המרדף אחר האימאם הנעלם

08/03/2013 ב- 10:35 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על המרדף אחר האימאם הנעלם
תגים:

מכל המצוות הדתיות סבורני כי העגינות היא הארכאית מכולן. לא רק שאינה מתיישבת עם הדרישה הנכבדה של שוויון זכויות בין הגבר והאשה, אלא שעידן הנישואין תם בהיסטוריה של האדם ואנו מצויים בספיחיו האחרונים. רבות דובר על חשיבות התרבות באבולוציה האנושית, אולם זו לא הצליחה לגבור על הגנים בסופו של יום. הנקבה האנושית, בדומה לקרובותיה, הבונובו והשימפנזה, היא יצור בוגדני ביותר, שחייבת להזדווג עם זכרים מרובים ככל האפשר כדי להבטיח את פריונה והבאת צאצאים כשירים לעולם, ואילו הזכר האנושי יכול להרשות לעצמו לבלות מדי לילה עם אשה אחרת, מפני שסך ההשקעה שלו בהזדווגות הוא נמוך, וככל שיעביר את מטענו התורשתי לפרטים רבים יותר בדור הבא של האוכלוסייה, כך יגדל יתרונו הברירתי. לראיה, בברזיל הקתולית, שם אי אפשר להתגרש, כמעט לא ניתן למצוא עוד אחאים מאותו אב. הזוגיות המינית הולכת ונעשית נדירה. זאת ועוד, הארכת תוחלת חיינו מגבירה גם את שיעור פירוק הזוגיות החברתית ללא תלות בפוריות. קרי, לא רק שגבר ואשה בגדו זה בזו במרוצת הדורות כשחיו בזוגיות חברתית כמנהג הציפורים, אזי עתה הם אינם מסוגלים לסבול זה את נוכחותה של זו לאורך זמן.

אבל כל עוד מתקיימת העגינות כבימים ימימה היא מספקת לנו הצצה אל סיפורים מרתקים, שיד הדמיון הטובה נמצאת בנחיתות להם. בעלים שנמלטים מנשותיהם, מסתתרים במנזרים שכוחי-אל, חוצים יבשות ענקיות ומתאכסנים בבקתות בוץ כל חייהם, ובלבד שלא ייאלצו לחזור הביתה ולקיים את מצוות פרו ורבו עם זו שהתחייבו כי תהא אם ילדיהם. מתקיים אחריהם מרדף בלתי פוסק, חובק-עולם, ואנשים מבקשים לצוד אותם כמו היו פושעים שמסוכנים לציבור. כך קרה השבוע כאשר שי כהן ברח דרך חלון מבית הדין הרבני מפני שסירב להעניק גט לרעייתו. בעולם מוסרי יותר היו מתכנסים הדיינים בה בעת ומתירים את האשה מכבלי הנישואין, אך למרבה הדאבה, עולמנו הוא מקום שבו מקפידים הגברים להאדיר את זכויות היתר שלהם על פני אלו של נשותיהם בתואנות בנות אלפי-שנים.

לכבוד יום האשה הבינלאומי החל במועדנו, ברצוני להביא בפניכן סיפור מופלא כזה, שגיבורו הוא הרב-בלש שמעון כץ, מתיר העגונות, שהיה יוצא לתור בארצות נידחות כדי להביא נישואין לקיצם כדת וכדין, וחקירותיו עודן משמשות מופת עבור אלה אשר מתחקים אחר בני-אדם שבוחרים להיעדר פתאום ומטשטשים היטב את עקבותיהם. שמעון כץ רב-הפעלים היה מוצא את כולם בכוח שכלו החריף בלבד, ללא מסת שרירים אימתנית ומכוניות יוקרה בונדיות. מן הראוי באחד הימים לכנס את עלילותיו בספר עב-כרס תחת הכותרת "שרלוק הולמס היהודי".

והרי הסיפור אודות האימאם הנעלם:

היה זה בשנת 1944. סכנת הפלישה של צבאות רומל מצפון אפריקה לארץ-ישראל ומשם לסוריה ולבנון כבר חלפה זה מכבר והיישוב היהודי בארץ החל לנשום לרווחה. המחתרות היהודיות פתחו בפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ שהתנכל לעליית שרידים מאירופה שרק זה עתה חולצו מציפורני הנאצים ונאלצו להגיע בספינות רעועות לחופי הארץ.

באותם הימים הגיע לירושלים צעיר כבן עשרים. הוא החל לעבוד בבניין ולחבריו סיפר כי הוא עולה מתורכיה שהבריח את הגבולות והגיע ארצה. הוא החל להתחבר עם יהודים יוצאי כורדיסטאן התורכית והתחבב על פועלי הבניין שם. תוך כדי כך הכירו לו את שרה, אף היא מיוצאי כורדיסטאן. השניים התאהבו ממבט ראשון ובשנת 1946 החליטו להתחתן. הם פנו לרבנות בירושלים והביאו עדים כי שניהם רווקים. השניים נישאו כדת וכדין ונערכה חופה וקידושין.

