כמה באמת קופים שוגרו לחלל?

24/01/2015 בשעה 22:18 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על כמה באמת קופים שוגרו לחלל?

מעלה אדומים. השעה 3:44 לפנות בוקר חורפי וגשום. התעוררתי מתוך חלום שבו מצאתי עצמי על הרצפה. הדופק שלי האיץ בפראות. לפני שנודעה השפעת האדרנלין על האדם, אנשים היו מתעוררים מסיוטים ובטוחים שהם בעיצומה של התקפת לב מטורפת.

די משונה, אם לומר את האמת. במציאות אף פעם לא הרגשתי פחד בעוצמה אדרנלית כזו. חייתי עם המוטו: כשם שסנונית מבשרת את בוא הסתיו, שום מלחמה לא תיפתח בלעדיי. כשכולם בעזה נמלטו לתפוס מחסה, התהלכתי בשלווה בין הדי מרגמות מעוררי חרדה. אבל, בחלומות נעשיתי מכור לסם הזה. לא יכולתי להתעורר בלי אדרנלין.

בדקתי את קצב נשימתי. אני ער. ואני נמצא במיטה, ללא שמיכה. באיזשהו שלב בשנתי צנחה לה על הארץ. וכשגופי הרגיש בחסרונה, החליט בורא החלומות כי ללא כובד השמיכה מעליי, אז ודאי נותרה היא במיטה, אבל אני כבר לא שוכב שם תחתיה. והפיל אותי. והתעוררתי.

כבר לא חזרתי לישון. בשעה שש ורבע צלצל השעון המעורר והתיישבנו סביב שולחן קטן ואכלנו חלה טרייה משלשום, מרוחה בדבש נפלא. ושתינו שוקו. והיא נאנחה מרוב תענוג כי זו היתה באמת ארוחת שחיתות לשמה. זללנו אפילו את הפירור האחרון. אתמול הכרתי אותה בבית החולים. עוד מעט אצא לדרכי ולא אראה אותה שוב לעולם.

– אמרו לך שאתה מדבר מתוך שינה?
– אמרו.
– אתה רוצה לדעת על מה דיברת?
– אני מקליט את עצמי בלילות.
– דיברת על חללית ששולחת קופים לחלל. קצת משונה לדעתי. אבל בהתחשב בעובדה שאתה גם כן משונה, אז טבעי ומתבקש ש… אתה עוד רעב?

חדר המיון היה עמוס חולי שפעת באותה שבת. אני מדמם, פניתי לאחות – שתסיע אותי אל ביתה כמה שעות אחר כך. יש גברים שחושפים בטן משובצת בריבועים. אצלי יש קווים. מעט ארוכים, מעט קצרים. כמו סימני מורס. צלקות על גבי צלקות, חדשות על גבי ישנות, ממתינות למוות שיעביר עליהן טיפקס.

– באת מהיער?
– כן.
– אפשר לדעת מה עשית ביער?
– לא.
– זה סודי?
– לא.
– אתה תצטרך לספר לי איך נפצעת כך. זה ברור לך?

ירדו משמיים כדורי קרח קטנים כשעמדתי לצאת מבית החולים. האחות הורתה לא להרטיב את התחבושת במשך שלושה ימים. רתחתי כולי מרוב זעם על עצמי. חששתי כי מלהט גופי יימס הברד. ואז היא הופיעה, עם תיק קטן.

– אתה צריך טרמפ לאן שהוא?
– אתה מתכוון לעמוד כאן ולשתוק?
– אתה נראה טיפוס די אבוד. בוא נלך לאוטו שלי.

הייתי מכונס בשתיקתי כל הדרך. ואחרי כן לא היה עם מי לדבר. היא נרדמה כמעט מיד. שלפתי כרך אחר כרך מהאצטבה הארוכה. ספר אחר ספר היו מסומנים בקיפול דף, במקום שבו נעצרה קריאתה. לא היתה שום יצירה שהגיעה לסיומה. ובכל אחת היו פתקיות נייר עם הערות בכתב צפוף שלא הבנתי ממנו מילה. וחשבתי שאני משתגע. רציתי פתאום לדעת הכול עליה. עיניי בערו באש הסקרנות – חצי יממה לפני שלא אהרהר עליה יותר; עשר וחצי שעות לפני שתיפרד ממני בתחנת מוניות, במילים יפות, כמוה: לא היה בינינו כלום, אבל אני לא אשכח אותך. איך אפשר? אתה כזה מוזר.

