מהפכת האבטיח שביצעה הכלכלה הישראלית ומה היפנים רוצים ללמוד ממנה

16/01/2015 ב- 09:22 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהפכת האבטיח שביצעה הכלכלה הישראלית ומה היפנים רוצים ללמוד ממנה

בשלהי דצמבר 1999 השתלטו שתי סוגיות שוליות על השיח הישראלי. כמעט כולם דיברו בהן: באג 2000 והגרלת המילניום של הלוטו. בחודש ההוא מצאתי עצמי באופן זמני מועסק בשתי משרות. בקושי היתה לי שהות לנשום, אבל את הבוס כדבר הזה לא עניין. שמע, אמר לי, אתה "גאון מחשבים" היחיד שאני רואה בסביבה. ולמחרת נשלחתי לקורס מזורז לתיקון הבאג. הייתי שם בחברת חמש נשים נשואות, מומחיות הרבה יותר ממני במחשבים, אך גם מהמדריכה. במקום שנלמד לטפל בבאג, הן עסקו בפיתוח של שיטה חסכונית לזכייה בלוטו. תרומתי העיקרית למאמץ הקבוצתי היתה לא להפריע להן. ביליתי את השעות בשיחות טלפון עם ד', מתענג מקולה ומרעיף עליה שפע של מילות אהבה, ומפעם לפעם מופרע קלות בציווי להכין קפה לצוות. חזרתי להיות התלמיד שהמורות מעמידות בפינה.

מגיל קטן, כשלא הייתי בטוח בעצמי, סירבתי להתערב על נכונות של דברים; ודאי כשההפסד היה כרוך בתשלום בלתי נסבל: נשיקה לאחת מבנות הכיתה. במסיבות יום הולדת שנחוגו בלילות שבת הייתי מסתיר שתייה וממתקים מתחת לאיזו מיטה, ומצטרף אליהם כשכולם היו משחקים ברולטת "אמת או חובה". אינני חובב משחקי מזל, אינני מן המהמרים, זאת ידוע לכל. אך כמה ימים לפני סוף השנה כבר אי אפשר היה להתעלם מכובד הלחצים שהופעלו עליי. ההימור שווה ערך להוקוס פוקוס, אמרתי להן. כשם שנחושת לא תהיה לזהב, כך טופס לוטו לא יצמיח לנו כסף. חברותיי לקורס לא הצליחו לשכנעני. נכנעתי רק לקסם הנשי. וכשפרץ האלף השלישי בדומייה דו-ספרתית התברר כי השקעתנו המשותפת ירדה לטמיון. לא זכינו אפילו באגורה. זו היתה הפעם היחידה ששמתי את כספי בקרני צבי הלוטו. לא אתן יותר לדחוק אותי אל קרן זווית.

מה מביא אנשים להמר, שאלתי את ד' כהערת אגב, והיא העניקה לי, כהרגלה, תשובה מפורטת: זה משהו שנולדים איתו? אני לא חושבת. לא נראה לי, באמת, שזה משהו שנמצא בתינוק במצב רדום, ומתעורר כמו שיניים שצומחות אחרי שנה-שנתיים. זה קשור לתרבות? לא יודעת. אם המהמרים היו רק אנשים שיש להם הרבה כסף בצד ומסכנים חלק ממנו, אז אולי היה קשר לתרבות, נניח תרבות הפנאי של עשירים. אבל כולם מהמרים, גם עניים ואביונים. האם רק בגלל הרצון להתעשר ובקלות? גם לא נראה לי. אנשים מהמרים עבור זכייה בסכומים פעוטים. אני חושבת שזה עניין חברתי, סוג של בילוי משותף, סוג של עוד נושא לשיחה, שלפעמים הופך להיות ממכר ואישי.

