ידידת הנעורים שרצתה לשרת בצבא ולא יכלה

03/02/2015 בשעה 18:03 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על ידידת הנעורים שרצתה לשרת בצבא ולא יכלה

בשנתי האחרונה בביה"ס התיכון התנדבתי במשך תקופת-מה בספרייה לעיוורים, לאחר שנזרקתי מצופי אש בגין "נטילת סיכונים מיותרים". שם התיידדתי עם עיוורת מקטנותה, דתייה באמונתה. הוקסמתי מקולה הרך ומשפתה העשירה. השיחות בינינו היו כנות, אבל לא כללו אף מילה על עיוורונה. עקפנו את המכשול הזה בכך שלא דיברנו עליו. אפילו לא דנו האם המראה שלה נושא חן בעיניי, מפני שהיופי הוא דבר שהיא יכולה רק לדמיין.

כדרכם של בן ובת בגיל הנעורים ששוהים יחדיו שעות רבות, גם אנו התאהבנו מאד זה בזו כעבור פרק זמן קצר. שכנעתי עצמי שהיא לא תוכל להיות חברתי: איך נלך לסרט יחדיו, איך נרקוד בדיסקוטק, איך נשחה בים. אז מצאתי תירוץ, והסברתי לה שנער בן גילי לא יסתפק לעד בנשיקות ובגיפופים, ובגלל שהיא דתייה, לא נצליח להימצא בזוגיות לאורך זמן. וזה אכן הצליח – התירוץ. תמיד עצרה בעדנו כשהיינו נסחפים מדי בגלי התשוקה.

מטבע הדברים, מפני שלא היינו מסוגלים להיות אחד מבלעדי השנייה, התנהגנו כחברים לכל דבר, והלכנו להתבודד בפארקים בגוש דן, שם הייתי מתאר לעיניה הכבויות את המראות המפעימים, לפעמים מדומיינים, והיא היתה מתענגת על המילים בלבד. חשבה שאני מוכרח להעלותם בכתב. בחדרה הגדול היתה רוקדת לבדה בחושניות אקזוטית, ואני הבטתי במשוש ליבי מוכה תדהמה, עד שלא שמעתיה קוראת לי להצטרף. הריקוד הראשון שלנו, אותו לא אשכח לעולם, היה לצלילי 'טהיטי' של דיוויד אסקס. היינו כה מאושרים יחד, והמשכנו להתנועע גם לאחר שהשיר נגמר. אבל מחול האהבה שלנו הסתיים מוקדם מן הצפוי. דווקא בימים שהיינו מסורים זה לזו, כשביקשה שאתחיל לכבד את צניעותה ואני נעתרתי בחפץ לב, התחולל השבר הגדול שממנו אין חזרה.

כה סמלי, הקליפ נקטע לקראת סופו. ניתן להאזין לשיר כולו ללא צפייה בסרטון.

אחת מחברותיה הרואות עמדה להתגייס לצבא, ואז הביעה את רצונה גם כן לשרת בצה"ל. בשטף של מילים תיארה את כמיהתה העזה לשרת כמו כולם, להיות נורמלית. כה התפלאתי על דבריה, עד שפלטתי: אבל את עיוורת! רק לאחר שנמלטו המילים מפי, תפשתי שיכולתי לדבר אחרת, לומר שהיא דתייה, וזו היתה סיבה מספקת כדי שלא תשרת. אבל את אשר נעשה אי אפשר היה להשיב. היה מאוחר מדי. נפגשנו עוד כמה פעמים, התחננתי שתהיה חברה שלי, אבל היא לא רצתה בי יותר. אמרה שכבר אינה מכירה אותי, שאינני האדם שהיא חשבה שאני כמותו, שאינה בטוחה ברגשותיי כלפיה, אם בכלל יש לי רגש כלשהו כלפי משהו בעולם הזה. כמובן, הטעות היתה שמלכתחילה, כשנרקמה הידידות בינינו, לא שוחחנו על עיוורונה. הנושא פרץ לראשונה בעיתוי הבעייתי ביותר.

