האם יש בכלל מרכז במפה הפוליטית ומדוע שימשוך מצביעים?

26/12/2014 ב- 04:41 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם יש בכלל מרכז במפה הפוליטית ומדוע שימשוך מצביעים?

לפני הבחירות האחרונות לכנסת הגעתי לכינוס פוליטי כדי לצפות מקרוב באיילת שקד, בבחינת "דע את היריב". בתחילת נאומה לעשרות המשתתפים היא דקלמה בעל פה מסרים ארוכים, היתה מונוטונית להחריד ודומה היה שדבריה לא הצליחו לסחוף אפילו את עצמה. מחמת השעמום שכפתה על פיה, כך נראה, החלה "לשחרר את העניבה". במרוצת השעה לבשו פניה חיוך שלא מש עוד ממנה.

ההרגשה הראשונה שחשים בנוכחותה המחויכת שהיא אחת משלנו. היא אינה תל-אביבית בעלת נפש של מתנחלת, היא תל-אביבית בכל רמ"ח איבריה. אחת שלבטח יש לה חברים שמאלנים, שוודאי כיף להם לבלות בחברתה ולשוחח עימה שעות על גבי שעות. מאחורי מסכת הדקלומים המשמימה מסתתרת אפוא מישהי שדומה לנו. ההרגשה השנייה שחשים כי היא שונה בכל זאת. נשים עירוניות בגילה עסוקות בעיקר כיצד להתייפות בצאתן מהבית. אף אחת אינה יורדת במדרגות עם משנה עבת-כרס לשנות את העולם. הן קלילות יותר ביחס לחייהן. הכול חפיף, בלשון העם. העיקר ליהנות. לאיילת שקד יש נפש של קיבוצניקית, נפש של אחת שאינה מצליחה להירדם בלילות אם החברים לא התייחסו ברצינות לעצותיה, ושום דבר אחר אינו מעניין אותה. זו, כנראה, הסיבה לאישיותה המוקצנת, אבל היא אינה קיצונית יותר מכל קיבוצניקית אחרת ששנתה נודדת. רציתם לדעת מדוע פורח השמאל הקיצוני בקיבוצים – זו התשובה.

מן הסקרים האחרונים רשאית מפלגת 'הבית היהודי' להתבשם. היא עומדת להיות הפתעת הבחירות, לסחוף אליה הכי הרבה מנדטים, ונשאלת השאלה במה שונה היא ממפלגות ימין מובהקות אחרות. תשובה אחת היא פשוטה: בכל המפלגות הללו חברים אנשים בעלי דעות קיצוניות. בניגוד לשאר, חברי 'הבית היהודי' נמנעים ממעשים קיצוניים. הם משתדלים להיות ממלכתיים. מהיכרותי הארעית עם איילת שקד נותר רושם עמוק שהיא דמוקרטית לעילא ולעילא. חוקי הדמוקרטיה הם אלה שהיא מכירה ובכוונתה לפעול לפיהם. יש רבים בימין הקיצוני הרוצים בדיקטטורה. בבית היהודי חפצים באהבת העם, רוצים שהעם יעלה אותם לשלטון וישאיר אותם שם.

התשובה השנייה גם היא פשוטה: מפלגת 'הבית היהודי' היא היחידה שמדברת בקול אחיד ומבקשת לייצג גם את הימין הליברלי. מפלגת 'ישראל ביתנו' מדברת בקול אחיד, אך היא רחוקה מלהיות ליברלית. ערכיה קרובים יותר לדיקטטורה. מפלגת 'הליכוד' אינה מדברת בקול אחיד. לכל חבר בה ישנה אידיאולוגיה משלו שסותרת את זו של רעהו, מלבד למנהיג שלה. לרוב מצביעי הליכוד ברור שבנימין נתניהו יזגזג. פעם יהיה נטוע בימין, פעם יפעל בשם השמאל. עד כמה שהדבר נתפש משונה, לראש הממשלה אין אידיאולוגיה. למעשה, אי אפשר להיות ראש ממשלה בישראל וגם להיות אידיאולוג. האידיאולוגיה נשארה בספרים שכתבו לפני שהתיישבו על כיסאם הרם.

ההפתעה הגדולה היא שגם בקרב קהל הבוחרים ישנה קבוצה שהאידיאולוגיה אינה מעניינת אותה. היא אינה יושבת בבית, כמצופה, אלא הולכת ומצביעה. ולראייה היא שראשי ממשלות כמו בנימין נתניהו נבחרים פעם אחר פעם, למרות שאינם אידיאולוגים. וזו אף הסיבה מדוע לפני כל יום בחירות צצות מפלגות חדשות, מפלגות שאין להן אידיאולוגיה וחרף זאת מצליחות להיבחר. הן מכונות מפלגות המרכז. הכוונה היא למרכז פוליטי-מדיני, כביכול; למפלגות שלא ברור מהן, שלא ידוע מה מבקשת מדיניותם להשיג ואיך תושג בכלל. המדיניות שלהן נותרת עמומה לבוחר ובכל זאת מצביעים להן. ישנם אפוא אזרחים בקהל המצביעים שהאידיאולוגיה אינה מהווה שיקול בבחירתם. הם הולכים לממש את זכות הבחירה שלהם עבור מפלגות אופנה. באותה מידה היו הולכים לקנות פריט לבוש חדש ששטף את מוחם בפרסומות.

מרכז פוליטי-מדיני אינו יכול להתקיים בישראל. אי אפשר להתעלם מקיומם של הערבים, כפי שעשה הרצל. אם כך, תיתכנה רק אידיאולוגיה ימנית ומנגד לה אידיאולוגיה שמאלנית. באמצע לא יכול להימצא דבר. אלטרנטיבה אחת, הימנית, מבקשת מדינה דו-לאומית שיהיו בה שני מעמדות, נחות ונעלה. ואלטרנטיבה שנייה, של השמאל הציוני, מבקשת מדינה עם רוב יהודי בדרך של היפרדות גיאוגרפית מהמקומות שגר בם רוב הלאום הערבי. לא ניתן למזג את שתי האלטרנטיבות הללו לכדי אלטרנטיבה שלישית. אי אפשר ליצור מדינה אחת וחצי לאומית. לפיכך, שום דבר לא יכול לצוץ ביניהן. לכן, אף מפלגת מרכז אינה מחזיקה מעמד. אבל כמו עוף החול היא תמיד בוקעת מחדש. כמו האופנה, היא באה ומתחלפת.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.