מהי משמעות המלמולים הסתומים בין חיים למוות?

16/12/2014 ב- 19:44 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהי משמעות המלמולים הסתומים בין חיים למוות?

בשנת 2008, בשיחה שקיימתי עם ק', ידיד קרוב ומוערך, אמרתי לו כי הוא אדם של רעיונות גדולים אבל כולם משתייכים לאותו הסוג, וכל מה שהוא מציע משול בעיניי לבניית שעוני חול בגדלים שונים. כשיהפוך אותם, גרגיריהם האחרונים יצנחו מטה בדיוק באותו הזמן, אצל כולם.

אחר כך חשבתי לעצמי כיצד מעז אני לדבר כך אליו, והחלטתי לבחון עד כמה החשיבה שלי היא מגוונת דרך מודלים שאפתח במיוחד לשם בחינה זו. ביקשתי קודם כל להמציא לי בעיות ואז למצוא להן את הפיתרון האופטימלי. יש לספר כי התער של אוקהם אינו מקובל עליי. נועד הוא למדענים שהתגלגלו לעיסוקם ולא מפני שמוחם יצא דופן. לפיכך, האופטימיזציה אינה בהכרח מציאת השיטה הקלה והפשוטה להשגת היעד. היא חייבת להיות המוצלחת ביותר, אפילו תהא הסבוכה והמורכבת מכולן. באמצעות השוואת הצעדים שהובילוני לפתרונות הללו תכננתי לחשב את מידת השונות ביניהם. אם תהא גבוהה לטעמי, אקבע כי החשיבה שלי מגוונת. הן דליית הנתונים, הן מנגנון החישוב והן הפירוש לתוצאה שהתקבלה היו נגועים בשיפוט סובייקטיבי, אבל אי אפשר היה להימלט ממנו.

שמונה הוא המספר החביב עליי, ובחרתי בשמונה בעיות מקוריות להחריד שצצו בדמיוני באותה השעה. באופן מקרי נמצאו לכל הבעיות הללו פתרונות ישימים, וברובן נמצאו כמה, ומשהיו כאלה יכולתי לבדוק מי מהם הוא המוצלח ביותר לכל בעיה ובעיה. הנה שבע מן הבעיות כולל פתרונותיהן:

א. איך ניתן להתאבד מבלי שתימצא הגופה (כהסבר למכלול של היעדרויות) – ללא שימוש בחומצה חזקה מצאתי דרך למות בתוך מהמורת סלע גירני, ומיד אחר כך תיעלם גווייתי, ולבסוף לא יישאר זכר גם מן המהמורה. לא אפרסם את הפיתרון כדי שלא ישמש גורמים בלתי-אחראיים.

ב. איך ניתן לאכול קלקר מבלי לצוף אחר כך על פני ים המלח – לדחוס אותו ככל האפשר עד שיהיה כבד כהוגן ביחס לנפחו.

ג. איך אפשר ללכת בקצות האצבעות על גבי קירות של בניינים – להקים אותם על קפיצי ענק שיותקנו על מצופים כבירים בים, וכך יתנדנדו כלפי מעלה-מטה עם תנועת הגלים. במישוריותם הזמנית ניתן יהיה להלך עליהם ללא קושי.

ד. איך ניתן לדוג כריש באמצעות פיתיון אנושי מבלי שייפגע אף אדם – למרוח אותו בשכבה עבה של נסורת ברזל מעורבבת במגנט עד שתישברנה שיני הכריש.

ה. איך לרשום מכתב אהבה למישהי שאין סובלים בכלל, וחייבים לשלוח לה אותו – הפתרון האידיאלי הוא להרהר על אהובה אחרת בזמן הכתיבה, ואז לשגר את האיגרת אל אותה בלתי נסבלת באמצעות בקבוק פקוק הצף על פני הים.