את המנהג הקלוקל לצותת לשיחות טלפון של הזולת סיגלתי לעצמי בזמן השירות הצבאי. ההקשבה החשאית לדבריהם לא נעשתה משום הסקרנות הטהורה, אלא נבעה מתסבוכי שעמום וקורטוב של שעשוע. אביבית המרכזנית היתה אחת החיילות בבסיס שהתיידדתי עימה, וביקוריי במרכזיה הלכו ותכפו לשביעות רצונה. היתרון העצום באחזקת מידע הוא ביכולת לנתב שיחות על ענייני דיומא כראות רצוני, כשבן השיח תוהה לעצמו האם הוא מדבר עם סוכן ריגול בשירות הוד מלכותה, שמא זהו צירוף מקרים, או אולי יש לו היכולת לקרוא מחשבות.

באמצע שנות העשרים של חיי כבר התנערתי מהתנהגות נלוזה זו, אך באחד הימים במשרד, כשהרמתי את השפופרת כדי לטלפן, הבחנתי כי משוחחים איש ואשה ביניהם ונמשכתי להאזין להם, בכל זאת. הם ניהלו ויכוח באופן האבסורדי ביותר שניתן להעלות על הדעת.

– אני רוצה שתחזיר את הילד לפני שהמטומטמת החדשה שלך תגיע אליך.
– למה את חושבת שהיא מטומטמת? גם על הקודמת חשבת אותו הדבר.
– למה היא מטומטמת? כי אם היא הולכת איתך היא לבטח מטומטמת, ואני לא רוצה שהילד שלי יהיה מטומטם כמוה.

את הסיטואציה הזו אני מכנה "מלכוד הטמטום", בגלל תוכנה ובגלל מי שהגה אותה. בערב היום ההוא חיברתי שיר מבדח על קופים שמשוגרים לחלל ומגלים כי בכוכב החדש כולם מנהלים שיחות מטומטמות, והם אינם מבינים מילה, כי אימנו אותם לדבר גבוהה.

לפני שנים, במונית שירות בין נהריה לעכו. שעת בוקר מאוחרת.

קשישה: נהג, אפשר לסגור את החלון שלך בבקשה?
נהג זקן: מה קרה פתאום?
קשישה: העשן של המכוניות בכביש נכנס לי לגוף.
נהג זקן: שמונים שנה נשמת את העשן הזה. פתאום את נזכרת שהוא נכנס לך לגוף?
קשישה: לפני שמונים שנה הייתי מכורה לעשן הזה. הייתי הולכת מאחורי האוטו של אבא שלי ושואפת את העשן. עכשיו אני לא יכולה יותר.
נהג זקן: עד החתונה זה יעבור.
קשישה: הו, איתך אין סיכוי שאתחתן. אתה מבוגר מדי בשבילי.

לשמע השיחה הפרועה שהתנהלה כמעט בלחש, התחלתי לצחוק וכך כל יתר הנוסעים שצותתו לה. פתאום הבחנתי במישהי שזיהיתיה: את אביבית שהיתה גרה ברמת השרון?

זו לא היתה היא.

אני מכיר אשה אחת בעכו, מבוגרת למדי, שמחזיקה בביתה צמד כלבים. לשניהם קראה ג'ימי. אם יש להם דעת, אני חושב שהיא השתבשה לגמרי. בין כה וכה אני תמיד קוראת יחד לשניהם, הסבירה לי. היא רוצה שייקברו איתה.

בארץ ישראל נתגלו קברים ובהם כלבים מלפני אלפי שנים. למה לא נמצאו אף פעם שלדי חתולים? זו היתה חיה קדושה. שודדי קברים היו גונבים את הגוויות, מוכרים אותן בהון תועפות, סיפרתי לה. ואז היא שאלה: כשבני אדם יטוסו לגור בחלל, את מי לדעתך הם ייקחו לשם, הכלב או החתול?

קופים, עניתי לה. אותם קופים שלילה אחד אפטפט עליהם בשעת חלום.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.