אני הימרתי בלוטו בגלל לחץ חברתי, אבל לא ידעתי אם ד' צודקת. רשמתי לי את תשובתה על טיוטת מכתב לקצינת קישור, והתחלתי לפתח מדבריה כל מיני רעיונות. אחרי כן, ישבתי ערב אחד עם שני חברים בדירה של עביר, משחקים בסולמות וחבלים, צמד נגד צמד. ופתאום הפסקת אין חשמל, באמצע החורף. הייתי חייב להפיח אש בשעמום. מלכתחילה הדגשתי בפניהם שהימור הוא צורך אנושי שנשלט על ידי התרבות בה נולדים וגדלים, שיש לה השפעה האם יבחר אדם להמר. התנגדתי לסברה שהימור הוא פרי המצאה תרבותית, שנדחה על ידי חזקי-אופי ששולטים בעצמם.

כשהחשמל שב לזרום, נחלקנו כבר לשניים: אני וד' (לא חברתי, אלא חבר) ניסינו למצוא תוקף שהימור נובע מסקרנות, שהוא צורך נפשי. כמו ילד שבוחן צעצוע חדש. עביר וי' התבקשו למצוא סיבה תלותית עוד יותר, שבלעדי הימור לא יכלו אבותינו לשרוד, שתכונה זו נבררה ועוברת בתורשה. הבקשה מהם היתה קלה מדי, וי' מיד אמר: עומד לו האדם הקדמון רעב עד מוות מול עץ פרי: ייזהר ממנו פן יחטוף הרעלה או ייטול סיכון ויאכל ממנו. את דבריו אלה שללתי: איננו יודעים כיצד למדו אבותינו מהו המזון הראוי להם. האם היתה להם ידיעה מוקדמת שירשו אותה דור אחר דור מהקופים, או אולי היה זה סיכון מחושב, שמא חזו בציפורים ניזונות מהפירות, והחליטו לחקותן. גם קולומבוס לא הפליג אל הלא נודע. הוא ידע שהעולם הוא כדור, וסבר כי אל מקומות שניתן להגיע אליהם מצד אחד, ניתן גם להגיע מהצד האחר אם מקיפים את פני הכדור. למרבה התמיהה, בנקודה הזו הסתיים הדיון כולו. עביר שאלה אותי דבר-מה. התחמקתי מלענות לה. היא התעקשה. השבתי בשלילה, ותיכף אחר כך אמרה שהיא חייבת ללכת לאן שהוא, ושלחה אותנו אל כל הרוחות המשתוללות בחוץ.

במשך שבועות רבים ניסיתי לבקש תשובה לשאלתי, ואז הגיע הקיץ. שמתי לב לפתע כי כבר מזה כמה שנים שבדוכנים לממכר אבטיחים אין מאפשרים עוד לטעום מהם לפני קנייתם. הרגל שהיה נפוץ ביותר, כדרך המנהג לשאול מהי השעה, הפך לנדיר. הציבור קנה מחצית האבטיח על פי צבעו או אבטיח שלם על סמך הקשה בקליפתו, ויש כאלה שגם הקישו על חצי האבטיח ליתר ביטחון. יש מי שיאמר הימור, יש מי שיגיד אמונה תפלה. והרי אי אפשר להסתמך על צבעים וקולות. הדרך היחידה לדעת באמת מהו טעמו של אבטיח היא לטעום ממנו. שאלתי עצמי הכיצד מסכים קהל הקונים לגזירה שכזו? ואז צצה במוחי ההברקה הטריוויאלית: אולי כבר אין צורך לטעום אבטיחים, מפני שכולם מתוקים, מפני שרמת הסוכר בפרי כבר גבוהה דיה.

מבחן טעם הוא סובייקטיבי. אין טעם למזון כלשהו במובן הכימי. ישנן רק מולקולות. תחושת הטעם היא תוצאת גירוי של תאי העצב במוח. חיישנים המצויים בפינו הם רגישים למולקולות הסוכר מפני שהידיעה על הימצאותן במזון הועילה לאבותינו. החיישנים נבררו באבולוציה של האדם בשל תכונותיהם המועילות. החישה שלהם מועברת אל תאי העצב, ובתודעה מתפתחת תחושת הטעם. במקרה של סוכר – תחושה נעימה. במקרה של בשר נרקב – תחושה בלתי נעימה. גם תאי העצב המעצבים את התחושה נבררו באבולוציה. תאי העצב של מינים אוכלי נבלות נבררו כדי שיעניקו תחושה נעימה עבור בשר נרקב. יתכן אפילו כי לחלקם אין חיישנים לסוכר. לא כולם זקוקים לו בהכרח. אבל לא רק זאת, לכל אדם ואדם יש מספר שונה של פקעיות טעם וגם הרגישות שלהן שונה זה מאצל זה. מכאן נולדה המימרה הידועה: על טעם אין מה להתווכח.