ו. איך לקפוץ מאונייה שמצויה בתנועה ולהישאר בחיים – לקפוץ למים הצידה מחזיתה של אוניה, כאשר צירוף זמן הנפילה עד המגע במים, זמן השיבה לפניהם מן השקיעה במעמקים, והזמן שבו נע הקול, חייב להיות קטן מהזמן שבו תגענה ירכתי האונייה לקו המגע במים לאחר הקפיצה (מאז שיפרתי את אחד הפיתרונות האחרים והתברר שהוא מוצלח יותר).

ז. איך למנוע מן הבריות לשיר במקלחת – בתא מתומן להתקין מתזים לאורך כל התפרים המאונכים, כדי שיזרימו מים מכל הצדדים, במקום מלמעלה כלפי מטה.

אולי ביום מן הימים אפרסם את הפתרונות לעיל בהרחבה, אולם עתה חפצה נפשי לדון בבעיה השמינית, המכונה "הפריצה".

"הפריצה" מתארת שודד ים ספרדי שנתפס על ידי אוניית הוד מלכותה והושם במבצר תחת משמר אנגלי עד שיובא למשפט. אבל גורלו של השודד אינו מעניין איש. בקב רגלו התותבת מוסתרות אבנים טובות. אותן יש להושיע. סודו ידוע רק לברייה אחת מלבדו.

הדרך הכי קלה להגיע אל דבר-מה השמור במתקן סגור היא לפרוץ אליו מבחוץ. מבחינה תיאורטית, ניתן לגייס את כל המשאבים הדרושים לשם כך: משך הזמן להתכוננות, חיפוש נקודת התורפה מבלי להתגלות, קביעת עיתוי לפעולה, כמות המשתתפים, בחירת הכלים לשימוש, וכיו"ב. הצרה שבדרכים קלות היא שאינן מאתגרות את השכל.

דרך פשוטה לכאורה, אך מסוכנת ובלתי מועילה, היא להיעזר באיש המשמר במבצר. הוא יוכל להוציא את האבנים הטובות החוצה, אולם סיכוייו להיחשף לפני כן, להתגלות בעת הביצוע, או להיתפס אחר כך הם גבוהים מאד. מעת שייוודע על האבנים הטובות, ייעשה כל מאמץ כדי לברר את גורלן. וכאמור, מבחינה תיאורטית, ניתן לגייס את כל המשאבים לצורך זה.

הדרך הכי מסובכת להוציא את האבנים הטובות החוצה מן המבצר היא באמצעות הימלטותו של שודד הים תחת השמירה עליו. ואז לאתר אותו במנוסתו לפני שיסתתר. האיש הוא פיסח. להזדרז לא יוכל. את הסוד המשותף ייקח אל הקבר. בין כה וכה, היה צפוי לתלייה. את האבנים הטובות ישיג זה שיסייע לו להימלט.

וצריך מזל. מפקד המבצר מחליט שהגיעה השעה לקרצף את חומת המבצר. אחד השומרים מתנדב לפקח על הפועלים, בעצת שודד הים, ומנצל את השבועות הללו כדי למדוד כל לבנה ולבנה, ורושם בדייקנות מתי הוטל צלו של מגדל השמירה על כל אחת מהן.

במאגר הנתונים תירשמנה שתי תכונות בלבד של הלבנים בחומה. תכונה אחת מכילה ארבעה פרמטרים כפולים: אורך כל צד שלה והאם גובל הוא בקרקע, באוויר או בלבנה סמוכה. תכונה שנייה מכילה סך כל השניות השנתיות של הצל עליה.

מנוע חיפוש יאתר את מיקום הלבנה הגדולה ביותר, שפערי המידות בינה לבין שכנותיה הם המרווחים ביותר, ומוטל עליה הצל הכי ממושך. זו הלבנה שיש לפרוץ דרכה מפני שהיא הקרירה ביותר, ושם רב הסיכוי שבין הרווחים הלחים גדלה צמחיה בצדה השני, שתשפיע לטובה על הזזתה. שודד הים יגיע לשם, יפרוץ לו פתח, יעביר דרכו את רגלו התותבת, אחרי כן ישרוק משתף הפעולה את שריקת הבריחה. מי שבורח יורים בו. ואז ייגש ויאסוף את האבנים הטובות.