חוויתי פרידה קשה ביותר מידידת נפש אמיתית, שברון לב שלא התאחה במשך שבועות רבים. רק כשהתחיילתי נרגעתי. בין המחשבות התועות שהחלו להתייצב במקומן, הבהרתי לעצמי שהקשר עימה התרקם בגיל העלומים על כל משוגותיו. והמשכתי הלאה בין מסע מפרך למסע מפרך עוד יותר. לימים, ילד פלשתיני השליך לעברי אבן ונפצעתי סמוך מאד לעיני השמאלית. נזקקתי לתפר פרפר, וקצינת רפואה אחת שהגיעה לראותי אמרה שהיה לי מזל רב, כי אם הפגיעה היתה קרובה יותר בכמה מילימטרים, היתה נפגעת ראייתי בעין הזו. הייתי אולי נעשה עיוור בעין אחת, הוסיפה. התפרצתי פתאום עליה וצעקתי: אז מה?! היא הסתלקה ממני במהירות, ונותרתי שם זועף כל כך. החובש הקרבי שליווה אותי מכפר עראבה עד בית החולים, הרגיעני ואמר שעד כה שמרתי על קור רוח מפליא, ועתה, כשהכול מאחוריי מוטב שאשאר מאופק. אבל כל מיני כעסים קדומים שנמהלו בדם הרב שכיסה את פניי היו חייבים לפרוץ. בשניות הראשונות לא ראיתי דבר. סברתי כי באמת איבדתי מחצית מראייתי, וככל שהדם יצא ממני, כך העצב מילא את ליבי. התחלתי לשאול עצמי שאלות שאינן הרות גורל: האם יזרקו אותי מהצבא? האם אין דרך לשרת בכל זאת? לא חששתי מפני העתיד. ההווה דיכא אותי.

האם שיניתי אז את דעתי ביחס לגיוס עיוורים לצה"ל? שיקול דעתי אינו מושפע מהתרגשות גדולה. אני שכלתן עד כדי הגזמה, מכין לעצמי רשימות במוח בדבר תועלת ונזק על כל צעד ושעל הצפויים בחיי. גם אינני מהרהר רבות על עיוורים. בהיתקלי בהם ברחוב אני מציע מיוזמתי עזרה בשל המחשבה שאולי יתביישו לבקשה. וכשצפיתי בלהקת דג מערות עיוור באקווריום שלי, שבתי לקרוא את 'יומו של השלושרגל', ששוכתב בהצלחה על ידי ז'וּזֶה סאראמאגוּ. היו פעמים שתהיתי על העיוורים שאינם מסוגלים לקרוא את רשימותיי, אבל רוב האנושות אינה עושה כן, אפילו רצתה.

ברם, אני שואל עצמי בהחלט אותן השאלות שמעסיקות את מרבית הציבור, והן בליבה של המחלוקת החברתית בישראל: האם יש להטיל חובת שירות צבאי או אזרחי על בעל מוגבלויות, חרדי, ערבי, או צפונבון מפונק; כל בחור או כל בחורה; בין אם כולם צריכים לשרת בנפרד או בין אם בערבוב מוחלט: בנים ובנות, יהודים ולא-יהודים, דתיים וחילונים; והאם חיילות צריכות לשרת בתפקידי לחימה קלה או לממש את הפוטנציאל האדיר שלהן בהכנת קפה.

אני סבור שהמכנה המשותף ביותר חייב להתקיים. על כולם לשרת את המדינה, בבתי חולים, בנטיעת עצים, בכל דבר שיתרום לארץ הזאת. ההצעה מתנופפת זמן רב באוויר, מעלה-מטה, ולא מתקדמת לשום כיוון. הערבים אינם בטוחים בדעתם, אף על פי שברור להם כי שוויון חובות יביא להידוק שוויון הזכויות. ואילו היהודים הדתיים מבלבלים לעצמם את המוח שקיים חשש כי שכיות חמדה בשירות הלאומי תתאהבנה בצעירים ערביים. חרדתם מנותקת מהמציאות. בתי החולים בישראל גדושים באחיות יהודיות ואחים ערביים. זוהי שגרת החיים, וחרף כך אין מתחוללים שם סיפורי אהבה קורעי לב.

