שולחן כסא ודגל

11/12/2014 ב- 18:55 | פורסם במעגלים מתכלים, ענייני דיומא | סגור לתגובות על שולחן כסא ודגל

זכור לי, כפי שוודאי גם לכם, משפט סתום שהיו מקשקשים חיילים על דלתות השירותים, מבלי שאי פעם הצלחתי לרדת לעומקו ממש ולפענחו אחת ולתמיד: אל תשמור בזמן שבירת שמירה כדי שהמצפון שלך יישאר נקי.

מהי הכוונה? אולי אנחש: אם תחדור חוליית מחבלים לבסיס, אתה תוכל להישאר עם לב שקט. אינך אשם כי בזמן הזה לא שמרת. כלומר, לא קרה ששמרת ופישלת והם נכנסו ותקפו. אתה בכלל לא שמרת. בזמן הזה ישנת. אז אתה יכול להירגע.

יצאתי מתא השירותים בבסיס כשכמה זוגות עיניים צופים אליי. החיפושית שנקראתי להצילה מטביעה היתה עדיין בחיים ומיד התאוששה והלכה כשהנחתי אותה על הארץ. גיל חברי, עימו טיילתי אחר כך בברזיל ובבוליביה, צחק במלוא פיו והציע שנלך לבדוק את ערנות השומרים. הצטרפתי אפוא אליו.

בדיקות השמירה היומיות של שנינו כבר היו מפורסמות עד גיחוך בקרב סגל הפיקוד. באחת הפעמים הראשונות צץ הרעיון בראשי כי את המתרשלים בשמירתם יש לשפוט בעמדת השמירה באותו הרגע, ולפיכך היינו סוחבים עימנו את דגל המדינה, כסא ושולחן מתקפלים, ויוצאים לצוד את החוטאים. עוד לפני שחשב בכלל השומר לתרץ את סיבת חטאו או הגה מה יאמר במשפט שייערך אחרי כן, הנה כבר צעד שניים-שלושה צעדים אל קדמת השולחן ונשפט בו במקום. אפילו ההלם טרם הכה בו. עד כדי כך היתה רבה ההפתעה.

בלילה ההוא היה תורו של נפתלי להיות הסמל התורן ואני נותרתי לישון במגורי הפלוגה יחד עם כמה מחיילי הסגל. ביקשתי מנפתול שיעיר אותי בשעה שלוש לפנות בוקר כדי שאלך לבדוק את תקינות השמירה במחנה. זו היתה הביקורת הלילית הראשונה שלי ולא היה מתפקידי לבצע אותה. התנדבתי למשימה כדי לראות מה יצא ממנה. לא היו לי אשליות שאשאר נטול חוויות. ציפיתי להן לפני שנרדמתי.

בשעה שלוש העיר אותי נפתול ובידיו כוס מרק עם קרוטונים. זינקתי ממיטתי. נותרתי לבוש מדים ונעלתי רק את נעליי. כשבידי האחת כוס וביד השנייה ספר תנ"ך יצאתי משער הפלוגה. מטפס הייתי בשקט מוחלט אל מגדל השמירה, מוצא שם שומר אפוף בשינה קרובה, אך עודו ער. מתגנב בחשאי לעמדת הנשקייה ומגלה בה שומר המפזם לו שירי לכת. גוער בו שמוטל עליו להישאר בדממה וממשיך הלאה. חלפתי בעמדה אחר עמדה ובכולן נותרו השומרים ערים וכבר גמאתי מחצית מדרכי. ואז הגעתי אל פלוגה ב', עליתי בדומיה מוחלטת אל עמדת השמירה שניצבת בגג משרדיה ולא ראיתי אף שומר. שמחה מפעימה כזאת לא פקדה אותי מאז שהתחפשתי למחבל ו"חטפתי" את החייל בפטרול המגדלים כדי לחקרו אילו מטוסים יש ברשות ישראל.

מה אומר ומה אספר? הלב ממש התרגש. הצצתי אנה ואנה ואין שומר, המתנתי דקות ארוכות שמא יצא לטייל אל השירותים מבלי רשות ואוכל לתפסו מיד כשיגיע, אבל הוא בושש להופיע. כשכל גופי שרוע על רצפת הגג, ונעליי הושלו מרגליי, זחלתי לכל אורכה ורוחבה כדי למצוא אותו ובה בעת לא להיראות, ועדיין לא ראיתיו. אושר מופלא הציף עוד יותר את ליבי. והרי זו שבירת השמירה הגרנדיוזית שייחלתי לה כל כך.