לזוג נולדו במשך הזמן ארבעה ילדים. אך בשנת 1954 נעלם לפתע אברהם טורבאן (השמות הניתנים כאן בדויים מסיבות מובנות מאליהן) וכאילו בלעה אותו האדמה. הוא לא השאיר כל מכתב, אך לא היתה לו כל סיבה מיוחדת לברוח מן הבית, מאחר שבני הזוג חיו בשלום וללא כל מריבות וגם הפרנסה היתה מצויה. יצוין כאן, כי אברהם טורבאן השתתף גם בקרבות מלחמת השחרור, הוא חויל בחודש אוגוסט תש"ח והיה חייל בעת המצור בירושלים.

אשתו ומשפחתה החלו בחיפושים אחריו, הם פנו לידידים, פנו גם למשטרה וזו פנתה באמצעות משקיפי האו"ם בוועדת שביתת הנשק עם הירדנים, וביקשה לברר אם במקרה לא עבר בטעות את הגבול ונמצא בידיהם. אולם אברהם נעלם ואיננו. והמשפחה חיה בין תקווה וייאוש, כשהחודשים והשנים חולפים והאיש הולך ונשכח מלב ידידיו בירושלים.

לא כן אצל אשתו ובני משפחתה. האשה נשארה עגונה וילדיה אינם יודעים מה אירע לאביהם. לבסוף, בחודש יולי 1960 פנתה האשה אל בית הדין הרבני בירושלים וביקשה מהדיינים לטפל במציאת בעלה, או לשחררה מכבלי עגינותה.

לאחר מכן פנתה גם התאחדות הנשים לשיווי זכויות אל המחלקה הקונסולארית במשרד החוץ וביקשה עזרה במציאת הבעל האובד של שרה טורבאן. מר הסמן מן המחלקה הקונסולארית הציע להן לפנות אל המזכיר הראשי של בית הדין הרבני בפתח תקווה, הוא הרב שמעון כץ, המטפל במקרים דומים בהצלחה ומשתף פעולה כמעט בכל המקרים עם משרד החוץ.

הרב כץ, שקיבל את התיק, החיש את הפנייה אל ועדת שביתת הנשק וביקש לבדוק אם איש בשם זה לא עבר לירדן בשנת 1954. הוא פנה גם אל מוסדות רבניים שונים בתורכיה ולמוסדות אחרים, כמו אל סניף הסוכנות היהודית, ועוד.

תוך כדי כך, באקראיות, פנה גם הקונסול התורכי אל שרה טורבאן וביקש ממנה פרטים על בעלה. האשה העבירה ידיעה לרב כץ על פניית הקונסול, והלה התקשר עם הקונסול התורכי כדי לברר את כוונתו לבירור הפרטים על הבעל אצל האשה, ואז נתגלה כי הפרטים היו דרושים לקונסול עבור עמיתו בירדן, הקונסול התורכי היושב מעבר לחומות העיר העתיקה.

לאור התפתחות זו חידש הרב כץ את הפנייה לברר אם אברהם טורבאן נמצא בירדן ואף עשה צעדים אצל השלטונות הישראליים, שידרשו את הסגרתו. על פניות אלה הגיעה תשובה לוועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית שבה נאמר, כי אדם לפי השם המבוקש בישראל אינו נמצא בירדן, אבל ישנו אדם אחר עם שם אחר הקשור לגברת טורבאן, לפי ידיעתם, ושהם אינם יכולים להסגירו, מאחר שהוא נתין תורכי ורוצה לחזור לתורכיה.

בחודש מאי 1961 פנה הרב שמעון כץ למשרד הרבנות באיסטנבול וביקש שינסו לברר, אם איש בשם אשר ניתן מירדן – סאזיביק בן חוסיין – כבר חזר לתורכיה. במוחו של הרב כץ עלתה המחשבה כי לאיש זה יש קשר כלשהו עם השם הקודם. בתשובה מאיסטנבול נאמר כי הרבנים פנו לכל מיני גורמים העשויים לעזור ולא הצליחו לגלות דבר. הם אף פרסמו מודעות בעיתונות וביקשו גם כך לאתר את האיש. בד בבד עם החיפושים אחרי סאזיביק בן חוסיין (שמא הוא אברהם טורבאן) החלו לחפש גם אחרי קרובי משפחה. וכך נודע כי לאיש יש הורים ואח המתגוררים באחד הכפרים הנידחים בהרי אנטוליה הגבוהים, אולם שמו של הכפר אינו ידוע.

שוב נעשתה פניה אל הקונסול התורכי בירושלים וביקשו ממנו עזרה לאתר לפי שם המשפחה החדש שנודע מירדן את מקום מגורי הקרובים בתורכיה. כן פנו אל הרבנות באיסטנבול וביקשו למנות שליח מיוחד שיצא לחפש את הקרובים.

ואכן כעבור זמן נודע לרב כץ כי ידידו הוותיק מר מיכאל שיפמן מבני ברק, מורה ותיק של בית הספר "מזרחי" שיצא זה מכבר לפנסיה, עומד לצאת לתורכיה על מנת לבקר את בתו הנמצאת שם עם בעלה. הרב כץ ביקש ממר שיפמן לעשות הכול למען יגלה את עקבות המשפחה של סאזיביק או אותו עצמו ובפרט את כתובת הוריו.