ועוד יותר משונה אצל היהודים הדתיים, שאף פעם לא יוצא מפיהם קול זעקה מחריש אוזניים כשיהודי מתאהב בגויה, והרי ביהדות זהו הדבר החמור באמת, מפני שיהודיה יולדת רק יהודים אפילו אם האב הוא נזיר בודהיסטי. תפישה זו מעוגנת בדת היהודית כבר מימי קדם, עד שאפילו בני כת הנצרות הקדומה, שהיו כולם יהודים, האמינו שישו הוא יהודי למרות שעיבר את אמו מישהו שאינו בהכרח יהודי, אותו מלאך בלתי נימול עוקף הבתולים.

אבל העניין הכי מגוחך הוא שמדברים רק על היהודיות שתתאהבנה בבחורים ערביים, כאילו לא נרקמות פה ושם מערכות יחסים בין יהודיות לערביות. אני עצמי הכרתי מרחוק פרשיית אהבים כזו, כשהיהודייה היתה נשואה ואם לילדה קטנה. אין לי מושג מה עלה בגורל האהבה ההיא. אני יודע שמשפחתה התנגדה בחריפות – בגלל הערבייה. לגיטימי בעיניי שגבר יחוש מאוים מאהבת נשים כי היא פוגעת בו בסופו של דבר. אף אחד אינו רוצה לגלות לילה אחד שאשתו נעשתה דו-מינית ומעדיפה לישון אצל אהובתה. אבל לתקוף את הזוגיות הזו רק בגלל שאחת היא יהודיה והשנייה ערבייה? זוהי המאה ה-21!

יש לומר בהוגנות כי יהודיה עיוורת שהיא דתייה אינה יכולה לשרת בצבא, מבלי שתהיה נטל על סביבתה בגלל סוגיות הלכתיות. אבל עיוורת חילונית מסוגלת לשרת בחיל החינוך, להרצות בפני קבוצות חיילים, להרביץ בהם ערכים ביחס לזולת השונה מהם, ללמדם איך "נראים" החיים מנקודת "המבט" של עיוור. אפילו המילים שמבקשות לתאר הן מילות הבריות הרואות. אני החמצתי כל זאת. אף פעם לא שאלתי את ידידתי כיצד היא חשה את העולם השרוי סביבותיה. רק פעם אחת סיפרה על תחושתה, בדברה על דופק ליבי שמרטיט אותה. אמרה שהוא גואה כשאני מדבר בהתלהבות על מה שחשוב לי. כבר איני זוכר מדוע זה הרגיזני, אך ביקשתי אותה לא לדבר על כך שוב, והיא ניאותה. כשהשליכה אותי מחייה, דיברה אחרונה: אני מאבדת את האדם שיודע לתאר הכי טוב את מה שאיני רואה, אבל זהו אותו האדם שאינו רוצה לדעת איך אני מתארת זאת לעצמי. עכשיו לך מכאן, מבלי לדבר, ואל תבוא יותר.

אין לה ולי תמונה משותפת. יכולנו להצטלם יחד ביום הולדתה, אבל אלה היו הימים שלא נגעתי בה, ועוד עלולה היתה למחות אם הייתי מחבקה. הורשיתי רק להפריח אליה נשיקות באוויר בלכתי הביתה כי אמרה שבין כה וכה אינה רואה ומרגישה אותן. הייתי כה נסער מן הבקשות של כולם להצטלם איתה, בזמן שהיא לא תוכל לראות אף תמונה. אמא שלה הובילה אותי למטבח וגערה בי שאירגע מיד כי "מה שעובר עליי הורס את החגיגה". רק מאוחר יותר, כשהלכו כולם, נרגעתי בין "הנשמות מפה לפה". התנצלה שכנראה אין דרך אחרת להפיח רוח-חיים בליבי. על מנת להתקדם במשחק "רופאה וחולה" אני צריכה לדעת עכשיו שאתה אוהב אותי, התעניינה פתאום לדעת. זה יקרה, עניתי למבוכתה הרבה, ושוב לא שאלה יותר. זה לא קרה. הזמן לא הספיק.

