ההתנצלות היתה מוקדמת מדי

02/01/2015 בשעה 18:54 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על ההתנצלות היתה מוקדמת מדי

אני שייך לקבוצה ההולכת ונכחדת של אנשים שמודים בפרהסיה כי עדיין אינם יודעים, כאשר אינם יודעים דבר-מה. כשהדבר קורה פה ושם, מתבוננים בי מכריי בשימת לב רבה, בוחנים היטב כל ניד בעפעפיי, ואז – רק אז – חוגגים את ניצחונם בקולות של תופים ותרועת חצוצרות.

גם איני רואה פחיתות של כבוד במתן התנצלויות. אני שייך למתנצלים, לקבוצה של אנשים שמביעים חרטה פומבית על טעויותיהם. והן קורות פה, שם ובכל מקום. ויש מהן שמסבות צער, המון צער. ולפעמים אפילו אי אפשר לתקנן. לפעמים מאוחר מדי.

להבדיל מטעות המסבה צער לזולת, יש פעמים שהצער אינו נגרם בגללה. לעיתים, המעשה הנכון עבור אדם אחד מסב צער לאדם אחר. זהו טבעו של עולם. ההתנגשות הבלתי-נמנעת הזו מפארת עלילות שירה, אגדות וסרטי קולנוע. הצער הפרטי הופך לתחושת צער המשותפת לכולם.

בכל פעם שחברתי הקודמת ואני נתקלים זה בזו, ההרגשה היא נוראה. הגרון מתייבש, הלב מאיץ את הדופק. קשה לתאר זאת במילים. הרי אהבתי אותה. צער רב גרמתי לה כשנפרדתי ממנה לטובת החדשה. חלפו שנים מאז והיא אינה סולחת. עיניה עדיין מביעות זעם. אם היה בהן בוז כלפיי הייתי חש הקלה. ולמרות צערה, אינני מצטער. היא תמחל, אני יודע, רק כשאתוודה כי טעיתי. ואז תדרך עליי עם נעליה.

סכסוך שנעשה פשטני למדי התגלע לפני כמה חודשים ביני לבין האינדונזית השנייה, שהיא אחת מידידותיי הטובות ביותר מאז טיילנו יחדיו לאורך אלפי מיילים (מכונה כך כיוון שהיתה אינדונזית קודמת לה. שתיהן מוזכרות על ידי לא פעם). גרמתי לה צער בהבעת ביקורת על דבר-מה פסול שעוללה, ובכלל אינו קשור אליי. ביקורתי ביקשה לזעזע. והיא כה הזדעזעה עד שהחליטה להירגע לזמן-מה, שנמשך ועוד נמשך, ונתפש בעיניי כנצח. לא יכולתי עוד. סבלתי מדי. טלפנתי אליה והתנצלתי. היא צחקה ואמרה: ההתנצלות הגיעה מוקדם מדי, לפני החרטה. אתה אינך מצטער, אפילו לא לשנייה. ומאז ועד היום לא דיברנו יותר, למעט פעם יחידה, כשכתבה: יום הולדת שמח לך. התחרט נא. אני מתגעגעת!

אחת הדרכים לחדש קשר עם הזולת היא לברכו בחגים. שקלתי במשך רגעים כה רבים בשבועיים האחרונים האם לברכה בברכת שנה טובה ב-1 בינואר, אולם תיארתי בליבי שתכעס עוד יותר. בלעדי חרטה, זו לא תהא סיבה מספקת עבורה. היא הרי מוסלמית. והנה, התרסק מטוס שהמריא מאינדונזיה. נמצא התירוץ הדחוק והתקשרתי אליה. מעבר לקו היא לא נשמעה מזועזעת. אתה יודע, היא אמרה, שאין לי דבר וחצי דבר עם אינדונזיה. נולדתי באנגליה לאחר שהוריי היגרו אליה. אני עדיין חיה בה. טלפנת זה עתה לשם. אנא ממך, אם אתה מחפש לך סיבה לטלפן אליי, עשה זאת נא אם חלילה יתרחש אסון בלונדון. או שתתחרט, לעזאזל. אל תחזור שוב על 'כדור כחול גדול' כפי שעשית לי בברזיל. ואז ובירכה אותי בברכת שנה טובה ונהדרת.

