נורבגית טוענת: "הלארג'יות המרוקאית" אשמה בעליית המחירים בישראל

02/02/2015 ב- 09:45 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על נורבגית טוענת: "הלארג'יות המרוקאית" אשמה בעליית המחירים בישראל

אין זה סוד שאוסלו היא העיר הכי יקרה בתבל בכל הזמנים, בממוצע של המדדים. הסיבה שגורה בפי כול: זוהי ארץ שתושביה עשירים מאד. בכיסם מצויים מזומנים רבים, ועל פי הכלל הנודע, כשגדלים אמצעי התשלום בשוק מבלי שתגדל הצריכה, מאמירים מחירי המוצרים. אי-גדילת הצריכה במובן שאדם קונה לעצמו מיטה זוגית אחת ולא שתיים, חי עם אשה אחת ולא עם כמה.

המציאות הנורבגית מעידה על משק בריא. מה שנתפש בעיני אחרים כעלות מחיה יקרה באופן בלתי נסבל, נראה טבעי לאזרח הנורבגי. שכר העבודה השנתי שלו גדול כפליים מזה של שכניו במערב-אירופה. הווה אומר, ישנה פרופורציה. ובישראל היא אינה קיימת. שכר העובדים אצלנו עלוב בכל קנה מידה, אבל מחירי המוצרים מנותקים מכבלי המציאות. זה אינו "מישהו" ועוד "מישהו" שמקפיץ אותם, אלא "משהו" שגורם להם לזנק ולזנק. לטענת נורבגית אחת: האמרת המחירים מעוגנת בתרבות הישראלית.

מעת שהגיעה להרצליה מהמדינה הפמיניסטית ביותר בסקנדינביה, אין יום שהיא לא שואלת עצמה הכיצד מסוגלות הנשים המקומיות להנציח את השפלתן, מדוע הן מסכימות להישאר נחותות ביחס לבני המין השני. בעיקר, היא אינה מבינה איך מרשה בחורה שגבר ישלם בקביעות על הוצאותיה במקומות בילוי. לדידה, אם הדבר מתבצע בקביעות, זהו אתנן. הגבר רוכש את גופה (כולל ליבה) של האשה באמצעות כסף, ולא דרך תכונות רלוונטיות יותר במאה ה-21, כמו התייחסות שוות-ערך לאשה, בכל המובנים. למען השם, היא משוועת, ישראל המודרנית עודנה שבויה בכללים שקבעו הערבים לפני אלף וחמש מאות שנה!

במילים אחרות, האשה הישראלית מצפה שישלמו על הוצאותיה, וציפייה תמידית זו גורמת לתחרות עזה, מעל ומעבר לרציונליות הכלכלית. אם בעבר הסתפקה שגבר ישלם עבורה במקום הבילוי, ולא היה חשוב בעיניה היכן בילו, עתה גבוהות יותר הן דרישותיה. כעת, היא בוחנת בשבע עיניים כמה הוציא מכספו למענה. אם הוא משלם יותר, הריהי נחשקת יותר. תפישתה ביחס לביקוש אליה נעשתה חומרנית. עלות השגתה נקבעת במכירה פומבית של כל המרבה במחיר. היא לא תסתפק עוד בארוחת ערב במסעדה זולה. זוהי התבזות מבחינתה. תאמר היא לעצמה: אם גבר מעריך אותי בחמישים שקלים לסעודה, אז איננו ראוי לי. היא מצפה שייקח אותה למקום בילוי יקר יותר, שיוכיח דרך ריקון ארנקו עד כמה הוא רוצה בה. האשה הישראלית נעשתה סחטנית מעת שויתרה על ערכה בעיני עצמה למען הערך של גופה בשוק.

הגבר הישראלי ממוצא מזרח תיכוני לא השכיל לראות את הבעיה. הוא התחנך על ברכי התרבות שמפזרת שטרי כסף על רקדניות בטן – לקול מחיאות כפיים. אם כולם היו מזרחים, כוחות השוק המנוגדים היו מאזנים את הוצאותיהם, כפי שקורה בארצות ערב. אך אצלנו גברה מלחמת התרבויות על הכוחות הללו, ולישראלים מתרבות אחרת לא היתה ברירה. אם לא יהיו לארג'ים, יפסידו בתחרות על ליבה של האשה. אם לא יפזרו כסף ביד רחבה, אף בחורה נחשקת לא תסתכל לעברם פעם נוספת.

כיום מוטמעת הבושה העצמית. ישראלים כבר לא יעזו לקחת בחורה למסעדה זולה מדי. הביקוש לבילוי יקר הולך וגואה. וכאשר הבונטון נעשה "שופוני יא נאס, כמה כסף אני שופך עליה", אז המחירים עולים. במקום לחסוך את כספו, מבזבזו הגבר הישראלי, וכך גדלים אמצעי התשלום בשוק. זוהי הכלכלה! ואכן, מתברר כי שיעור החיסכון בישראל ירד בעשרות אחוזים בתוך דור אחד. ואלה השנים שזינקו בהן המחירים במקומות הבילוי עד קצה השמיים.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.