הצוואר הנעלם של הג'יראפה ואיך נטפס ממנו אל קרקע בטוחה

23/02/2015 בשעה 13:00 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על הצוואר הנעלם של הג'יראפה ואיך נטפס ממנו אל קרקע בטוחה

במהלך המאה ה-20 התחרו ביניהן שתי שיטות של כלכלה מדינית: מרכסיזם בברית המועצות וקפיטליזם בארצות הברית. היה זה עניין של גורל שלא התחרתה בהן שיטה שלישית. השליטה בעולם היתה דו-קוטבית, עד שברית המועצות קרסה יחד עם משנתו של מרכס. בניגוד לכל היגיון, תפשה האנושות כי אם הכלכלה המרכסיסטית נמוגה, אז מתחרתה ניצחה. אובדנו של אחד אינו גורר בהכרח את זכייתו של השני. אם ישנם שני אנשים בעיירה, סוחר ומורה, והמורה איבד את כל כספו בשריפה, אין זאת אומרת שהסוחר זכה בקופה. להיפך, מצבו גרוע יותר. הוא הפסיד קונה. ואם במשחק טניס חוטף דום לב אחד השחקנים, האם ניתן לומר כי השני הוא טוב יותר? הקפיטליזם לא ניצח. הוא נותר ללא יריב.

המרכסיזם והקפיטליזם לא היו שתי שיטות שהתנגשו זו בזו על האמת, מי מהן היא הנכונה, כמו למשל במשוואה 2+2=4 לעומת 2+2=5. הן שתי שיטות שהתחרו זו בזו על ליבם של בני האדם. אך כששיטה אחת פרשה מהתחרות, נתפש בתודעתם של רבים, גם בעזרת תעמולה שוטפת-מוח, שהקפיטליזם הוא השיטה הכי טובה – במקום שיטה טובה יותר, למשל. רק במאה ה-21 התברר כי הקפיטליזם אינו שיטה טובה דיה, אבל לכלכלנים אין הסבר מדוע גלגליה חורקים. יש הסבר, כמובן, אבל הוא אינו מגיע מתחום הכלכלה ולא ממדע המדינה.

לדיסציפלינה הכלכלית יש בעיה חריפה, שמשתיקים אותה מזה שנים רבות. היא משתייכת למדעי החברה, שהם פסבדו-מדעים, למעשה. אכן, ישנם נדבכים חשובים בכלכלה שהצליחו לאשש, והם גם פועלים יפה, אך אלה הצלחות פרטניות; אלה היוצאים מן הכלל שמעידים על נחלת הכלל. הכלכלה כתחום-דעת כולל אינה מבקשת לפעול על פי חוקי המדע. לא חלה עליה חובת ההפרכה, וחלקים מהותיים בה מתקיימים בחלל מנותק ממדעי הטבע, אף על פי שאמורה היתה הראשונה לקפוץ על עגלתם. גם ההוגים בני ימינו של הכלכלה המודרנית טרם עשו כך, חרף ידיעתם שכמה נושאים בביולוגיה ובכלכלה משיקים זה לזה. אך הנה, לא יתכן שתוצענה בכלל היפותזות בביולוגיה שאינן תואמות את הכימיה והפיסיקה. מדעי הטבע כרוכים זה בזה, ולכן הסיכוי שתיפולנה שגיאות אומנם קיים, אך קטן יותר. מנגד, בכלכלה מתקיימות תיאוריות שביניהן ובין קרקע המציאות קיים רק אוויר הממלא את חזם של "יודעי הכול". הקפיטליזם ויסודות החשיבה הביולוגית מתנגשים זה בזה, ולאף אחד לא אכפת, למרות שנהיר היטב: רק אחד מהם הוא נכון. ואם החשיבה הביולוגית היא הנכונה, הקפיטליזם שגוי.

