השערתו המסולפת של יובל נח הררי אודות הסתלקות הבריטים מארץ-ישראל

13/04/2013 בשעה 08:16 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על השערתו המסולפת של יובל נח הררי אודות הסתלקות הבריטים מארץ-ישראל
תגים:

לפעמים נדהם אני מתעוזתם של אנשים להציע אמת אחרת, אמת חדשה, תחת העלמתה של האמת הנושנה – במקום להתמודד עם עובדותיה. כך עשה יובל נח הררי, למרבה הדאבה, אתמול בעיתון 'הארץ'. אם זוהי שיטתו של היסטוריון, אזי מוטב לנעול אחת ולתמיד את המחלקה בה הוא מלמד בירושלים, כי שיטה זו הינה פסולה ומעידה אלפי מונים על הרדידות שפשתה באקדמיה הישראלית.

לא אלאה אתכם בבירור השגיאות שמופיעות בספרו 'קיצור תולדות האנושות', זולת אזכור סיפוריו הבדויים על הניאנדרתלים. יובל נח הררי מתפייט ברצינות גמורה על החיים שהיו לצידם בהררי מערב-אירופה. אלא שהומו ספיינס והומו ניאנדרתלנסיס מעולם לא נפגשו שם. הם חיו באותו מקום, אך בזמנים אחרים. ראוי היה שההיסטוריון יטלפן לכמה מן החוקרים המובילים בעולם ויתעדכן לפני שהיה כותב את הספר. כך נהוג בבריטניה, בהודו וביפן. וגם בגרמניה.

ולא אטריח איש מכם בבירור מקוריותו המדומה, זולת אזכור "הסדר המדומיין" שיובל נח הררי כה נלהב להשתפך עליו, אלא שז'ורז'-לואי לקלר דה בופון, האנציקלופדיסט הצרפתי, כבר הקדים אותו וכתב על "סדר מדומיין" עוד במאה ה-18 בעבודתו 'היסטוריה של הטבע': "במציאות מתקיימות רק יחידות בדידות. ואילו סוגים, מסדרים ומחלקות קיימים רק בדמיוננו". הם אינם אלא מוסכמות שקבעו להם בני האדם כדי שניתן יהיה לשתף פעולה ביניהם. מותר לתהות האם ליובל נח הררי יש הסבלנות לעיין בשלושים וחמשת כרכיה של היצירה, או שאצה לו הדרך לכתוב אל הדיוטות.

במאמר שחיבר לכבוד חג העצמאות ה-65 מבקש יובל נח הררי לספר לנו מדוע נטשו אותנו הבריטים לבדנו בלבנט. הוא פותח את דבריו בהצגת אשליה ומתייחס אליה כאמת צרופה כדי לטעת בדעתנו את השקר, ואז יוכל ההיסטוריון להפריך אותו. וכך אנו מתוודעים לראשונה כי הסיפור המכונן בנרטיב הלאומי שלנו הוא על כך שמאבק המחתרות בשלטון הבריטי טרום המדינה הוא שהוביל להקמתה: "אוניות מעפילים רעועות מוקפות בספינות הוד מלכותו. פטריית עשן מיתמרת מעל מלון המלך דוד. ליל הגשרים. השבת השחורה. כלא עכו. נערי חסמב”ה חומקים באישון לילה בין פטרולים של חיילים סקוטים בחצאיות משובצות… מבלי להמעיט ממסירותם ומאומץ לבם של אנשי המחתרות והתנועה הציונית, האמת היא שמאמציהם היו תנאי הכרחי לסילוק הבריטים, אך לא תנאי מספיק".

ומול הנרטיב המסולף הזה, שבדבריו של יובל נח הררי הפך לאמת צרופה, מעמיד ההיסטוריון את האמת שלו: "הקרבות המכריעים שסילקו את הבריטים מארץ-ישראל אירעו לא במלון המלך דוד, ולא בכלא עכו, אלא באמריצר, בהוואי ובסינגפור".

ואז מספר לנו יובל נח הררי כי הבריטים ישבו בארץ-ישראל על מנת להגן על מעבר סחורותיהם מהודו הנתונה בשליטתם, דרך תעלת סואץ, אל ארץ-האם. אבל פתאום הנחיתו היפנים מכה קשה על הצי האמריקני באוקיינוס השקט ועמדו לכבוש גם את תת-היבשת ההודית, אז האמריקנים וההודים הציעו לבריטים סיוע במלחמה נגד יפן ובתמורה תזכה הודו לעצמאות (ותהיה בעלת ברית של המערב). וכשהעסקה הזו יצאה אל הפועל בשנת 1947, לבריטים לא נותר מה לחפש עוד בפלשתינה והם עזבו להם.

ברם, זהו אינו הסיפור כולו, כמובן. אפילו לא מעט ממקצתו.