ואז, מבלי שאצליח להסביר לעצמי, במקום להשוות פתרון הבעיה הזו לפתרונות אחרים, צצה במוחי השוואתו לאדם על ערש דווי שנהוג לספר כי ברגעיו האחרונים ממלמל הוא מילים חסרות פשר לעבר הסובבים אותו. תמיד הסתקרנתי לדעת מהו העניין הזה. האם זהו סוד אחרון שביקש לומר: אני הוא זה ששדד את הבנק והכסף מוחבא שם ושם…

והרי מדי רגע מסוגל אדם רגיל לעבור מן העולם, מה שקרוי מוות בלתי מתוכנן, להבדיל ממוצאים להורג ומתאבדים אשר להם ישנה שהות לומר מה שבליבם. ואם לא למכריו הקרובים ביותר יספר את האמת, אז למי יספרה אותו אדם? אז מדוע עליו להמתין לשניות האחרונות שלפני המוות כדי לגלות מה צופן ליבו. שמא יימצא לבדו וימות עם סודותיו.
יוצא אפוא שהאמת היוצאת מפיו מותנית בהסתברות שאין לו עליה שליטה.

או שהללו הן מילים ייחודיות ביותר, שההכרה האחרונה באמת, יוצרת אותן בשניות האחרונות שלה עלי אדמות. כמו מבקשת באופן בלתי נשלט לספר את סוד החיים והמוות שנגלה לה רק ברגע האחרון, כשהתודעה דועכת וחדלה להתקיים.

חשבתי לתומי שיש רק דרך אחת לבחון זאת והיא להותיר אנשים גוססים לבדם, ללא שום חברותא, ולהקליט את קולם מבלי ידיעתם, אך לא על מנת לברר את פשר מילותיהם. אם אדם רוצה לדווח על סוד מחייו, אין טעם שימלל אודותיו אם אין איש נמצא שם מלבדו. ובמידה שזהו דחף בלתי נשלט של רגעי ההכרה האחרונה, אז ימלמל בכל זאת, אפילו אין נמצא איש בקרבתו. ואז חשבתי לעצמי כי לעזאזל המדע. אנושיות לשמה חשובה יותר. אי אפשר כך להתעלל בשום אדם.

טלפנתי לק' כדי להתפייס איתו, גוללתי באוזניו את הסיפור של ההולכים למות. אמרתי כי אולי גם אני איש של רעיונות גדולים, כולם משולים למדידת הזמן באמצעות חול, אך בלי הכלים שמכילים אותו. הוא צחק וענה: זהו התיאור הכי טוב של מי שאתה. אבל שכחת דבר אחד להזכיר – כלי הזכוכית עבור גרגירי החול אינם, מפני שניפצת אותם על ראשים של אחרים.

מתברר כי אנשים אינם שוכחים עלבונות שהטיחו הקרובים להם. כמו וידויי החרטה של הנוצרים, כשהמאמין מבקש שתיגאל נשמתו, ברגעיי האחרונים ודאי אומר לחלל האוויר סליחה וסליחה וסליחה מכל מי שהעלבתי אותו ושכחתי ממנו לפני שהספקתי להתנצל. אני מקווה שיהיה בידי די והותר זמן נשימה לכל מילות הסליחה. מלאך המוות של היהדות עוד עלול לסבור שאני מתמהמה בכוונה ויקטע את רצף המחילות. וישנן הרבה.

לפני כמה ימים אמרה לי אנה, שנמצאת בשלבים מתקדמים של הרזיה, וגאה מאד על כך: אנשים סופגים העלבות כל ימי חייהם. את רובן ככולן שוכחים, אבל שלך ציוריות ברמות הזויות, שהן נחרתות בזיכרון עד המוות! זאת מפני שאמרתי לה: בכנות, איך שנראית קודם, המראה ההוא, משול למגבון לח. יתייבש – לא יהיה שימושי. יירטב – יתפורר לקרעים. הוא חייב להימצא במידת הלחות המתאימה. ואת סטית מדי מהמשקל הנכון לך, ובעיניי זה לא יפה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.