על כן, השגתי מכשיר למדידת מומסים של סוכר, ממש כמו רפרקטומטר לבדיקת רמת המליחות שמשמש אותי בהכנת מי ים סינתטיים; ופניתי לכל מכריי בתחינה מוזרה – אך מקובלת אצל כל מי שמכיר את שיגיונותיי – שישאירו למעני נתח מכל אבטיח. התברר שקיימים הבדלים ניכרים ברמת הסוכר מאבטיח לאבטיח, ובהשוואה למיץ ביתי המהול פי עשרים, עד ששום אדם לא חש במתיקותו. או אז, אמרתי לעצמי בקול: הציבור החל להמר, ובגדול. זה ברור לכול!

בריו דה ז'נירו תמצאו בשווקים אבטיחים ענקיים וכבדים שאין דומים להם בגודלם בישראל, ותושבי העיר קונים אותם בשלמותם מבלי לטעום, מבלי לבחון הצבע, מבלי להקיש ומבלי לרקוד סמבה סביבם. הם אינם מהמרים. בפשטות, לא אכפת להם. בשוק של יום ראשון מצאתי שמחירם זול מאד, אבל התעקשתי לטעום לפני הקנייה פן יישבר גבי לשווא במאמץ על סחיבתם. בכל זאת, מדובר ביום של מנוחה. ואילו ברובע היפני של סאו פאולו מצויים אבטיחים קטנים הרבה יותר, והאנשים מקפידים לטעום מהם, אבל לא מסתפקים בטעימה אחת, אלא משני קצותיו של הפרי, כאילו שהטעמים יימצאו שונים. וכאמור, אלה לא היו אבטיחים ענקיים שאולי אפשר היה לדמיין כדבר הזה. תיארתי לעצמי שמדובר בשיגעון של ברזילאים ממוצא יפני. מנהג שוודאי יחלוף מן העולם. דיווחתי כל זאת לד' כששבנו מחוף הים אל דירתה, אבל היא לא היתה קשובה, וגערה בי: הסיפורים שלך על אבטיחים אינם מעניינים אותי יותר. והיא צדקה, כהרגלה. גם אני הפסקתי להתעניין בהם.

כמה ימים אחר כך החלה אולימפיאדת סידני, ועניינה השתרבב לשיחתי בטלפון עם מוריס, ידיד שגר אז בחו"ל, ומאותו היום לא שמעתיו יותר. אמר לי: עזוב אותך מספורט, לישראל יש ייצוג בכל מקום עם התפוז החדש שלכם. אתם כבר ניצחתם בשוק… ואז התנתקה השיחה. לא הספקתי לומר מילה. לא בדקתי מה הוא מתכוון. בכלל, ידעתי שישראל מפסידה בקרבות פירות ההדר באירופה.

על מנת להבין מדוע נוצח התפוז שלנו פעם אחר פעם, יש לחזור לימי ההשתלמות במכון הוולקני, שם לא הייתי. נניח כי לפרדסן ישראלי יש מאה עצי פרי בחלקתו ומספר זהה יש גם לפרדסן ספרדי. בגלל שמתקיימת תחרות בין תוצרתם, המחיר נקבע על ידי כוחות השוק והרווח שלהם מוגבל. הם מוגבלים להרוויח עשרים סנטים מכל קילוגרם שצמח על העצים. אם פחות מכך, יעזוב מי מהם את ענף הפרדסנות. ישתלם לו יותר להתפרנס במקום אחר (ואז לא תתקיים תחרות, ולדוגמה שלי צפויה מיתה מוקדמת). מטבע הדברים, כל אחד מהם שואף להגדיל את ממונו. הדרך היחידה שסלולה לפניהם היא למכור עוד קילוגרמים. שלוש אפשרויות רובצות לפתחם: א. הגדלת משקל הפרי; ב. הגדלת מספר העצים; ג. הגדלת תנובת הפרי מכל עץ.

