שיר שכדאי למות למענו

05/01/2014 בשעה 06:54 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שיר שכדאי למות למענו

היה זה בוקר שטוף שמש בימות הקיץ הלוהטים. בעודי פוסע ברחוב נעצרתי יחד עם בחורה אחת לפני שני אנשים שנשאו זגוגית גדולה בידיהם. הבחורה שרטטה לב באצבעה על הזכוכית ועקפה אותה בזהירות. אני המתנתי עם תרמיל הדואר עד שהם המשיכו הלאה והלב המדומיין התרחק מעיניי. עמדתי שם משתומם עוד דקה ארוכה. לפני שהתפוגגה לה הבחורה מן האופק חייכתי פתאום עד ששייריה קרסו בבת אחת.

בחופש הגדול שבימי התיכון עבדתי כמחלק מכתבים, ובזמן ההוא המוח שלי הגה כה הרבה תחבולות עד שאנשים נטו לראות בי כמי שאי אפשר לפענחו. ובינתיים נעלמה הזגוגית במורד הרחוב ואני נטלתי קבוצת מעטפות הדוקות זו לזו בגומייה. פרמתיה בזהירות, כי למוד ניסיון הייתי מיכולתה הקופצנית לזנק אל תוך פניי, ובעודי נכון למסור את המעטפה הבאה ראיתי מולי נערה בת גילי ששבתה את ליבי בשבריר שניה. לא ידעתי מה לומר כדי להישאר, והייתי חייב להישאר שם. ברקע התנגן שיר מדהים בתוגתו. ואני נשארתי להאזין לו.

מה שאירע אחר כך עוד יסופר אולי בכתבי ההיסטוריה. לא פסחתי על אף חלון ראווה כדי לשרטט לב אחר לב באצבעי. שברתי את כל השיאים. אפילו עליתי על סולם שהושאר לרגע במדרכה על מנת לצייר לב שקוטרו שני מטרים באמצעות סמרטוט רווי במי סבון. השתגעתי מרוב אהבה. וזו אפילו לא היתה אהבה ממבט ראשון. זו היתה אהבה ממבט אחד ויחיד. שמתי בידה את המעטפה ועיניי נמלטו ממנה. לא ראיתיה כשיצאתי, ואחרי שסיימתי לצייר את הלב הסמרטוטי הענק נזכרתי לפתע ששכחתי מתדהמה ומבלבול כיצד היא נראית. הייתי מאוהב במשך יממה שלמה בנערה שלא היה לי מושג מהי דמותה, עד הבוקר אחרי כן.

היה זה משרד תיווך בניהולו של גיסה, ובבקרים היתה מאיישת אותו עד שישוב משירות המילואים. ואני צצתי פתאום מולה בבוקר למחרת ולא היה מכתב בידי עבור הגיס. אפילו לא היו מילים בפי. אין לי מושג מדוע לא דיברה גם היא. שנינו עמדנו זה מול זו עד שהסתלקתי משם חיוור כצל. ברחוב אילת נעצרתי והחלטתי לנסוע אל הים. אפילו לא יכולתי ללכת אליו.

בתחילה התכוונתי לשלוח המון מכתבים בשיטה המקובלת למשרד התיווך כדי שתהא לי הזדמנות יומיומית לראותה, אבל לא יכולתי להמתין בסבלנות עד שהמכתבים שאשלח יגיעו כדי שאשא אותם בידיי. לא יכולתי להתאפק אפילו יום אחד וגמרתי אומר להכין מעטפות מדומות. בתוכן לא שמתי דבר זולת גזירי עיתון ועל כולן הדבקתי בולים שהסרתי ממכתבים אמיתיים. והרי היו ברשותי הרבה כאלה.