בניגוד לקפיטליזם, דווקא המרכסיזם ניסה ללכת בדרכי המדע, אם כי לא בחר במדע הנכון בגלל סתירה אידיאולוגית שנתגלתה. אחרי סילוק הצאר, נתברר כי המנדליזם והמשנה המרכסיסטית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לפי משנתו של קארל מרכס, אנשים הם תוצרים של תנאים חברתיים, ולכן אם רוצים לשנות את הפרט, יש קודם כל לשנות את התנאים הכלכליים שבהם הוא חי ואת החינוך שהוא זוכה לו. לעומת מרכס, הגנטיקה המנדליאנית רואה בגן מטען קבוע בעיקרו, שמדי פעם בפעם חלות בו מוטציות אקראיות, הגורמות לשינויים מבניים ותפקודיים. תכונות היצור נקבעות על פי המטען הגנטי, והסביבה קובעת רק מי מן היצורים השונים בתוך אוכלוסיה מסוימת ישרוד, ומי יעביר את תכונותיו אל הדור הבא. אם הגנטיקה של מנדל חלה גם על אוכלוסיית האדם, הרי שהאנושות אינה יכולה להשתנות באופן מכוון ומתוכנן מראש. כתוצאה מהבנה זו, מרבית המרכסיסטים העדיפו את התיאוריה הלמארקיסטית, שלפיה כל יצור בטבע הוא תוצר הסביבה: שינוי במבנה היצור מתרחש בזמן חייו כתגובה להשפעת הסביבה, ותכונות נרכשות אלה יכולות לעבור בתורשה לדור הבא.

מטרת המהפכה הבולשביקית היתה לשפר את התנאים החברתיים והסביבתיים של החברה הרוסית, ובאופן כזה ליצור את האדם החדש הקומוניסטי. אם חוקי הגנטיקה של מנדל תקפים, הרי שכל מהפכת אוקטובר היתה לשווא. לא פלא אפוא שכאשר ניצבו הסובייטים לפני הברירה לזנוח את מרכס או לזנוח את העובדות, הם בחרו להתעלם מהעובדות. אבל אין מצטמצם הדבר רק לכלליו של גרגור מנדל אל מול הליסנקואיזם שפיתח טרופים ליסנקו. כך ג'ון הלדיין הביולוג הנודע, שהבין את מהות ברירת השארים, לא המשיך לפתח אותו מפני שהעיקרון חשף את השיקולים האינטרסנטיים הטבועים בכל התנהגות אלטרואיסטית לכאורה. היתה לו מחויבות אידיאולוגית בהיותו מרכסיסט, ולא יכול היה להודות כי יתכן שדבר-מה גנטי קובע לבדו את ההרגלים האנושיים. רק עשרות שנים אחר כך ניתן הסבר על ברירת שארים דרך ו'יליאם המילטון.

משהתברר שהלמארקיזם אינו נכון, כל מה שהיה כרוך בו, כמו המרכסיזם, נחשד כשגוי. יש מקום לחשדות, אבל אין זאת אומרת שאין מקום לעובדות. כי אם הלמארקיזם היה אמיתי, האם המרכסיזם היה נכון? מנגד, הקפיטליזם אינו חשוד על ידי איש בצורה הזו, מפני שלא כרך עצמו במדע. אומנם נגרר אחר תעמולת הדרו'יניזם החברתי, אך מעולם לא אימץ אותו. וכשנחשפו השקרים בשם המדע, יכול היה הקפיטליזם להתנער מהם כמו היו גרגירי אבק שדבקו לבגדיו.

ארצות הברית אימצה לחיקה את הקפיטליזם מפני שתחרות חסרת מעצורים ונטולת רסן מבטיחה את החופש המוחלט של האזרח, ושום דבר מלבדו אינו חשוב יותר לאמריקנים; אף לא צדק חברתי ואף לא זכויות אדם שאינו צרכן. ההתבוננות אצלם היא כלפי הנקודה במרכז ולא החוצה אל השוליים. אך אין זאת אומרת שחירות הפרט מתנגשת בטובת הכלל, על פי דעתם. אדם סמית, אבי הקפיטליזם, גרס כי תחרות כלכלית בלי מגבלות שהן, תביא בעזרת יד נעלמה לחלוקה הטובה ביותר של משאבי החברה. לכאורה, ככל שהתחרות חופשית יותר, וככל שאנוכיות הפרט חסרת רחמים יותר, כך טובת החברה תגדל יותר, וכך יזכה הכלל לרווחה רבה יותר. האמריקנים האמינו באמת כי מלחמת כול בכול תועיל לא רק לאזרח הקטן אלא לאומה כולה.

דילמת האסיר – אותו מודל של מפגשים חד-פעמיים בחברה חופשית – מהווה סתירה ליד הנעלמה של אדם סמית. במשחק זה נתגלה כי האסטרטגיה היציבה היחידה היא בגידה הדדית בשל אינטרס עצמי. אילו שני האסירים לא היו בוגדים זה בזה – אלמלא היו אנוכיים – היה כל אחד מהם מקבל עונש מופחת. הבגידה היא אשר בעוכריהם. הוכח אפוא כי הדאגה לאינטרס העצמי אינה מביאה בהכרח תועלת לכלל.