הגדלת הפרי היא בעיה כפולה. ראשית, האם קיימת שונות גנטית בתפוז שמאפשרת את הגדלת הפרי? וגם אם ישנה, הרי שהיא מוגבלת. אין יכולת לפתח תפוז בגודל מקרר. בנוסף, הגדלת הפרי עלולה להשפיע לרעה על טעמו ומרקמו. שנית, הצרכן מורגל לגודל הידוע של התפוז. אם מידתו תשתנה ויתפח לגודל פומלה, אולי יאבד מקסמו. יתכן כי תקטן המשיכה אליו.

הגדלת מספר העצים אף היא מסובכת. מחד, הפרדסן יכול לצופף יותר עצים בשטח הגידול, אך במידה מוגבלת, מפני שבסף מסוים של צפיפות, תביא חצייתו לירידה כוללת ביבול העצים. בהשוואה ליבול המזערי של עץ תפוז יחיד בדונם, מיליון עצים בשטח זהה לא יניבו אפילו פרי אחד. התחרות תהרוג אותם כשהם עוד קטנים. מאידך, הפרדסן יכול להרחיב את שטח הגידול, אבל הוא מוגבל מן הבחינה הגיאוגרפית. הוא נזקק למקום שיוכל להגיע אליו בטווח זמן סביר, ושההגעה לשם תשתלם לו מן ההיבט הכלכלי. ומי יתקע לידיו שחלקת האדמה הקרובה היא פנויה וגם מיועדת למכירה. ואף אם כן, אין לדעת האם יש לו בכלל ממון לרכוש אותה.

יוצא אפוא שהשבחת העץ כדי שתגדל כמות הפרי, היא הדרך האידיאלית ביותר. ההשבחה באמצעות ברירה מלאכותית מוכרת לאדם מדורי דורות, עוד בטרם ידע כיצד פועל המנגנון הביולוגי שלה. היא איננה סוד שמור לעולמים. מה שאחד השיג, גם אחר יוכל לדעת. אולם, תפוז וקוץ בו. גם אם דרך זו אינה נתיב חתחתים, היא איננה מושלמת, מפני שיש לה סוף. אינסוף, כידוע, קיים רק באגדות המתמטיקאים.

הבה נניח שעצי התפוז מניבים בשנה בין 100 ל-600 פירות במשקל זהה, ונניח גם שהממוצע הוא 300 לעץ. ההפרש, שמעיד על השונות הגנטית, בין העץ המניב ביותר לעץ המניב הכי פחות הוא 500. נתחיל לברור תפוזים מכל העצים שהניבו מ-400 פירות ומעלה, נכליא ביניהם ונגדל את הדור הבא. יתברר לנו שהיבול המקסימלי לעץ עלה ל-650 פירות כתוצאה מההשבחה. זוהי עלייה של 8.3 אחוזים. יתברר גם שהיבול המינימלי עלה ל-400 פירות. ההפרש ירד מ-500 ל-250 פירות. זהו שינוי של 50 אחוזים. אם נמשיך את תהליך הברירה הזה דור אחר דור (אצל תפוז הוא שלוש שנים), לא נגלה עוד שיפור משמעותי בכמות היבול המקסימלית של עץ, גם ההפרש בין תנובת העצים ילך ויקטן, ותפחת היעילות של תהליך ההשבחה. היא תיפסק כשתוצאותיה כבר לא תצדקנה את ההשקעה הכלכלית בה.

