לאכול את הלב שלא מרעב

23/12/2014 ב- 04:06 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על לאכול את הלב שלא מרעב

עדיין זכורה לי אותה שעת בין ערביים בקיץ חם ולח עת נעצרתי בגינה גדולה בעיבורי תל-אביב כדי להאזין לאגדה מפי מספר סיפורים בפני קהל מזדמן. אשה הזמינה אל ביתה מדביר מכרסמים, כך סיפר, כדי ללכוד עכברוש. מאיזושהי סיבה לא נדברו ביניהם לפני כן על שכר טרחתו, וכשתפס את החולדה הגדולה בזנבה ביקש מבעלת הבית סכום עצום של כסף. ומה תעשה? אם לא תשלם ישחרר לחופשי את החיה בביתה. אם תשלם לו אפילו מחצית מן הסכום יכעס בעלה כהוגן. היא היתה בת ערובה של פחדיה. כשהתמהמהה יותר מדי פקעה סבלנותו של לוכד החולדות, קרע את בשרה של החיה ואכל את לבבה לנגד עיני האשה ההמומה. כך הסתיימה מפיו אותה אגדה משונה. הקהל שהתקבץ שם נותר המום, כמו גיבורת הסיפור. דילמה נאה צצה בו, אך הסוף כה תמוה.

סיפורים עממיים המאזכרים אכילת לבבות היו נפוצים למכביר בעבר הרחוק, עת ייחסו למשאבת הדם הפשוטה תכונות מופלאות כמו משכן האהבה. רק מתי מעט שרדו עד ימינו והידועים שביניהם, ללא ספק, הינם סיפור מן הקובץ 'דקאמרון' של ג'ובאני בוקאצ'ו ו'החיים החדשים' שכתב דנטה אליגיירי. אחת הנפתלות שבעלילות הללו היא רומנסה צרפתית בת 8266 שורות מאת מחבר אלמוני הקרוי Jakemes. היצירה מתוארכת לסוף המאה ה-13 ושמה 'החצרן מקוסי והגבירה דה פאייל' (The Roman du Castelain de Couci et de la Dame de Fayel).

גיבורו של סיפור האהבה הוא חצרן בטירת קוסי ושמו רנו. הלה התאהב עד כדי שיגעון בגבירה דה פאייל, חיבר למענה שירים ונפגש עימה בחשאי עד שהתחזקו חשדותיו של הבעל הנבגד והחליט לעשות מעשה. הוא הכריז שיצא יחד עם רעייתו למסע הצלב השלישי, וזו בתורה, מבלי דעת, שכנעה את מאהבה להתלוות אליהם. וכשרנו התחייב קבל עם ועדה כי יצא אל ארץ-ישראל הודיע מיד אחר כך אדון דה פאייל כי נמנע ממנו לצאת למסע בגין חולשה רפואית. לרנו לא היה תירוץ להישאר. הוא נשלח למלחמה כשאהובתו החרדה לגורלו נותרה בבית עם בעלה הקנאי. זוהי גרסה דומה לסיפורם של דוד ובת שבע בהיפוך תפקידים.