בימים ההם של תום הנעורים היה לה מראה רגיל. עדיין לא היתה אחת שמסובבים את הראש לעברה, אבל היא משכה אותי. אני נמשך לאנשים אחרים. במהלך מבצע 'צוק איתן' התיידדתי עם מישהי נמוכה ביותר, שלא נכנסה לפאניקה בעת אזעקה עולה ויורדת. אני ננסית, צחקה. אין לי גוף גדול שיהווה מטרה. היא שבתה את ליבי מיד. כשנפגשנו בפעם השנייה, לאחר שיחת טלפון ארוכה, שאלתי אותה: היתה מרירות ונעלמה? היא השיבה כי היתה לה זכות להיות מרירה אם היתה מאבדת גובה, אבל כך נולדה. ידידתי העיוורת חשבה שהיא איוב מלידה, שאיבדה את כל עולמה מעת שפקחה את עיניה ולא ראתה דבר.

יש יהודים, עם נפש יהודית הומייה, שנמשכים לאחרים, גם אל לא-יהודים. לא כל היהודים נועדו לחיות עם יהודים. החברה נדרשת לתפוש שאי אפשר להציב עוד גבולות לאהבה, ואזרחים לא יוותרו עליה בגלל נורמה חברתית שאבד עליה הכלח. אם החברה לא תשכיל להבין זאת, אם לא תוכל להתבסס על המכנה המשותף ביותר, על תלכיד של אגרגט – היא תתפרק. אם לא תוכל להכיל את האחרים, ותקיא מתוכה את האחר הזה ואת האחר הבא, היא תישאר קבוצה ריקה. בעולם המדומיין של מתמטיקאים מתקיימות קבוצות ריקות. במציאות חברה כזו תיעלם. ואם תהיה חברה שאין בה שונות (Variance), שכולם בה זהים, הברירה לא תוכל לפעול עליה כשהסביבה משתנה מדור לדור. האחידות תוביל להכחדה. צ'ארלס דרו'ין כתב דברים אלה כבר בשנת 1859, והם תקפים לעד.

לפני שטסתי בפעם הראשונה לברזיל ביקשתי לראותה. היה לה חבר שהיא אהבה מאד, אבל הסכימה להיפגש. הלכתי עימה לחוף הים ערב אחד בשלהי אוגוסט, אוחז בידה בהלכנו על החול, וגם אחרי כן לא מרפה ממנה. בתחילה היא דיברה. רצתה לדעת האם השתנתה לנגד עיניי, ואכן, היא השילה מעליה את החזות הנערית לטובת חיטובים במקומות הבולטים. גם ענתה לשאלתי מדוע כה גזזה את שיערה, והזכירה שהדבר הוא חסר משמעות עבורה. אחר כך הבהירה כי כשהכירה את החבר הבא אחריי, הבינה כמה הוחמץ הקשר שלה איתי, במיוחד כשמנעתי ממנה כל הזמן לגעת בפניי, שאינני אוהב שנוגעים בי, אף פעם. אך למרות הכול, היא עדיין מחבבת אותי, והודיעה בקול מחויך כי התרגשה כשהצעתי לה להיפגש שוב.

