תמונת השנה: צל מן העבר או הטלת צל שתעיב על יחסינו עם גרמניה?

31/12/2014 ב- 09:46 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על תמונת השנה: צל מן העבר או הטלת צל שתעיב על יחסינו עם גרמניה?
תגים:

שנת 2014 תהיה בעוד שעות אחדות פרק מן העבר, אף על פי שכותב אני את מילותיי אל העתיד. דבריי אלה מתפרסמים בעיכוב של שבעה ימים (באמצעות פונקציית ההשהיה במנגנון ההפצה האוטומטית), ומטרתם היא לשתפכם בבחירת תמונת 51 השבועות שלי. כבכל שנה המבחר היה עצום, אבל בניגוד לשנים קודמות התבלטו שלוש תמונות מעל לכל היתר. כולן צולמו בטווח נסיעה מביתי, ללמדכם שהמזרח התיכון אינו מסתפק רק בעשיית חדשות. האזור מייצר גם את המחזות המדהימים ביותר.

Gaza_strip-2014

במקום השלישי בחרתי תמונה היישר מהגיהינום של עזה. היא צולמה במהלך מבצע 'צוק איתן'. אין הרבה תמונות כמותה בעולם, אבל הדבר שמייחד אותה עוד יותר בעיניי הוא שהייתי שם. דרכתי במקום ההוא, בימים אחרים. עזה לא היתה גן עדן לפני כן, אבל בסיוטים הכי גרועים שלי על הגיהינום לא דימיתי מראה נורא שכזה. אלוהים אדירים! פלטתי מפי כשצפיתי בה לראשונה, וההשתאות נותרה בעיניה, ובעיניי.

Yarmouk_camp-2014

במקום השני בחרתי תמונה ממחנה הפליטים ירמוק, בפאתי דמשק, לאחר שצבא אסד כתש אותו מהאוויר. ספק רב אם הפלשתינים ראויים להיקרא עם, וחלקם הם בבחינת אויב גמור לישראל, אבל סבלם המתמשך יוצר מראות רבי-עוצמה וקורעי לב. התמונה צולמה בחודש ינואר. כשהבטתי בה בפעם הראשונה, בהריסות הרחוב החצוי לשניים, בדוחק כמעט אינסופי, תהיתי האם כך נראתה יציאת מצרים, עת חצה עם ישראל את ים סוף. לא הצלחתי להתמקד באומללות. נפש שפויה אינה מסוגלת להכיל אותה מבלי שתשתגע.

לא בחרתי במראות המלחמה הקודמים לתצלום השנה, מפני שברור כי תמונות כאלה תחזורנה על עצמן במלחמות הבאות. למרבה העצב, אין בהן ייחוד. הדם אותו הדם, בכל מקום, והסכלות האנושית אף פעם לא תדע גבולות. תצלום השנה, לדעתי, אינו יכול להסתפק ברושם הרב שהוא מעורר. הוא נזקק לסיפור, לאלף מילים שתתארנה אותו.

גם תמונת השנה שלי קשורה למלחמה ארורה. זהו תצלום נדיר ביותר, בגלל חד-פעמיותו, בגלל סמליותו, ובשל השילוב ביניהם. אבל הסמליות אינה חד-פעמית. יום אחד תפשוט את עצמה ותשוב לעולם. צורר הולך, צורר בא, והארץ ממשיכה להקיף את השמש, כאילו מדובר בחוק טבע.

תמונת השנה שלי הוגדרה בעיתונות כתמונת המילניום. עד כדי כך. אך הנימוק שלי לבחירתה הוא משום הטענה שהושמעה אז, שתהיה לה השפעה מעבר למסגרת הצילום. ביקשתי לבדוק האם כך באמת קרה. וזהו סיפורה:

ב-25 בפברואר 2014 התקיימה מסיבת עיתונאים במלון המלך דוד בירושלים בהשתתפות ראש ממשלת ישראל וקנצלרית גרמניה. במהלכה הניף בנימין נתניהו את אצבעו המורה כנגד התאורה, וכתם של צל נפל מתחת לחוטמה של אנגלה מרקל כמו היה שפם. מאורע זה תועד במצלמה על ידי העיתונות (מרק ישראל סלם מג׳רוזלם פוסט).

Merkel_mustache-Jerusalem

מיד נחלק הציבור בין שתי תגובות עיקריות: היו כאלה שטענו בצחוק או ברצינות כי ביבי חשף את פרצופה האמיתי של מרקל (פרפראזה מדברי אהוד ברק על ערפאת), ושיד אלוהים היתה בדבר להראותנו שהגרמנים היו ונותרו גרמנים וכולם נאצים מתחת לכסות עורם. והיו כאלה שזעמו על הפצת התמונה ברבים, אם בגלל שעלולה היא לחבל בידידות החדשה שהתהוותה עם הגרמנים ואם מפני שהיא משפילה את מרקל, בבחינת "אל תשחיר פני חברך ברבים", כפי שאמרתי בליבי מתוך מרה שחורה. ובאמת, "היד הקלה על הדק המצלמה" מדכאת אותי לפעמים.

Merkel_mustache-Griechenland

דווקא אנגלה מרקל, המנהיגה הראשונה בתולדות גרמניה – אשה, כאמור – זוכה לעיטורי שפם ללא סוף בזמן כהונתה. אין לדעת האם הסיבה היא המדיה הדיגיטלית שמאפשרת ציור שפמים בקלות והפצתם לכל פינה בגלובוס, או מפני המשבר הכלכלי שפוקד חלקים באירופה ובעטיו נדמית שוב גרמניה ככובשת ומנשלת. במיוחד כועסים היוונים. בתמונה שצולמה בדיסלדורף ב-11 בפברואר 2013, זוכה הבובה של מרקל לשפם בידי זרוע המציינת את יוון.

Allied_soldier_mock_Hitler-a

ראוי לומר כי השפם כל כך מזוהה עם היטלר, עד שלא נדרשת תכונת זיהוי נוספת. די בשפם. הוא בולט דיו. ותופעה ייחודית זו אינה חדשה. היא קיימת מאז תפס הצורר את השלטון. בתמונה שצולמה בשנת 1945 (by Fred Ramage) נראים חיילי בעלות הברית לועגים להיטלר ולשפמו בעומדם על המרפסת החרבה בלשכת הקנצלר.

Allied_soldier_mock_Hitler-b

אז מה היו השלכותיה של "תמונת המילניום"? לא היו כאלה. וכי למה שתהיינה? תמונות משרתות סדר יום. הן אינן יוצרות אותו. כבר חזינו במראות קשים ביותר שצולמו באפריקה ואיש במערב לא הניד עפעף בגללם. סדר היום בתרבות המערבית היה ונותר אנטישמי. אם הפלשתינים היו נאבקים בעם אחר, לאיש לא היה אכפת מהם. היותנו יהודים הוא שמשגע את אירופה. תושביה שונאים אותנו. לכן מנופפים הם בתמונות הסבל של הפלשתינים כדי לדחוק בנו אל הפינה. לכן עלינו להישמר תמיד, מפני שבוקר אחד יתעורר שם איש עם שפם.

לואי דה פינס, הצל והשפם, הקדימו את נתניהו בסרט Le Grand Restaurant משנת 1966. (תודה לגלעד)

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.