כשאני חושב על אריק שרון אני נזכר בה

04/01/2014 בשעה 08:16 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על כשאני חושב על אריק שרון אני נזכר בה
תגים:

לאחר שפרימו לוי קפץ אל מותו אמר עליו אלי ויזל כי כבר מת באושוויץ, אבל באיחור של ארבעים שנה. אריק שרון הסתלק מן העולם ב-4 בינואר 2006. גופו ייטמן שמונה שנים אחר כך, תהא הסיבה אשר תהא.

לפני שנלקחה כיתתנו לצפות בסרט 'שואה' של קלוד לנצמן במוזיאון תל-אביב הגיע אל בית הספר ניצול ששרד בקושי רב את המלחמה וביקש להכין את נפשנו לקראת הזוועה. בניגוד למה שחשבנו אז, המחנות לא היו עמוסים בבני אדם, כאילו חסרונם של המושמדים הטריים היה בלתי מורגש לכאורה. זה לא היה בית חרושת של מוות כפי שבית חרושת רגיל להתנהל עם פס ייצור קבוע ואספקה שוטפת של חומרי גלם. לדבריו, אחרי כל השמדה היה חוזר אל הצריפים הריקים עד כדי כאב, אל הנשמות שנותרו בחללם מבלי הגוף שכבר נשרף. הביטוי "מושמד טרי" נצרב בכל גופי כששמעתיו.

מלחמת העולם השנייה היתה כה חד-צדדית בשנותיה הראשונות בעימות שבין הכוחות המזוינים לבין האזרחים עד כי נדרשה המתנה ארוכה ובלתי נתפשת לפרוץ המרד העירוני הראשון – בגטו ורשה בשנת 1943. חמישים אלף יהודים שהיו בו סירבו ללכת כצאן לטבח והתחבאו היכן שרק יכלו במקום להישמע להוראה הגרמנית, להתאסף ולהישלח אל המחנות. כמה מאות יהודים שהצליחו להשיג כלי נשק אף תכננו מאבק מזוין בנאצים. המרידה שלהם הונצחה בהיסטוריה, לא מפני שהיתה חסרת תכלית, אלא רק משום שהיתה באמת כזו. איש לא ציפה מכמה מאות צעירים לנצח את מכונת המלחמה הנאצית, אבל זו היתה הפעם הראשונה מזה דורות שיהודים זקופי-גו נשאו את חזם בגאון. הנשימה הארורה שנלקחה מהם שבה למלא את גרונם במשך כמה ימים עטורי-תהילה.

ישנו חוט מסויד המחבר בין המרד ההרואי בגטו ועדויות האלמוות של השורדים לבין המלחמה על המולדת חמש שנים אחר כך בארץ ישראל. ללא אותה זקיפות קומה נדירה ואדירה בימי החורבן העצום היו הישראלים החדשים נותרים קטני-אמונה באשר ליכולתם למגר את האויב הבלתי נגמר. אולי ללא אותה דחיפה מיתית היו ידיהם נרפות מלאחוז בנשק עד בלי די. מי שיכול היה לנאצים, יוכל גם לערבים. ובסופה של מלחמת העולם נוצחו הנאצים. בשדות הקרב של תש"ח עדיין נמשכה המלחמה, וככל שרב היה האובדן כך גדלה הגבורה. בהיותי תלמיד תיכון שלחתי איגרת לכנסת וביקשתי שיקראו לחג 'יום העצמאות והגבורה'. שנזכור גם את הגיבורים ולא רק את זכר המתים לבדם.

ואז בא אריק שרון וסיפר על הקרבות באותה מלחמת שחרור עקובה מדם רב מדי, וכשהיה חוזר מן הקרב מצא אוהלים ריקים מתנופפים ברוח. רוח החללים הטריים עדיין שכנה בינותיהם. עובר היה בין אוהל מיותם לאוהל מיותם. איש לא היה בהם. אף אחד לא בא לישון בתוכם מחדש. לוחמים צעירים נהרגו ולא היה מי שימלא את מקומם. אריק שרון ורעיו נדרשו להילחם כמו שניים, ואחר כך כמו שלושה, ואחר כך כמו ארבעה, וכמו חמישה וששה לוחמים בו-זמנית אל מול צבאות הערבים הבלתי נגמרים ששטפו את הארץ. והישראלים ניצחו. בסוף המלחמה היו יותר אוהלים מחיילים, אבל היתה לנו מדינה.

מספרים כי קרבות מלחמת השחרור הם שעיצבו את אישיותו של אריק שרון, ובמיוחד קרב לטרון, עליו אמר דוד בן גוריון כי ללא לטרון – אין כביש לירושלים, ללא כביש אל ירושלים – אין ירושלים, וללא ירושלים – לא יכולה להיות מדינת ישראל. ובקרב הזה נפצע אריק שרון, וכשקם ממיטת חוליו הוא בנה את צה"ל כפי שאנו מכירים אותו מאז – מההצלחות המזהירות בכל קנה מידה ועד הכשלים שאי אפשר להסביר אותם באמת. אריק שרון אחראי כמעט לבדו לכל המעלות והחסרונות, והוא טיפס במעלה ההר עד שהגיע לפסגה ונותר בה. שם הוא מת ולא הספיק לרדת.

כשהיה ראש ממשלה נסעתי מהאוניברסיטה אל שכונת מגוריי, ובה בעת נעצרה השיירה שלו מלפני הרמזור בצד האוטובוס שהייתי בו. זו היתה שעת חשכה. עלצתי מדי. עוד מעט בית הקברות ואני בבית. חזרתי אל דירה ריקה. קולות הצחוק שלה הדהדו במחשבותיי. לא ידעתי ברגעים ההם שהיא כבר איננה.

'הליכה לקיסריה' מאת חנה סנש. מרדכי אנילביץ' כתב כי חלום חייו היה לראות הגנה יהודית. אריק שרון הפך לסמלה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.