את דילמת האסיר הצליחו להתאים תיאורטיקנים של האבולוציה לתורה הניאו-דרו'יניסטית, ומודל זה פועל בה בהצלחה רבה. ומה טען צ'ארלס דרו'ין, בעצם? דרו'ין טען שהתפישה היסודית של תומאס מלתוס היא נכונה.

על פי מלתוס, אוכלוסיית האדם מתרבה בשיעור הנדסי ואילו כמות המזון שנועדה לו, צומחת בשיעור חשבוני. ומכיוון שביום מן הימים לא יהיה מסוגל העולם לספק מזון לאנושות במידה בלתי נדלית, הרי שגודל האוכלוסייה הוא סופי. אי אפשר יהיה להגדילה עוד ועוד, עד קץ הימים. על כן, מגפות הרעב והמלחמות האיומות, והמוות האכזרי השורר בכול, אינם תוצאה של מדיניות מכוונת ובלתי מכוונת או בעטיה של שיטה של מדיניות שגויה. האסונות הללו אינם אלא ביטוי של חוק טבע כללי, ואי אפשר יהיה למונעם. אך אם ישתנה האדם, יוכל לעכבם.

תומאס מלתוס צדק. אדם סמית לא חזה רחוק. היד הנעלמה אינה מסוגלת להיטיב כשהמשאבים מוגבלים. האינטרס האנוכי, שהוא לב ליבו של הקפיטליזם, לא יביא רווחה לאנושות. הוא רק יגביר עוד יותר את הסבל ומצוקת האדם. ואם רוצים אנו להפחיתם, נצטרך לכפות על עצמנו, מתוך הבנה עמוקה ובהסכמה הדדית, מנגנון מווסת שימתן ככל האפשר את הניגוד בין הרווח האישי של הפרט ובין טובת הכלל, בדומה לצנזורה צבאית בחברה ליברלית. נצטרך להיות מוסריים יותר, אבל לא דרך פניה אל המצפון הנע ונד, אלא על ידי השתנות מקובעת בטבענו שתרגיל אותנו לנהוג כאלטרואיסטים.

ואין הכוונה לאלטרואיזם שנברר באבולוציה כמו אלטרואיזם הדדי – אותה הקרבה עצמית לכאורה למען לא-קרובים, שלמעשה משרתת את האינטרס העצמי אם קיים סיכוי עתידי לתגמול על סמך היכולת לזכור מפגשים קודמים. מדובר באלטרואיזם טהור, ללא מניעים זרים ובלי כוונות נסתרות, שמפחית באמת את סיכויינו להצליח יותר ביחס לאחרים באמצעות הרצון להשית על עצמנו כללי מוסר רחבים יותר.

המוסר אינו תופעה ישירה של ביולוגיית האדם. רק האיברים עוברים בתורשה מדור לדור. התודעה מתקיימת באיברי החשיבה כתוצר לוואי, וחוש המוסר האנושי שמתפתח בה, מעוצב על ידי התרבות, ולא על ידי הברירה הטבעית. ולפעמים, המוסר אף נוגד את מהלכה. הוא מתקיים מפני שהערכה עצמית כמו מתן צדקה בסתר לאביון חשובה לנו. וגם הערכת הזולת חשובה לנו אף היא, וביטוייה מעודד אותנו לתרום בפומבי יותר ויותר לחברה. ברם, כדי להרחיב את מוסריות האדם אל מחוזות בתוליים של אלטרואיזם, נצטרך לפעול על פיה אפילו אם לא נזכה להערכה בכלל. נהיה חייבים להתרגל אליה כמו הכורח לאכול ולישון, כאילו אין לנו ברירה אלא לנקוט בדרך זו על מנת להתקיים.

כורח זה אינו סותר את השקפת העולם הליברלית. אם חברה כזו היא אוסף של אזרחים שכל אחד מהם דואג לאינטרס של עצמו, דבר הבא לידי ביטוי ביתר שאת בהגיענו לקלפי, הרי שבכל הנוגע לחשיפת סודות ביטחוניים ניווכח כי האינטרס העצמי מתבטל אל מול טובת הכלל, כי אם החברה הליברלית לא תצליח לשרוד, גם האזרח שחי בה ייעלם. מן הסיבה הזו שומרים הליברלים בליבם את הסודות שחשיפתם תסכן את קיומם. התכונה הזו כבר מוטבעת בנו ללא היכר.

יש לדעת כי אם לא ננקוט בצעדי בקרה מגבילים, נגיע אל פתח האבדון, ומאחור לא תימצא הדרך חזרה. אין מושיע אחר מלבדנו. אם לא נושיע את עצמנו, לא ניוושע.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.