רנו נחל הצלחה כבירה בקרבות שהשתוללו באשקלון ובקיסריה וזכה לתהילה כלוחם דגול ומסור, עד שפגע בו חץ מורעל. בלית ברירה נאלץ לנטוש את המערכה וביקש לשוב לצרפת. אך חיש מהרה תפש כי נפצע פצעי מוות. הוא מורה למשרתו לשלוף את ליבו החוצה מגופו לאחר שימות ולחנוט אותו, והטיל עליו לשלוח אחר כך את הלב לגבירה דה פאייל יחד עם תלתל משיערה שמצוי ברשותו בתוך קופסא מהודרת, בצירוף מכתב פרידה ממנו. כמצוותו עשה המשרת הנאמן, אלא שבהגיעו אל שער הטירה נופלות עליו עיניו של אדונה, הוא הבעל המקורנן. על מנת להציל עצמו מתלייה מוסר המשרת את הקופסא שבידיו לבעלה של הגבירה. זה מצווה על הטבח לבשל את הלב יחד עם עופות מפוטמים ולהגיש למאכל בצלחתה של אשתו הבוגדת, וכך נהג וכך עשתה. היא משבחת את הטבח, והבעל מתערב ומסביר כי אין זה פלא שכה נהנתה מן הסעודה היות שאת ליבו של אהובה המת זה עתה זללה. כשהיא שומעת כך, מזהה את תלתלה וקוראת את השיר האחרון שנכתב למענה, היא נודרת מיד נדר לא להכניס עוד מאומה לפיה אפילו תמות ברעב. אחר כך צנחה מכיסאה ומתה פתאום. האלמן קובר אותה ברחשי כבוד, אך יוצא לגלות מארצו כדי לזכות במחילה ממשפחתה של המנוחה. כשהוא חוזר לצרפת אחרי תקופה ממושכת מת גם הוא.

בסיפורים הללו ייצג הלב את אהבתו של האוהב, ואכילת הלב ייצגה את המודעות של נשואת האהבה אל רגשותיו של אוהבה. ישנם אפילו סיפורים על נשים שהרו מאכילת לבו של אדם. אך "לאכול את הלב" משמעו גם לחוש כאב. לדוגמא: "אתה עוד תאכל את הלב על כך שעזבת אותי לטובת מישהי אחרת". זו אינה אמירה מודרנית בלבד. באיליאדה של הומרוס היא מייצגת תחושת אבלות כבדה. הנגיסות הכמו-פיסיות בלב הן המסבות כאב מייסר, כמו בכל מקטע בבשר גופנו, אז מדוע דווקא הלב? מפני ששם מצוי לכאורה בסיס הרגשות, מרכז העצבים שכל נגיעה בו מכאיבה.

אכילת לב אדם של ממש היתה נהוגה בקרב שבטים פראיים. הבאסוטו נהגו לאכול את לב האויב שנפל בקרב כדי לרשת את סגולותיו. לכאורה, מוזר הדבר שהרי בגלל חולשתן הוא נוצח, אולם היה בו האומץ הנחוץ להילחם עד מוות. ואילו אצל היורובה היו מגישים לכל מלך חדש את לב קודמו כדי שיספוג את מעלותיו. בקרב שבטים אחרים נטו להאמין כי גם אכילת ליבם של בעלי חיים מעבירה לסועדים את תכונות החיה. בני שבטים אכלו ליבם של אריות ונמרים כדי להוסיף כוח וגבורה. לעומת זה, נמנעו מאכילת ליבם של תנים הידועים כחיות חלשות ופחדניות. ומה על ליבה של חולדה?

שאלנו את מספר הסיפורים שבגן מה אירע אחרי כן, כי הרי אי אפשר לסיים עלילה בדרך שבה הסתיימה. הוא התבונן בנו בחיוך כבוש, ופטר אותנו: מה קרה אחר כך, אתם תוהים. אגלה לכם. ואז הלך.

————-

מה תעשה אם אעזוב אותך, שאלה אותו.
החלה מלחמת טרויה. ימותו גיבורים. הילדה דוליטל תכתוב עליהם. הדוקטור המשיך לרפא חולדות.
ענה לי, האם תאכל את הלב?
הסתיימה עוד מלחמה. נולדו אנשים עם לב מפלסטיק שאינו מתפרק אלף שנה.
הוא חיבר שיר למענה – 'האם יש תחליף ללב של אבן מתפוררת?'
הו שכחתי, הוסיפה, הרי אין לך לב.
לבסוף החליטה: אתה תאכל את הלב שאין לך!
בסדר! בסדר! אלך לקנות לך שישיית פלסטיקים ממולאים במים.
זה מה שרציתי לשמוע, יקירי.
הקלות הבלתי נסבלת של אכילת לב בזמננו.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.