'כדור כחול גדול' (Big Blue Marble) הוא שמה של סדרת טלוויזיה לילדים ששודרה בישראל בשנות ה-80 בשם 'ילדים בעולם'. אין לתאר עד כמה התרגשתי להתעורר בימים שבהם שודרה, עד כמה נלהבתי בזמן שצפיתי בה, ועד כמה הושפעתי ממנה בכלל. זו היתה אחת הסדרות האהובות ביותר עליי. בכל פרק ופרק תואר סיפורם האקזוטי של ילדים בני גילי בארץ אחרת, בעוד אני תקוע בתל-אביב המשמימה. באותן השנים היתה זו הדרך היחידה להתוודע אל בני לאומים אחרים. אז צמח הדחף שלי להתחבר לנוכריות.

שנים אחר כך, בעקבות אחת המריבות התכופות שהתחוללו ביני לבין האינדונזית השנייה בגלל הנערות המקומיות, התיישבתי על מיטתה, ליטפתי את ידה ברכות, והתחלתי לדבר באריכות על הסדרה הזו, עד כמה שריגשה אותי, במיוחד הפרק על אינדונזיה, ומאז רציתי בכל מאודי להכיר מישהי מהארץ הזו, שתספר לי עוד עליה. כשתמו דבריי, אמרה שאינה זוכרת את הפרק המדובר, אך גם היא צפתה בסדרה המופלאה הזו וכי מאד נהנתה. ואז תהתה בכעס: אתה יודע שאני בריטית. אתה יודע שמלבד שורשיי אין לי מאומה עם אינדונזיה, שמעולם לא הייתי שם. לא הצלחת לחשוב על שום דבר שקשור אליי כדי לעורר בי אמפטיה כלפיך ונתפייס? זה עלוב מדי. ממש עלוב מדי.

השיר Get Closer מאת Whitney Kershaw, מסדרת הילדים 'כדור כחול גדול'.

הצורך להתנצל על הטעויות שעשינו טבוע בתוכנו מילדות. אין אדם שאינו רוצה כי מקרב אלה שאכפת לו מהם, איש לא יכעס עליו. רק גאוותו העצמית יכולה לגבור על צורך זה, ובלעדיה כולם אצים-רצים לבקש מחילה. אנחת הרווחה שמשמיעים אחר כך נשמעת עד קצה הנפש, עד המקום שבו מתערבבות הדמעות עם עצב ושמחה.

מנגד, מעולם לא הבנתי מדוע הבריות ששות כל כך לסלוח לצורך הפורקן הנפשי, לספר כמה טובה היתה ההרגשה כשיושרו ההדורים עם זולתן, עד כמה נפלא היה רגע הפיוס. מוזר, אבל אני לא חש דבר. פשוט שום דבר. באופן שרירותי אני מחליט להניח בצד את העבר ופותח עימן דף חדש. מעולם לא חוויתי אותה הקלה מפורסמת שמדברים עליה. מה לא בסדר אצלכם?

האינטראקציה עם הזולת חייב שיהיה בה גם מימד שכלתני. הבריות כרוכות זו בזו כדי להשתמש אחת בשנייה, להפיק תועלת מיתרונותיה של האחרת. אילולא היה כך, לא היו מתקיימים קשרי חברות בין בני אדם. ההתחברות לזולת מתהווה כדי לנצל משאבים משותפים. כך הולכת ונרקמת חברה אנושית. כך נוצרת מדינה ומתגבש עם.

הספקנות כלפי חבריו אינה פגם באישיותו של האדם. היא תוצר לוואי של בסיס מערכת היחסים ביניהם. היא אינה צריכה להשפיע על שיקוליו בשעה שהם מבקשים להסתייע בו. אך אי אפשר להימלט ממנה. היא שם, תמיד ברקע.

אולם, על אחת פי כמה וכמה ראוי להטיל ספק בברייה שפגעה בזולתה עד כדי ערעור הקשר באופן כמעט סופני, ואחר כך מביעה חרטה. אם החרטה כנה היא, ראוי שנתענג עליה, שנתפתה לתחושת הקסם שבהתפייסות, אך מאין לנו לדעת האם מדובר בחרטה כנה?