בריטניה היתה שותפה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, אך היא הפסידה בה המון. עוצמתה האדירה של גרמניה הכתה בבריטניה ללא רחם, וכוחה הצבאי נחלש ולא שב עוד לתקומה. לבריטים לא נותר ממון להקים מחדש את צבאם הגדול. ג'ון מיינרד קיינס אפילו פילל אז שיפן לא תיכנע מוקדם מדי כדי שבריטניה תמשיך ליהנות מן הסיוע האמריקני הנדיב לכלכלתה בכל שנות המלחמה. אך ארה"ב חששה שהצבא האדום יגיע לאיי יפן לפניה, וזו היתה אחת העילות להפצצת עריה בפצצות אטום, ויפן נכנעה; וגם בריטניה, במובן מסוים. לפני פרוץ המלחמה היתה אימפריה בריטית, בסופה היו אימפריה סובייטית ואימפריה אמריקנית. הן שלטו ללא עוררין בעולם, על כל משאביו. בריטניה שבה והתגמדה לכמה איים, והיתה נתונה לחסותה של ארצות הברית במאבק הבין-גושי. להתפתחות זו חשיבות רבה: גם בריטניה המוחלשת יכולה היתה לשלוט בארץ-ישראל עוד שנים ארוכות, אלמלא החליטו שתי המעצמות העולמיות לשתף פעולה בפעם ההיא, ב-29 בנובמבר 1947.

ואילו בריטניה, עד נובמבר 1947 ממש, עשתה ככל יכולתה להפריד את הנגב מן המדינה היהודית שתקום, לאור האינטרסים שלה בים האדום. והיו לה כוונות כאלה, לידיעת יובל נח הררי הנכבד – גם אחרי שהודו קיבלה את עצמאותה – מפני שעמדה לאבד את הזיכיון על תעלת סואץ וגם את הזכות להחזיק בסביבתה חיל מצב (על פי החוזה לעשרים שנה שנחתם בינה לבין מצרים בשנת 1936), אך לא רצתה להישאר ללא שליטה צבאית על המעבר לאוקיינוס ההודי. לפיכך, עוד לפני מלחמת העולם השנייה שקלה בריטניה לחפור תעלה מהים התיכון אל מפרץ אילת, ולהקים שם גם נמל אסטרטגי.

ברם, הזוועות שנגלו לעיני חיילי הצבא האדום וחיילי הצבא האמריקני כששחררו את היהודים מן המחנות, גרמו לאחדות דעים נדירה, בכל שנות המלחמה הקרה: מחויבות דחופה להקים בית לאומי ליהודים ולא להמתין עוד זמן רב. הוחלט לכוננה במולדת ההיסטורית שלהם שממנה הוגלו, ולבריטים ניתנה שהות קצרה להתקפל וללכת ממנה.

במאמרו של יובל נח הררי לא מוזכרת כמעט-התבוסה של בריטניה לגרמנים; לא מוזכרים הקרבות העקובים מדם בריטי על אדמות אירופה ואפריקה; לא מוזכרת פגישתו של חיים ויצמן עם הארי טרומן ב-19 בנובמבר 1947, שנועדה לסכל את כוונות הבריטים למנוע גישה למפרץ אילת עבור המדינה היהודית; לא מוזכר הלחץ הפוליטי האדיר מבית על הנשיא האמריקני לאפשר הקמת מדינה יהודית עם גישה למפרץ אילת; ולא מוזכרת ברית המועצות שכרתה ברית עם ארצות הברית דווקא, לשם הגנתן על אינטרסים צרים לשתיהן. סטלין והיטלר מוזכרים רק בדרך אגב. ואולם, מי שתרמה רבות להקמת המדינה היתה התוקפנות היפנית – לפי ההיסטוריון – וישנה במאמר אפילו הצעה מרומזת לקרוא רחובות על שמם של גיבורי ארץ השמש העולה. אין סילוף גדול מזה של ההיסטוריה.

כמובן, גם הנרטיב הלאומי ששם יובל נח הררי בפינו הינו מסולף. הכול יודעים כי להתקיימות השואה היתה תרומה מכרעת בהחלטה על הקמת מדינת היהודים. איש אינו סבור באמת כי פעולות הטרור של אצ"ל ולח"י השפיעו על החלטת הבריטים לעזוב. האומה הבריטית ספגה מאות אלפי קרבנות במלחמת העולם השנייה. האירועים המינוריים בפלשתינה היו כאין וכאפס בהשוואה לזירת הקרבות אלפי קילומטרים משם.

כמו כן, בכל דבריו לא מצא יובל נח הררי להזכיר את הצהרת בלפור משנת 1917 והחלטת חבר הלאומים משנת 1922, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אבל היפנים מוזכרים שבע פעמים, וגיבוריהם עוד פעמים אחדות.

והשואה? אין שום מילה אודותיה. בתפישתו של יובל נח הררי היא אינה קיימת בהקשר של עצמאותנו. כך נחסך מאיתנו רחוב על שם הימלר.

מילות מפתח: יובל נח הררי, מדוע עזבו הבריטים את ארץ ישראל, מי גירש את הבריטים מהארץ.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.