אפרטהייד בקיבוצים: מדוע לא הגיעו אליהן מתנדבות שחורות במאה ה-20?

06/02/2014 בשעה 10:25 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על אפרטהייד בקיבוצים: מדוע לא הגיעו אליהן מתנדבות שחורות במאה ה-20?

זו סוגיה שאיש אינו מדבר עליה. גם לא היה צורך להשתיקה. מעולם לא עסקו בה. בפעם הראשונה עולה השאלה הקשה שאי אפשר להתעלם ממנה. שאלה שתהדהד אל תוך ההיסטוריה של הדורות הבאים. שאלה שהתשובה עליה ידועה ואיש אינו מעז לבטא אותה בקולו. לא עוד.

הימים היו ימי ילדותי. משפחתי היתה פזורה בקיבוצי הארץ, גם אז, כך היום. אלה הם זיכרונות חיי. גם אני גרתי בקיבוץ. גם אני עזבתי אותו. כבר לא יכולתי לומר שלום לאנשים שניקרו בשביליו. חברים כינו אותם אז. עמיתים זה לזה היו. עמיתים זה לזה נותרו. אין חברות אמיתית במקום שמוכרחים לגור בו יחדיו. ישנה זהות אינטרסים שכורכת את בני האדם יחד. כשמתפוגג האינטרס, קם האדם ועוזב את הקיבוץ, מותיר מאחור את חבריו. תם פרק בחייו. מתחיל פרק חדש.

אחד ההבדלים שעירניק וקיבוצניק השוכנים באותו גוף חש בהם בעוצמה כמעט מיד, הוא השימוש הארכאי בלשון העברית. נכנס לו מרצה עירוני לכיתה, רואה לנגד עיניו כשלושים סטודנטיות וביניהן שניים-שלושה סטודנטים ובאופן נורמלי מדבר אל הכלל בלשון נקבה. בקיבוץ מקפידים לדבר בלשון זכר אפילו יימצא רק אחד כזה בין עשרות נשים. ואם יצא לשעה קלה מהחדר, המשיכו הנשים לזכות באותו יחס. שמא זכות גדולה היא עבורן להיחשב לרגע כגברים. אין הדרת נשים בקיבוצים. זו אינה חברה שוביניסטית מדכאת. אבל בחברה סגורה, אפילו שוות-זכויות לכאורה, נעשים הגברים דעתניים ומיידלע נשלחת לסרוג להם גרביים. זוהי קללתן של כל החברות האנושיות הסגורות מן היום שנברא האדם. וכך יכולנו להתוודע אל שם התואר הנקי "מתנדבים" בזמן שהרוב בקיבוץ היו מתנדבות.

אל הקיבוץ שגרתי בו היו מגיעות בקביעות קבוצות מתחלפות של מתנדבות מבריטניה, הולנד, שבדיה, נורבגיה, דנמרק ואפריקה הדרומית. המגוון היה דומה גם בקיבוצים האחרים בסביבה. לפעמים היו מגיעות אליהם קבוצות מגרמניה, צרפת ואמריקה הצפונית. מתנדבים הגיעו גם כן כבודדים מכל רחבי העולם, או נספחו לפעמים לקבוצת הבנות. היו גם נדידות מועטות בין הקיבוצים. תנועתן נעצרה בפרוץ האינתיפאדה השנייה. אוזלת ידו של בן הקיבוץ המעוטר ביותר בצה"ל אל מול גל הטרור, הביאה לסילוקו המהיר מכס השלטון בישראל ולנזק ממושך בתדמיתה הבינלאומית. מאז הואצה ההפרטה בקיבוצים והיום אין לדבר עליהם בלשון שהיו פעם. גם המתנדבות של פעם היו ואינן.

השתלבתי היטב בחיי המתנדבות. הייתי מקשיב בסקרנות רבה לסיפורים על ארצותיהן. הוקסמתי מהם. ופתאום חשקה נפשי לשוב אל ברזיל. נתקלתי במטייל דרום-אפריקני. היה הוא בחור מרשים מאד. בכל עת האזנתי בקשב רב לדבריו, ופעם אחת אמרתי לו בגילוי לב: שמעתי הרבה חוויות על מולדתך מפי המתנדבות בקיבוץ. אבל כולן היו לבנות. זו אינה אפריקה הדרומית שלך.