לפעמים, הבעת החרטה אינה אלא טקטיקה מחופשת כדי לשמש אסטרטגיה הפוכה. כך פעל המלך היינריך ה-4 כשביקש מחילה בטירת קנוסה מגרגוריוס ה-7, אותו אפיפיור שטען כי הכנסייה הרומית לא טעתה אף פעם ואינה יכולה לטעות לעולם. ואם אינה טועה גם אינה מסבה צער, ולכן אינה צריכה להתנצל.

ההדיוטות לאורך ההיסטוריה התמקדו רק בהשפלתו של המלך מבלי שידעו את סופה של הפרשה, מבלי שידעו כי היינריך ה-4 נקט בהתבזות עצמית כצעד ראשון בתוכנית כוללת להציל את מלכותו. שבע שנים לאחר שנמחל להיינריך ה-4, כבש את רומא, סילק משם את גרגוריוס ה-7 והכתיר תחתיו אפיפיור חדש, הנוח לו. התוכנית הצליחה מעבר למשוער. צעד שהחל בהבעת חרטה כנה לכאורה הסתיים במסע ניצחון של "המתחרט".

מכיוון שאינני יודע האם החרטה היא כנה, אני לא מרשה לעצמי להתענג על רגעי הקסם של ההתפייסות. אני מאמץ את מוחי ותוהה האם מוטב לי להתפייס, ואם כך הוא הדבר, אני מניח את העבר בצד ופותח דף חדש. אם אין כדאיות בדבר, אינני מתפייס. אין זאת אומרת שאני נוטר טינה. לפעמים, אני מוחק את אלה שביקשו לפגוע בי מכל מחשבותיי. הם אינם קיימים עוד בעולמי.

טינה נעלמת, טינה נשמרת ולעיתים באה לידי ביטוי בדרך נקם. ברם, הנקמה היא האפשרות הכי פחות שכיחה. אדם בריא בנפשו נוקם ברעהו לא מפני שמיאן להביע חרטה על מעשיו, אלא בגלל שהלז ממשיך להזיק לו. לפעמים, הנקמה אינה אלא איתות כלפיו כדי שיחדל, ולפעמים כלו כל הקיצין. אולם, הללו שנפשם חולה עלולים לנקום בחבריהם לשעבר אפילו היה העלבון חד-פעמי. הבעת החרטה, ובמיוחד קבלת המחילה מהזולת, ממעיטות מאד את הסיכוי לאפשרות של נקמות מסוג אלה. ואולי זו העילה להתנהגות שמתפתחת בנו מגיל רך לסכל כל אפשרות שמישהו יכעס עלינו. הסיכול מהווה הצלחה, ואנו שמחים עליה.

וישנן פעמים שאדם מביע חרטה מבלי לרצות שהזולת ימחל לו. לפעמים הפגיעה היא כה בלתי מוצדקת עד שהוא חש הזדקקות עזה להיענש. העונש הוא המרפא שלו. אם הייתי דורס אדם למוות באשמתי, נוטל את חייו מבלי כל צידוק, הייתי חפץ שבית משפט יגזור עליי עונש, שלא ימחל לי בגלל שזו היתה עבירת התנועה הראשונה בחיי. אדם אינו הגון תמיד כלפי אחרים. אך ראוי שאדם יהיה הגון כלפי עצמו.

ויש את ר', שאהבתי עד כלות נשמתי, שעודני מוקיר מאד, והקשר בינינו התחדש לאחר נתק בן שנים ארוכות. אין לי מושג מדוע פגעתי בה. אינני יודע כיצד מסוגל הייתי לבגוד באמון שנתנה בי. הבעתי בפניה חרטה, חרטה כנה מאד, ואינני חדל להתנצל. לדבריה, היא סלחה לי. אך אינני יודע האם ראוי אני למחילתה. מחד, התאוויתי כל כך להתפייס עימה, ואני יוצא מגדרי מרוב שמחה כשהיא כותבת לי. ומאידך, אני משתאה לנוכח גדולתה הנפשית. טוב הלב העצום שהיא מפגינה כלפיי רק מעצים עוד יותר את ייסוריי. הכיצד יכולתי לעשות כדבר אשר עשיתי למלאכית הטובה שנחה בין זרועותיי?