בבוקר למחרת הופעתי במשרד התיווך מחדש. בין שפתיי היה מונח תירוץ לספר לה כי אתמול באתי ללא המכתב מפני ששכחתיו, אבל הנה עתה הוא בידי. ברם, הנערה לא היתה שם, ולאחותה הגדולה לא התכוונתי למסור מכתב מזויף. אז הלכתי משם ובמשך כל סוף השבוע ההוא לא הצלחתי לעשות דבר מלבד להרהר אודותיה, וגם המחשבות הללו היו נקטעות כמעט מיד מרוב התרגשות, ולא יכולתי להפיק שום תועלת מעצמי בשבת ההיא. הייתי מאוהב בנערה שכבר לא הייתי בטוח כלל אם אראה אותה שוב, וכל הניסיונות להעלות את דמותה אל מול עיניי ולחקוק אותה בזיכרוני נכשלו בזה אחר זה. הייתי כה מתוסכל ברגעים ההם עד שהשלכתי לפח את כל המעטפות המדומות שהכינותי עבורה.

למזלי, בבוקר יום ראשון היה מיועד מכתב למשרד התיווך, ולמרות שהיה ממוקם במחציתה השנייה של דרכי, אני הופעתי בפתחו כבר בתחילת מסלול החלוקה. ודיברנו מעט, וקיבלתי מידיה כוס מים קרים ואפילו קיבלתי רשות לשבת. היו לגיסה שם כמה קלטות. אחת מהן היתה של ו'יטני יוסטון והיא נתנה לי אותה ליום אחד כדי שאאזין לשירים בביתי ואשיב לה למחרת. אולם מה היה השיר שהושמע ביום שהכרתיה היא לא ידעה.

בוקר אחר בוקר בשבוע ההוא הבאתי לה מעטפות מדומות. נייר לבן בתוכן. היא לא פתחה אותן, והיתה מדברת איתי מעט ובעיקר מתבוננת בי בשעה שהחסרתי פעימה אחר פעימה. חייכתי אל עיניה וכבר ידעתי שגם היתה היא מאוהבת בי במקצת, ואולי אף יותר. וכשהייתי כבר בטוח בדבר אהבתה מצאתי את המשרד סגור. יומיים תמימים היה נעול, ואני הגעתי אליו שוב בסיום מסלולי שמא אמצא אותו פתוח, אבל הזגוגית ביני לבין שיירי אהבתי חצצה את ליבי. היא לא היתה שם. אף אחד לא היה בתוכו.

את השיר הנוגה יכולתי לשמוע מקצה הרחוב עוד לפני שראיתי כי המשרד הפתוח. אצתי אליו במרוצה הולכת וגוברת וכמעט נדרסתי על ידי אוטובוס כשחציתי את הכביש. כמעט מתתי. אבל היא לא נמצאה שם. הגיס השתחרר מן המילואים ודרש לברר מהו פשר המכתבים הריקים. בידו החזיק כמה מהם ואיים עליי, ואני ברחתי משם ואל המשרד הזה לא הגעתי שוב. כל המכתבים האמיתיים אליו הוסתרו עד היום שבו הסתיימה עבודתי בחופש הגדול ההוא.

אני זכרתי את השיר ואת קולה של הזמרת המבצעת במשך שבועות וחודשים עד ששמעתיו שוב. אז נתברר כי שמו היה Send in the Clowns. ימים ולילות עשיתי עד שאיתרתי מכל שלל הביצועים את הזמרת ששמעתיה בבוקר הקסום ההוא לראשונה, ושוב ביום שבו כמעט מתתי בגללה. אנשים רבים לפני שהם הולכים לעולמם מותירים הכנות מדוקדקות לטקס קבורתם, מהו השיר שיש להשמיע במהלך ההלוויה וכו'. אבל אף אחד אינו מדבר על שיר שכדאי למות למענו. הביצוע של ג'ודי קולינס הוא כה מושלם עד שבעיניי הינו ממש כזה. בעצב שהוא משרה על ליבי אני מסוגל למות מחוסר פעימה. עצב אינסופי על אהבת נעורים שאבדה אי שם ליד דרך יפו.

יום אחד בהיותי חייל אוחז נשק הגעתי עם כל המעטפות המדומות שעדיין נותרו ברשותי. על כולן ציירתי את סמלו של הלב ונתתי בידי הפקידה ההמומה. אכן, עשרות מכתבים בבת אחת. איזה יום מוזר זה היה. ביקשתי ממנה כוס מים, וכל הדרך חזרה הביתה ניסיתי להבין האם זו היתה היא, האם היתה זו אהבתי האבודה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.