חמש-עשרה שורות של תהילה

08/02/2014 בשעה 18:25 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על חמש-עשרה שורות של תהילה

יש משהו ממכר בתהילה, צריך להודות. התחושה שהרבה אוויר ממלא פתאום את הריאות, הזדקפות הקומה, השינוי בקול. הניצוץ בעיניים. מי שצולע שכח מצליעתו, מי שפחד מהמים, כבר שוחה להציל את הטובעים. כוח רב טמון בתהילה וצריך לנצלה כהוגן. מזל קטן פקד אותי לפני שנים. היינו בטיול ומישהי החליקה לתוך ערוגות של דרדרים. הלם ניבט מפניה. מיד הורדתי את הז'קט מבת-זוגי, כיסיתי עצמי בו היטב ויצאתי לחלץ את הניצולה. למעט שריטה קלה שותתת ריר-חוחים ואודם שזיהם קוץ ישן, האשה היתה בסדר. עטופים שנינו בבד הקורדרוי ליוויתי אותה החוצה לקול מחיאות כפיים. למאסטרו הייתי. נדמה שבעלה בא לקראתי ללחוץ את היד. אם כי אינני בטוח. נמנע אני בדרך כלל ללחוץ ידיהם של זרים הנושאים מחבתות. מה עשתה מחבת בידו? רצה אולי לכלות את זעמו בדרדרים.

במשך חמש-עשרה דקות, אבל מי מדד באמת, בקושי יכולתי לזוז מן המקום. אי אפשר היה כמעט לנשום. שאפתי עוד ועוד אוויר, ממעט בנשיפות. ריאותיי חשבו להתפקע. עיניי כמעט יצאו מחוריהן. בלית ברירה לשפוף הייתי. קול כבר לא יצא מגרוני. משכתי את רגעי התהילה בכוח, עד שלבסוף אזל החמצן. והכול נגמר.

לחבר שירה בעברית הוא כמעט מעשה הרואי. עושר המילים של השפה המתחדשת עודו דל. והבלבול הוא רב. המונח 'שכל' (Mind) והמונח 'השכלה' (Education) שורש משותף להם בעברית, ובגללו סבורים דובריה התמימים כי קיים קשר סיבתי קבוע בין שני המונחים. ומכאן אפשר שורש האפליה. אם מעטי היכולת אינם מסוגלים לרכוש השכלה, בעלי האמצעים חושבים לעצמם כי גם מחוסרי שכל הינם. על כן, טוב הדבר שהמחאה נגד האפליה נעשית במילים, כי בהן יתכן נעוץ שורשה. ושירת מחאה, יותר משירה אחרת, אכן ראויה לתהילה. אך מהי שירת מחאה יש לברר.

דמו לעצמכם הפגנת סטודנטים שיצאה מכלל שליטה. ושוטר אחד הופקד להשגיח על העצורים, וביניהם נתפס בחור שהגיע לבקר את חברתו החדשה מדושנת השפתיים. בקושי הכיר אותה. ואז גברתן מן העצורים, בקור רוח רצחני, מנצל את כוחו העצום כדי להפליא מכותיו בשוטר המסכן. בתחילה כולם המומים, מצפים כמובן שהשוטר יתעשת ויגיב וישיב את הסדר בכוחות עצמו, אבל חולפות השניות ושום דבר כזה לא קורה. כולם מתכנסים בתוך עצמם ומתעלמים מהמראה המזוויע. קם לו הבחור, נוטל מוט בידו, ומתחיל להכות בגופו של הגברתן, אבל לא מכות חזקות. רק מכות שנועדו להרתיע. הוא עושה מעשה, אך אינו עושה מספיק. עובדה היא שהגברתן ממשיך להכות את השוטר, ואפילו מאיים על הבחור עד שהלה הולך משם מבוהל. בחקירתו יספר הבחור שהתערב לטובת השוטר. לדידו, התערבותו היא מעשה אזרחי חשוב שראוי לתהילה, אבל אנו יודעים שלא עשה כפי יכולתו. מעשהו כמעט הרואי, אין להתכחש, כמו כתיבת שירים בעברית. לתהילה איננו זכאי.

שירת מחאה חייבת להיות מלווה במעשה, ולא להסתפק במילים. להבדיל משירה אחרת, היא גם אינה צריכה להיות שירה מוצלחת. לא כל השירים של רועי ארד זכו לשבחים, אבל צ'יקי נטל מגאפון, עמד על מרפסת בניין, והמשיך לקרוא את שיריו אל עוברים ושבים ברחוב, גם כשהשוטרים יצאו מהניידת והחלו מטפסים לעברו. הוא לא נרתע. זו שירת מחאה!

