ההימור ושברו: הקונספציה וצליחת התעלה הן שתי דופנותיה של אותה מטבע

17/01/2014 בשעה 09:40 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על ההימור ושברו: הקונספציה וצליחת התעלה הן שתי דופנותיה של אותה מטבע
תגים: , , , ,

אחת משאלותיי הנודעות לשם בדיקת כושר תפישתם של בני האדם היא איזו צורה גיאומטרית יש למטבע. אף פעם לא זכיתי לשמוע את התשובה הנכונה והיחידה שהינה גליל. ובגלל גובהו הצנום באופן יחסי, כשמהמרים מטילים את הגליל הזה, נופל הוא תמיד על הבסיס 'מספר' או על הבסיס 'איור'. גם את פירושו של משפט "ברור זה מאליו" מתקשות הבריות לתפוש בתחילה, עד שנופל אצלן מטבע מחורר. והנה, בימים האחרונים, לאחר קבורת הגיבורים של אריק שרון החלו הזולת להפריח טענות שמשתמע מהן כאילו בבסיס הכישלון של מלחמת יום הכיפורים מצויה הקונספציה ובבסיס ההצלחה מצויה צליחת התעלה, אולם, יש לתפוש, אלה הן שתי דופנותיה של אותה מטבע. וכמובן, שגויה היא המסקנה שעלתה מן ההשוואה שעשו בין תרומותיהם של שמעון פרס ואריק שרון לתקומתה הביטחונית של המדינה.

פרס הוא איש החזון ושרון איש המעשה, אם כי לשניהם עומדים חזונות ומעשים. בזמן שפרס נתפש כאיש השלום, נחשב שרון איש המלחמה, אבל מן הבחינה הצבאית הכוללת גדולות יותר זכויותיו של פרס. כפי שלמדנו מן הקורות במלחמת העולם השנייה ועד הלום, טנקים ומטוסים אינם מעוררים יראה מוגזמת. לא ניתן להסתמך רק עליהם כדי לטעת באויב את חרדת התבוסה לפני שנורתה הירייה הראשונה. מנגד, פצצת האטום מהווה כיום את נשק ההרתעה האולטימטיבי; ודאי בזמנים שבהם כל עם צריך לסמוך רק על עצמו, כי בדרך כלל איש מן החוץ לא יבוא לעזרו. ופרס, לפי מקורות ישראליים, חזה את הזמנים הללו וחתר בכל כוחו להקמת הכור הגרעיני ליד דימונה.

אנשי בתי הקפה תוהים האם תהא מסוגלת הממשלה להורות ביום הדין על הטלת פצצת מימן בשמי קהיר, כמו היתה זו הטלת מטבע, כשהמשמעות היא הפיכתם של עשרים מיליון בני אדם לתרכובות גז והימור על הלגיטימציה הציונית. המצרים עודם מאמינים כי כך תעשה ירושלים, ועל כן, חסרת חשיבות היא תהיית הישראלים. אמונתו זו של אנואר סאדאת בשנת 1973 היתה אחת הדפנות בפירמידה הישראלית-מצרית: צלע א. מצרים תרצה לפתוח במלחמה כדי לכבוש שטח משמעותי בשליטת ישראל – צלע ב. מצרים לא תפתח במלחמה כל עוד צבאה אינה חזק – צלע ג. קיומה של הרתעה גרעינית מצד ישראל – צלע ד. בגלל האיום הגרעיני אין מסוגלת מצרים לכבוש שטח משמעותי בשליטת ישראל – בסיס ה. מצרים אינה זקוקה לצבא חזק כדי לפתוח במלחמה נגד ישראל.

בזמן שאמ"ן סבר כי קלושים הסיכויים שמצרים תבקש לכבוש שטח משמעותי בשליטת ישראל כל עוד צבאה חלש, האמין סאדאת כי בגלל האיום הגרעיני אין לו שום יכולת לכבוש שטח כזה, יהא חזק צבאו ככל שיוכל. אמ"ן הסיק באופן לקוי כי למצרים ישנה סיבה עיקרית, כמעט יחידה, לפתוח במלחמה והיא לכבוש את סיני בכוח צבאותיה. סאדאת אומנם ביקש את המלחמה כדי לקבל שטח בשליטת ישראל, אך ביקש תמורה זו בעקיפין, מאוחר יותר. דהיינו, הוא לא קיווה כלל לכבוש שטח. ולפיכך, על מנת לפתוח במלחמה לא היה לו צורך במשענת של צבא חזק. היה צורך רק בתעוזה. רק בהימור. פה כשלה הערכת המודיעין הישראלית – בליקוי ידיעת בסיס הפירמידה.