הנכם צריכים להבין: היו מגיעות קבוצות של מתנדבות דרום-אפריקניות לקיבוצים. היו מגיעות צרפתיות, היו מגיעות קנדיות. כולן היו לבנות. לא ידעתי אז לשאול מדוע אין ביניהן שחורות. ידעתי על אפרטהייד אי שם בקצה העולם. התנגדתי לו. אבל השאלה לא עלתה כלל בדעתי. האם התקשורת בארץ עסקה אי-פעם בסוגיית המתנדבות הלבנות? האם עיתונאי כלשהו שאל מדוע לא מגיעות השחורות לקיבוצים? אף אחד לא דיבר אז על אפרטהייד. ידענו עליו, אבל הוא לא היה נתון במחשבותינו. לאחר שחזרתי מברזיל לא יכולתי לגור בשום קיבוץ יותר. לא הייתי מסוגל לחיות בין אנשים שבוחרים, במודע או שלא במודע, את המתנדבות שתבואנה לפי צבע עורן.

אינני אלרגי לצבע שחור, אבל עורי מתגרד כשאני מתהלך ב"אפריקה הקטנה" שהתהוותה באזור מצומצם מאד בדרום תל-אביב. האם ידעתם כי בבית הספר 'הירדן' רוב התלמידים הם מאפריקה? האם עיניכם אינן רואות כי היהודים במו שתיקתם הקימו גטו שחור בעיר העברית הראשונה? האם אינכם תופשים כי ההתבדלות שלנו מהשחורים שבאו לישראל אינה שונה מהגטאות שהתקיימו באירופה? הגויים נתנו ליהודים חלק מן העיר שיחיו בו ולא יתערבבו בינותיהם. ומה נשתנה מאז משקיים היום?

מצוקה רבה נגרמת לתושבי שכונת התקווה. המדינה שכחה אותם, ומי ידע אימתי תגרש את המהגרים כפי שייחלה. אל לנו להמתין. זוהי חובתנו האזרחית להקל עליהם מלשאת לבדם את המשא הכבד. חובתנו היא להפיץ את האפריקנים בכל רחבי ישראל, גם במחוזותיהם של בעלי האמצעים גם בסמיכות לבתיהם של מעוטי היכולת. אבל זוהי גם חובתנו המוסרית. אסור לנו כיהודים לתת לגטו שכזה להתפתח בין כותלי הארץ. אסור כי שחורי עור יגורו כמצורעים שאיש אינו בא בקרבם. אסור שנפלה בין בני אדם לפי צבע עורם. אסור שנשכח מה היינו ואסור שנשכח מה מחייב אותנו המוסר לאור העבר. אם יש אפרטהייד כיום בישראל, אתם תמצאו אותו בתל-אביב; לא בשטחים המוחזקים. חובתנו היא לנעול את שערי הגטו הזה ולשלוח את יושביו אל כל משכנות הארץ. בינתיים הוא גדל ומתפתח, לדיראון עולם.

כבר שנים שהתנועה הקיבוצית דנה בשילוב המהגרים הבלתי חוקיים בתחומי החקלאות והתעשייה הקלה. דיונים שמטרתם לשמש תשובה מוחצת לכל פתחון פה. הנה אנו דנים, משיבים הקיבוצים, ובינתיים מעסיקים פועלים זרים מכל הארצות שאינן מאפריקה. פה ושם נקלטה משפחה מעולי אתיופיה כדי לשמש עלה תאנה. לעיתים נדירות נאותות ועדות הקליטה לקבל פלאחים ערביים ממוצא נובי כדי להשתיק את הביקורת. זהו אפרטהייד. מי ששם תקוותו כי הקיבוץ ישמש פיתרון זמני וחלקי למצוקת תושבי דרום תל-אביב משלה את עצמו. מי שממתין לכינוסן של ועדות הקבלה הוא האיש שבשתיקתו קם גטו של האחר בתוך מדינת היהודים. האיש הזה אינו יכול עוד להתרברב במוסריותו, מפני שאין דברים רחוקים יותר מאשר שתיקה ומוסר. אירופה הרעה היא כבר כאן.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.