צ'יקי וחבריו מקפידים להגיע לאירועי מחאה עממיים ולהקריא שם את שיריהם. לפעמים, אלה שירי מחאה. לפעמים, אלה שירים אחרים. אולם שירת מחאה יכולה להתקיים באמצעות כל שיר ושיר. המעשה – הקראת השירים בהפגנה – הוא המחאה. מילותיהם פחות חשובות. אבל כשמתרחשת חפיפה, וכשחיית במה כמו מתי שמואלוף קרא את 'פינו את התקווה' בעצרת לזכרו של יוהנס ברקו, לא רק העולה האתיופי קפא שם למוות. כולנו קפאנו פתאום בגינת לווינסקי. את אוהלו הקים חסר הבית בגינה כשפרצה המחאה החברתית, ואת מותו מצא בה כשהעירייה החריבה את המאהל. גורל דומה פקד את המאהל בגן התקווה. וכשלורן מילק עולה על במה כלשהי, עם שמלות המחשופים שלה כדי להתריס, וקוראת בקול צלול שיר נשי, מזדעזעים השומעים ומזדהים. הם מזדהים לא בגלל המילים. מחאתה הנודעת נשמעת למרחקים. זוהי שירת מחאה. אבל בנקודה הזו מסתיימת הזדהותי עימה ואיתם. אני חלוק עימם ביחס להמשך הדרך.

צ'יקי, שמואלוף ומילק, הנמנים על 'גרילה תרבות', ושותפים במאבק לקידום השירה, רוצים פרסים מן הממסד. לא לעצמם, אלא למען משוררים. מוחים הם מדוע לא יחול שוויון בין זכויות הסופרים והמשוררים, רוצים שיינתן 'פרס ספיר' גם לשירה (כפי שהציע שמואלוף). וכאן, אני מסויג. כן לפרסים, אני גורס. כן לפרסים גם למשוררי מחאה, אבל לא לנותן-הפרס הזה. יצירה ספרותית משובחת ראוי שיינתן לה פרס. אבל יוצר שיוצא נגד הממסד ראוי שיוותר על הפרס שזה מעניק, וראוי שישכנע יוצרים אחרים שיוותרו אף הם על מתן הפרס ממנו. שיחתרו (subvert) נגד פרסי הממסד – לבטח ולבטח כשזהו מפעל הימורים ממשלתי – ובה בעת שיחתרו (strive) למען הענקת פרסים מגורם אלטרנטיבי. כי במקום שבו ירצו לשרוף עלוני השתתפות לפרסי הממסד, שישנם או שאינם, שם תוכל לפרוץ אמנות שאינה יודעת גבולות. ואילו אמנות שהממסד מחבקה, נעשית תלויה בו ובאידיאולוגיה שלו. האמנות הופכת למסורסת בגלל חנופה.

מהות המחאה היא למחות. למחות כדי לשנות מהיסוד. למחות כדי להרוס ולבנות מחדש. להחליף בטוב את הרע. וכנגד מי יש למחות? כנגד הממסד העושק את החלכאים, וכנגד האליטה החברתית הרומסת את החלשים. וכשרועי חסן מפרסם את שיריו בעיתון של האליטה, בעיתון שהממסד קורא, על מנת לזכות בתהילה אצלם, כמו שזכה לה נתן זך, כדי שיסתובב מנופח-חזה ושכולם יצביעו עליו, אין הוא יכול לקרוא למעשהו שירת מחאה. אין די במילים המתריסות כדי למחות. מחאה צריכה להתבצע מחוץ לממסד. לא בתוכו. מטרת המחאה אינה לחזק את קורות הבניין באלמנטים חדשים. מטרתה היא להפילו, וכשהוא קורס – לא להימצא שם. זו האידיאולוגיה של המחאה – להשתוקק אל אלטרנטיבה.

חסן וחבריו אולי אינם יודעים כי לפני שהתקיימה התרבות, מי שהיה חולה ומערכת החיסון לא הצליחה להתמודד במהירות עם החיידק, היה חום גופו עולה ועולה. המטרה: קטילת החולה. לכשימות, ימותו החיידקים יחד עימו ולא יתפשטו באוכלוסייה. האבולוציה של המין האנושי העדיפה להקריב פרטים למען כולם, כמו במלחמה צבאית. היום נוטלים גלולה להורדת החום, כי בעידן האנטיביוטיקה אין נזקקים להקריב את עצמנו למען הכלל. הפניצילין עושה את המלאכה. חסן אולי אינו יודע כי לא מדובר פה במלחמת תרבות. זוהי מלחמת הישרדות. השניים לא יצמחו יחדיו באותו היער. הוא צריך למחות (destroy) את הממסד ממקומו, במקום למחות (protest) נגדו במקום הכי לא מוצלח. הוא חייב יהא להעלים את צילה של האליטה כדי שיוכל לפרוח.

פרסום השירים ביער של האליטה נותר מעשה כמעט הרואי, כמו כתיבת שירים בעברית בכלל, אבל לא יותר מכך. כי יש לומר, חסן הוא הבחור המטאפורי שנעצר בהפגנת סטודנטים, ועושה מעשה, אבל לא עושה מספיק. עושה למען תהילתו, אך אינו זכאי לה. שיריו גדושים בזעם, אבל עדיין אינם שירת מחאה. כדי שיהיו, חייב יהא לחדול מן ההתכתבות עם האליטה. צריך הוא לדעת כי המטרה היתה ונותרה למחותה.