ואז סיפרה על האהוב הנוכחי שלה, ושתפשה בגיל 20 כי עיוורת איננה מסוגלת להיוותר צנועה, אם היא מעוניינת בחברת בנים; תיארה עד כמה היא נהנית להתחבק עימו במשך הלילה, לשוחח איתו בחשכה, כשווים זה לזו. קינאתי בו, ללא ספק. וכה יפה נהייתה. את נראית משגעת, פלטתי פתאום מפי, והיא לחצה באצבעותיה את כף ידי, והגיבה באושר: חשבתי שלעולם לא אשמע זאת מפיך. שתיקה קצרה עצרה בה מלדבר, ואז הוסיפה: זה היה חשוב לי, ואל תשאל אותי מדוע עיוורת גם כן רוצה להרגיש נחשקת בשל יופייה. אולי נולדים עם התודעה הזאת, ללא קשר לראייה. מרוב התלהבות רגעית הצהרתי כי אם לא היה לה חבר, הייתי נשאר בארץ יחד עימה. היא ביטלה את דבריי, משועשעת כהוגן: הפסק לבלבל לי את השכל. אני יודעת שהחלום הגדול שלך רחוק מכאן. אתה לא הפסקת לדבר עליו כל יום מחדש. אתה זוכר איך הכרנו? שאלתי מי אתה, ואתה ענית: בן הטבע. נולדתי בטבע ולשם אני שייך. ואז הלכת, וחשבתי שלא אשמע אותך שוב. ושבועיים אחר כך שמעתי את קולך: אני בן הטבע, העזת לשכוח אותי? והייתי כה מאושרת. ללא ספק, אתה טוב ב"התחלות", אבל ההמשך משתבש.

סיפרתי לה מה עלה בגורלי במהלך השנים בהן לא נפגשנו, על ההסתבכות שלי בתום הלימודים כשהשגתי את עותק המסטר של המבחן הפסיכומטרי, ואלה שמסרתי להם את הפתרונות, נחקרו וכנראה הלשינו עליי; על כך שסירבתי בתוקף לגלות איך השגתיו, עד שלבסוף הרפו ממני וירדו מן העניין; על יונת ידידתי שמתה פתאום והזעזוע שהכה בי; על השירות הצבאי ההפכפך מתחילתו ועד סופו; על כך שהוחלט לשפוט אותי על סירוב פקודה כבר בגיבוש ליחידת נ"ט, ולהשאירני בכל זאת; על כך שפתאום תקפה אותי מחלת כבד איומה; על כך שעומד אני לחדור למקומות באמזונאס שרגל אדם לבן לא דרכה בהם לפני כן; שכנראה אמות שם, כי כולם אומרים ששום דבר אינו מרתיע אותי, שכלום אינו מפחיד בעיניי, לא בגלל אומץ הלב, אלא בשל הטענה שמשהו לא תקין אצלי בראש; שפעם אחת נשלחתי למשימת אבטחה בקציעות, ולאחר שערכנו חיפוש שגרתי באחת החלקות שבגוש, נעלנו את השער בצאתנו והתברר כי נשכח חייל בפנים. נכנסתי בלתי חמוש, קראתי לשו'יש והוריתי לו להובילני לאוהל שבו שהה השכוח. וליוויתי אותו החוצה משם. אף אחד לא סבר שאני אמיץ לבב, אלא שהנני משוגע. ואם לא היו בוחרים להשתיק את הפאשלה בגין הפקרת החייל, הייתי ודאי נשפט על אי מילוי הוראות. אך על הפציעה ליד עיני דילגתי. זו לא היתה העת לדבר עליה.

השמש החלה לרדת. רציתי לתאר לה את השקיעה, כי מעולם לא היתה לי הזדמנות. אבל שתקתי. היא התבוננה בי כפי שרק עיוורת מסוגלת להתבונן. לא יכולתי לדבר אליה כשכך הביטה בי. המשכנו להסתכל זה על זו מבלי לומר מילה. הבנתי עד כמה אכזבתי אותה. התאפקתי שלא לבכות. אבל לא בגללה. הרהרתי על שני חברים שלא היו עוד. לא רציתי לאבד גם אותה.

נכנסנו אל הים, בפעם הראשונה יחד, ליטפתי את פניה ואמרתי לה כי מהמקומות שאגיע אליהם אולי לא אוכל לשלוח מכתבים לביתה, כדי שמשפחתה תקריא לה אותם, אבל אם אחזור ביום מן הימים, אודיע לה. היא שאלה אותי האם אני מבטיח. הבטחתי, אבל מעולם לא קיימתי.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.