ג'ואנה, ידידה מבוגרת שאני גלוי לב עימה, שוחחה עימי בחג המולד. הבעיה היא שהחרטה שלך כלפי ר' היא כללית, שאינך יכול להתוודות על חטאיך. אתה רוצה, אך אינך יכול. משום כך, מפני שהווידוי שלך אינו שלם, אתה חש שנגזר דינך להיענש עד קץ הימים. זו הטרגדיה שלך.

היא צודקת. אדם יכול להסתיר את האמת מזולתו כדי לא להכאיב לו, אך כשהאמת נחשפת פתאום, לעיתים אין הוא מסוגל לעשות דבר. האפשרות להתוודות כבר חסומה בפניו. כל שנותר לו הוא להיקרע מבפנים. ערכיו מונעים ממנו לזכות במחילה מלאה על וידוי מעורפל ביותר.

האינדונזית השנייה אמרה היום: אינני מזועזעת מדברי הביקורת שלך. הזדעזעתי מהתעוזה שלך לבקר אותי. אינני יכולה להיות גלוית לב עם זה שכך נהגתי כלפיו, אחרת מישהו ייפגע. אבל, היה לי צורך לספר ועשיתי זאת בפניך. ומה אם הוא ידע, שאלתי אותה. זה לא עסקך יותר, ענתה לי. אינני מתכוונת לומר לך עוד דבר, עד שתתחרט על ביקורתך ועד שתתחייב לא לשוב עליה לעולמי עד. התחייבתי. אבל לא התחרטתי. חרטה בלתי כנה כלפיה היא איומה בעיניי. היא יקרה לי מכדי שכך אנהג בה. מוטב לי להמתין עד שתוותר, אמרתי בליבי. והיא שדה שכמותה, מכירה אותי היטב: דע לך, אני לא אוותר. אתה הרי מכיר אותי.

הדבר המוזר בעיניי שהיא אינה מתחרטת על מה שעשתה. היא לא מתחרטת מפני שאינה סבורה כי טעות עשתה. להיפך, היא הצהירה בחדווה שעודנה ממשיכה. מפני שאני לא תפשתי בזמן ההוא איזו טעות נוראה הנני עושה, אני מתייסר בימים אלה בהרהוריי על ר'. לפיכך, אם אתחרט בפני האינדונזית השנייה, משמע הדבר שלא הייתי צריך להתחרט על טעותי בפני ר'. זו הסתירה, וכמה שהחיים הללו מסובכים. איך אדם בעל עקרונות מסוגל להתנהל בהם בכלל? האם כולכם התפשטתם מהם? האם עיקרון אחר עיקרון התנדף ברוח?
אדם קרוב אל טעותו. בין הבחירה בר' לבין האינדונזית השנייה, אעדיף לדבוק בעקרונותיי. אסבול בגללם, אולם מיצוי הסבל מעניק השראה לחיי.

ובחזרה לפתח דבריי: בהשיבי לשאלת הבריות כי עדיין אינני יודע, בתארי מצב אובייקטיבי, יש מהן שאינן מכירות אותי וסבורות לעצמן שזוהי התרברבות – בגלל השימוש המודגש במילה עדיין. כמו רציתי לומר שאני כמעט יודע הכול, ורק תשובה אחת חסרה. דבריי עד כה לא נועדו לספר לכם על טעויות, חרטות והתנצלויות. מטרתי היתה מלכתחילה להציג מצב שבו עמדה לפתחי השאלה מה לעשות, ובמשך תקופת-מה התקשיתי לדעת איזו מבין התשובות היא הנכונה. בזמן הזה אפילו התחבטתי שמא שתיהן אינן נכונות. לבסוף מצאתיה. מטבעי אני אדם שמחפש תשובות. אינני מרפה אף פעם מהחיפוש. לכן אני קובע שעדיין אינני יודע. כל פירוש אחר להתבטאות זו חוטא לאמת ונגוע בסובייקטיביות.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.