בשקט מוחלט עזבתי את עמדת השמירה, ירדתי במדרגות אל משרדי פלוגה ב' ובמאמצים גדולים הצלחתי להעלות משם אל הגג שולחן, כסא ודגל. כה חרדתי שמא יקיץ השומר לפני שאצליח לערוך לפניו את תפאורת טקס המשפט, אבל חששותיי היו לשווא. לא היתה נפש חיה על הגג. הלמות הלב השתוללו מרוב שמחה. הנה הכול מוכן. הנה עומד להיפתח המשפט הלילי שידברו אודותיו עוד ימים רבים. ואכן, דיברו עליו, גם במילואים, ואני הייתי עומד נכלם מול התיאור הזה.

טלפנתי מיד לסמל נפתלי שיגיע ללא דיחוי אל הגג של משרדי פלוגה ב', וכבר התכוננתי למשפט בכל נפשי וכל שנותר לי ברגע ההוא היה להקפיץ את מחלקת המשמר, וכך עשיתי. נפתול הגיע במרוצה עם קבוצת חיילים מתנשפים ואף אחד לא הבין על מה המהומה. אני התיישבתי לי בכיסאי, מאחוריי דגל המדינה וידיי מנופפות בספר התנ"ך ובטופס התלונה. מה כבר קרה? התעניין נפתול לדעת, ואחר שסיימתי להסביר צחקו כולם, והחיוך טרם מש מפניי, עד שדיבר נפתלי ואמר: אם לא ידעת, עמדת השמירה הזאת, על גג משרדי פלוגת ב' פעילה רק ביום. לא בלילה.

מן הסיבה המשונה הזו כבר איני מסוגל להתרגש מדגל הלאום. איני יכול. ואולי אפשר כי בדרך של פיצוי ניתן לבאר מדוע 'התקווה' מפעמת כה חזק בליבי בזמן נגינתה. כשאלוף אירופה אלכס אברבוך אחז במדליית הזהב במינכן שיערתי בטעות שמשאבת הלב שלי התפקעה. כיביתי את הטלוויזיה בלהט השמעת ההמנון על מנת לבחון שעודי בחיים. כך היה ממש. וכשאמש סיפרה הגב' ציפי לבני שהנפת דגל הלאום מרגשת אותה והשמעת ההמנון אפילו יותר, לא יכולתי שלא לחוש סערה בתוכי. אזרח שאינו חש את לאומיותו דרך המנון ודגל, ונזקק לחוק לאום מיוחד כדי להרגיש בכך, אזי דבר-מה בתחושת השייכות שלו למדינה איננו תקין. הלאומיות אמורה להימצא בהלמות הלב – לא באותיות חסרות-חיים בספר חוקים כלשהו.

אלה שתוהים מדוע דווקא מבין המתנחלים יש הנזקקים לחוק הלאום מחויבים לתפוש: כשכל מחשבתם עסוקה ברצון לקיים מדינה דו-לאומית והם מוותרים על מדינה ציונית-לאומית, או אז אפילו ההמנון כבר אינו מעניק להם את תחושת הלכידות של שאר החברה ואת ההזדהות כלפי המדינה שבקרבה הם חיים. הם זקוקים לחוק, לכוחות משטרה, לבתי משפט שיאכפו אותו, על מנת שהלאום יתקיים בתוכם.

ישראל היא דמוקרטיה (בינתיים) ואנו, אזרחיה, נדרשים לבחור בין שתי השקפות: בין הציונית-לאומית ובין הדו-לאומית (עם לאום נעלה ולאום נחות). עלינו לבחור בין חיים הרצוג הקורע לגזרים את החלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות" לבין גזענות לאומנית ומשולחת רסן תחת אצטלה שקרית של ציונות. אנא, החליטו נכון.

חג אורים שמח!

'באנו חושך לגרש', עם תרגום בשפת הסימנים גם עבור אלה שעוצמים את אוזניהם בזמן שהארץ נשמטת לנו מבין הידיים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.