה על האינטליגנציה של בני אדם?
האם המראה החיצוני מושפע מתכונות האופי שלנו?

מילות מפתח: משיכה לחזה גדול, למה גברים אוהבים חזה גדול, משיכה לשדיים גדולים, למה גברים אוהבים שדיים גדולים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.