מה שעשה הפרדסן מישראל במילניום הקודם היה המעשה המרוחק ביותר מהימורים. הוא פעל בשיטה הכי בטוחה, והשביח את עצי הפרי. כמות התפוזים שהניב הפרדס היתה רבה יותר מדור לדור, והרווחים גדלו משנה לשנה. איך הם גדלו? הישראלי החליט להוריד את מחיר הקילוגרם בחמישה סנטים. אומנם הוא הרוויח רק חמישה-עשר סנטים במקום עשרים, אבל מכר הרבה יותר, מפני שהספרדי לא מסוגל היה למכור במחיר הפסד כזה. הפרדסן הישראלי גבר עליו. התפוזים שלו השתלטו על השוק בגלל מחירם הנמוך. היעילות צמצמה את העלות הנדרשת לתוצרת של קילוגרם פרי ואפשרה את הורדת מחירו. אם תרצו, התפוז הישראלי נעשה סתגלן יותר לסביבתו. היא לא השתנתה. הוא השתנה. במלחמת הקיום הזו הצליח העץ הישראלי להפיץ צאצאים רבים יותר באוכלוסיית הדור הבא של התפוזים. ראה הספרדי מה הביא להצלחת הפרדסן הישראלי, חיקה אותו והשביח באותה דרך גלויה את עצי הפרי שלו. שיווי-המשקל בשווקים חזר לסורו. רווחיו של הישראלי ירדו לקדמותם. אבל עדיין רצה הוא להגדיל את ממונו, וחיפש דרך חדשה לעשות כן.

משהבין הישראלי כי לא תצלח דרכו על ידי הורדת מחיר המוצר, השתנתה כליל התנהגותו בענפי החקלאות והתעשייה. הוא הפך לישות נוטלת סיכונים, למהמרת. במקום להתחרות בשוק עם מוצר שיש לכולם, החל הישראלי להמציא ולפתח מוצרים חדשים שאין לאיש, אלא רק לו. הישראלי השיל מעליו את השמרנות לטובת לבישת חדשנות. אם יש לו ביד זן של תפוז שאין לאף אחד, אז סחורתו לבדה בשוק, ללא מתחרים. כמובן, הוא אינו מסוגל לדעת אם תהיה לה דרישה. זה הסיכון הכלכלי, זה ההימור האישי, אבל זוהי בדיוק התכונה הנחוצה לחדשנות. אם ילך בדרך שכולם הולכים בה – יגיע לאותו המקום. אם יסטה מהשביל, אם יעז – אולי יגיע למקום אחר. יתכן שיפסיד. אך אולי ינצח, מפני שרק בדרך הזו נמצא הניצחון בהישג יד.

התעשייה היפנית כיום היא תמונת מראה הפוכה של מקבילתה הישראלית. אין בה נטילת סיכונים ואין בה חדשנות. התרבות היפנית מקדשת את השמרנות המסורתית והזהירות המופלגת. אלה הם היפנים לטוב ולרע, ובגלל סיבה זו שקעה הכלכלית השלישית בגודלה בתבל עמוק בבוץ, ומן הדשדוש הזה היא לא תצליח להיחלץ באמצעות ברון מינכהאוזן בדמותה ובצלמה. היא תצטרך לבצע שינוי קיצוני מאד באופייה. ראש ממשלת יפן תפש זאת. יממה לאחר שזכה בבחירות בארצו, הודיע שינזו אבה על מגמת השינוי שהוא מצפה לו וכיצד יתבצע. המשק היפני יספוג לרוחו את החדשנות הישראלית. הוא יאמץ כליל את הרצון ליטול סיכונים כדי לנצח בשווקים. על כך הצהיר בכתב היפני הברור ביותר, ואף הכריז: אני טס לישראל. ביום ראשון הקרוב ינחת כאן עם ראשי החברות היפניות המוכרות לכולנו מאז התחלנו לזחול. היצרניות הללו מגיעות כדי ללמוד מאיתנו איך עושים את זה. לא מדובר בטיפות אף כדי לחלץ חסימה בנחיר סתום. לא מדובר בניתוח להרחבת הנחיריים. מדובר בעקירת האף היפני הישן משורשיו, והשתלת חוטם כחול-לבן חדשני במקומו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.