אריק שרון היה שותף להערכת המודיעין הלקויה של אמ"ן. הוא סבר כי מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל כל עוד צבאה לא יגיע לשוויון כוחות מול צה"ל. בעטייה של סיבה ראשית זו פרש מהצבא במקום להתמודד על כהונת ראש המטה הכללי. לדידו, אם אין מלחמה באופק – אין כל חיוניות בלבישת מדים.

באוקטובר 1973 הופתע שרון כמו כולם בישראל מן התעוזה המצרית, אבל ידע כמעט מיד כי מדובר בהימור בלבד. בזמן ששררה אנדרלמוסיה בקרב הקברניטים בקריה, הוא שיווה בנפשו מהי האמת. הוא ביקש לצלוח את התעלה כבר בראשית המלחמה והרשות לא ניתנה לו. הוא תיאר לעצמו שמצרים תתפרק לחלוטין לאחר צליחה ישראלית מפני שצבאה עודו חלש. הוא ידע כי אפסיים הסיכויים שצבא אשר הובס שש שנים לפני כן ולא גילה עוצמה מיוחדת בתקופת מלחמת ההתשה, יהא מסוגל פתאום להפתיע. ואריק שרון צדק. סאדאת הסתמך על סוללות נ"מ באזור התעלה על מנת לסוכך על השריון המצרי מפני תקיפות מנע אוויריות, ותו לא. סאדאת כלל לא התכוון וגם לא היה מסוגל לכבוש את סיני עם צבאו החלש. ולבסוף, כמה אלפי חיילים מותשים מקרבות, יגעים מחוסר שינה ורוחם מתנודדת בין טירוף לכניעה, חצו את תעלת סואץ וכבר היו בדרך לקהיר. אלי זעירא ידע את האמת וגם שרון ידע אותה: חצי האי סיני לא היה בסכנה. הקונספציה וצליחת התעלה זו אותה מטבע, עם שני מימדים בלבד. אבל כשמתבוננים בה במציאות היא תלת-מימדית, ואז אפשר שהעיניים היו מתרגלות לגופים כאלה ולא היו מפספסות את הפירמידה.

הרבה מדברים על כך שסאדאת רצה את סיני בחזרה תמורת חוזה שלום עוד לפני פרוץ המלחמה. אולם ניצניה של האמת ההיסטורית היו שונים לגמרי. סאדאת לא היה איש של שלום אלא איש של מציאות. הוא חתר להסכם מדיני עם ישראל כשהבין כי למצרים אין יכולת אמיתית לעמוד בפני צה"ל בדור הזה ואחריו. לא כל המצרים היו שותפים לדעתו. כמו חיילי הצבא המצרי ומפקדיו, ודאי היה מעדיף לוותר על השיחות ולנצח במלחמה. אבל ממשלת גולדה מאיר הערימה קשיים. עודנה היתה גאה ומבושמת מניחוח הניצחונות. לסאדאת לא נותרה ברירה אלא להמר, והוא יצא לקרב. חפץ היה בתום תשפוכת הדם לאלץ את ישראל לקיים עימו משא ומתן מתוך עמדה מרתיעה יותר, מאיימת בהחלט. ולדידו, השיגה מלחמת יום הכיפורים את יעדיה: גולדה מאיר הקרועה בין מפח נפש לבירור יעדיה נעשתה קשובה אליו, וניצחונה המכריע של ישראל באופן בלתי צפוי שיחק לידיו. עתה יכול היה לשכנע את כל המתנגדים בארצו. אריק שרון הביא את השלום בכוח תושייתו על ידי כך שגרם למצרים לפחד באמת, 101 קילומטר מבירתם. עוד מלחמת הפתעה כזו ואבדו. השבר היה גדול מדי גם אצלם. הנה כי כן, מן הבחינה המדינית הכוללת, גדולות יותר זכויותיו של שרון בעשיית השלום מאשר שמעון פרס. כפי שמחבבים להשוות, האחד הוא איש המעשה בדרכו המפותלת והייחודית והשני הוא איש של חזון.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.