האם צודק חסן? האם קיים קשר סיבתי בין הימצאות אשכנזים במרחב הציבורי לחולשת המזרחים? חשבו נא על המוח האנושי שעובד בלילה שעות נוספות בזמן שאתם ישנים. המוח קושר זיכרונות חדשים אלו לאלו ואל זיכרונות ותיקים, מחזק קשרים קודמים, פורם אחרים. במהלך הטוויה הלילית נוצרים החלומות כתופעת לוואי. החוויות והמחשבות שלכם חוזרים אליכם ב"שידור חוזר", לרוב בערבוביה מוחלטת. זיכרון חדש מצטרף לזיכרון ישן. לא תמיד יש קשר הכרתי ביניהם. לפעמים גם לא קשר תת-הכרתי. המוח האנושי אינו מכונת הכתיבה המושלמת. לפעמים נופלות טעויות.

אולם, כמו בסיפור יוסף, לעיתים ניתן למצוא היגיון קלוש בחלומות. פלוני חולם על מדושנת שפתיים שפגש באוניברסיטה, שוחח עימה וגילה כי חלתה בסרטן. פתאום היא מופיעה לרגע בחלום, מחייכת אליו, ואז נעלמת לעד. והחלום ממשיך. פוגש פלוני את אמה ובעלה האבלים, בטוח לגמרי כי נפטרה ממחלתה, ואז מתברר כי נהרגה בתאונת דרכים. דווקא מן הסרטן החלימה לא מכבר. מה יש להסיק מהסיפור הזה? אין להסיק דבר. "השידור החוזר" נטווה באופן אקראי. לפעמים מוצאים בו מעט מהמובן, ולעיתים הוא בליל מוחלט. אין חלום שניתן לפתור. אבל מי שיחפוץ יוכל להסיק כי חולי סרטן אינם צריכים להיות מטופלים, והכול בא מן אללה. הרי לכם סיבה ומסובב. מי שנחרץ גורלו למות – ימות בלאו הכי. חסן מתהדר כאיש של מילים. אולי מוטב שיחפש את האשם בשפה. לשוננו הדלה נותנת הכשר להרהורים שאינם מתקיימים בשפות עשירות. הרהורים שנעשים מקובעים ככל שתדירותם גבוהה, פועל יוצא של מצאי קטן.

כשהסתיים הטיול בערבו של היום, ורגעי תהילתי אף נשכחו ממני, לא זכרה ניצולת הדרדרים להיפרד לברכת שלום. גם לא אמרה תודה. לא אבוש, ליבי נחמץ במיטה לפני ששקעתי בחלומותיי. מעולם לא הופיעה בהם ושידעתי מכך. מדושנת השפתיים (Lips), מעושרת בשפתה (Language), איבדה את חדוות החיים. בקושי הכרתיה. מופיעה לשבריר שניה בחלום ומיד מתה. אף אחד מלבדה אינו יודע כמה שירים חיברתי למענה בלילות טרופי-שינה. שירים בוטים מאדם חי אל אדם מת. אין מחאה כלפי ריבונו של עולם. אין מחאה כלפיה. רק אני נגד עצמי במלחמה שאינה נגמרת.

תגובה 1: לדברי רועי חסן, פרסום שיריו בעיתון של האליטה אומנם נועד לחשיפה, אך לא לחשיפתו העצמית. הייעוד היה להופיע בבמה הלבנבנה של 'הארץ' כדי להשתין עליה בפרהסיה ולהכריח את קוראיו להיחשף אל הריח.

תגובה 2: לדברי רועי צ'יקי ארד, אחת מבעיות השירה בישראל היא שנזנחה. היא מתקיימת אבל כמעט שלא חשים בקיומה. הסיבה אינה חברתית-תרבותית אלא כלכלית. מרבית החנויות חדלו להציג ספרי שירה ישראליים מפני שספרי פרוזה, הנמכרים יותר, דחקו אותם מן המדף. "שירה שרחוקה מהמדפים, רחוקה מהלב", כבר גרס שמואלוף בעבר. כך ננטשה השירה מתודעת הציבור, ובהיעדר מכירות חדלו המו"לים להוציא לאור שירה מקומית. אי לכך, אם ספר שירה יזכה לתהודה רבה כתוצאה ממתן 'פרס ספיר', הציבור יתעניין ויבקשו, וחנות הספרים תצטרך להיענות לביקוש. הביקוש יגדיל את המכירות והרווחים, שיביאו להוצאתם לאור של ספרי שירה נוספים, שיחוללו תהודה פרסומית נוספת, שתעורר התעניינות מחודשת בציבור הרחב. הנה כי כן, 'פרס ספיר' משמש אמצעי ואינו המטרה, לפי משוררי המחאה. המטרה היא להשיג פרסום, ובעקיפין, קיום בתודעה הכללית.

תגובתי לדברי תגובה 2: על המשוררים להביט אל העתיד ולהסתגל לעידן הדיגיטלי, למציאות שבה ספרי שירה לא יצאו לאור עוד בדפוס. אי אפשר להאשים את המדף שהוא עקום כשניתן לרקוד על במה אחרת.

נא להכיר: ספר.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.