שביב אור ראשון הופיע מהקונסול התורכי בירושלים אשר הודיע לרב כץ כי נתגלה לו מקום מגורי ההורים. הרבנות באיסטנבול נתבקשה לשגר שליח אל ההורים בכפר הנידח באנטוליה כדי להיוודע מה עלה בגורל בנם. אך במכתב מהרבנות באיסטנבול נאמר כי ההורים עזבו את מקום מגוריהם זה מכבר בלי להשאיר כתובת.

"כמעט איבדתי כבר כל תקווה למצוא את הבורח", סיפר הרב כץ. מר מיכאל שיפמן ששהה כאמור בתורכיה, שלח מכתב אל הרב כץ ובו נאמר בין השאר: "מצאנו כתובת חדשה של ההורים. אולם בעל הכתובת הנ"ל מוכר כאן כתורכי מוסלמי ולא כיהודי, ודומני כי הוא חי עם אשה תורכית".

שוב נשלח מכתב אל הרבנות באיסטנבול ושוב עברו כמה שבועות. והנה הגיע מכתב ובו נאמר כי חיפשו הרבה והחיפושים הוכתרו בהצלחה. הצליחו למצוא את אחיו של סאזיביק והלה סיפר לשליח כי אחיו נמצא הרחק-הרחק בהרי כורדיסטאן התורכית. הפעם נתגלו דברים אשר הדהימו את השליח.

במכתב אל הרבנים הוא כותב שהאח סיפר כי הוא מוסלמי ואחיו מוסלמי, ולפני עשרים שנה ברח מתורכיה לסוריה מאימת השלטונות, כיוון שעסק בהברחות. משם הוא עבר לארץ-ישראל והציג עצמו כיהודי והתחתן עם יהודיה בירושלים. מאחר שהשלטונות התורכיים לא הצליחו לגלותו וחשבוהו כמת, הם נתנו לאשתו המוסלמית היתר להתחתן שנית. לפני זמן מה הוא חזר מישראל דרך ירדן וגם חזר לשמו הקודם – סאזיביק בן חוסיין. לדברי השליח מסר האח כי סאזיביק מוכן להביא את אשתו שרה מירושלים יחד עם ארבעת ילדיו ולחיות יחד מחדש. השליח הוסיף כי רק בכדי שיוכל לחיות בארץ בשקט, עשה עצמו סאזיביק כיהודי. "איך שלא יהיה, נראה לי העניין מסובך", כתב השליח לרבנים באיסטנבול וסיפר כי אחיו של סאזיביק הבטיח לחפשו ולהביאו לבית הדין הרבני באיסטנבול.

לאחר שהושגה כתובתו של סאזיביק, ביקש הרב כץ לשלוח אליו שליח, ואכן, שליח יצא אליו להרי כורדיסטאן על גבול אנטוליה והביא מסאזיביק מכתב בכתב ידו, כתוב בתורכית, שבו נאמר כי הוא מוכן להביא את אשתו וארבעת ילדיו לתורכיה ויקבלם בסבר פנים יפות ויהיה מוכן לגור בכל עיר שאשתו תבחר. על החתום: סאזיביק בן חוסיין. והוסיף גם תוארו בכתב עברי: אימאם. סאזיביק נאות לבסוף לבוא לאיסטנבול והתייצב בפני בית הדין הרבני במקום, שם הודה בפני הדיינים, כי אף פעם לא היה יהודי ותמיד היה גוי. הוא הוסיף כי כיום הוא משמש במשרת אימאם (מטיף מוסלמי) בכפרו. הוא סיפר כי הוא ואשתו היו ידועים כמשפחה דתית אדוקה בירושלים. הוא עצמו היה מניח מדי יום ביומו תפילין, ונהג להתפלל שלוש פעמים ביום והיה שומר שבת כהלכה. כל זאת עשה לבל יעלה חשד על לב מישהו כי אינו יהודי.

משנתקבלה עדות זו של סאזיביק בן חוסיין – החתומה על ידי בית הדין הרבני באיסטנבול – אצל הרב כץ, פנה יחד עם שרה טורבאן אל בית הדין הרבני בירושלים שהוציא פסק דין הקובע:

"אחרי העיון בחומר שבתיק ועל יסוד מעשה בית הדין בתורכיה מחליטים – היות ומתברר כי האיש אינו יהודי – בזאת כי הנישואין בין הזוג מופקעים ובטלים מעיקרם והאשה רשאית להינשא לכל גבר לבד מכהן".

מיד עם מתן פסק הדין נשמה שרה טורבאן לרווחה. שבע שנים תמימות היתה עגונה, עם כל הסבל הכרוך בכך. הילדים לא ידעו את גורל אביהם והספק כרסם בהם כל השנים הארוכות הללו.

הרב כץ, לעומת זאת, טרם סיים מלאכתו בסוגיה קשה זו:

כאשר חזר מירושלים למשרדו בפתח תקווה כתב מיד מכתב עם העתקים לשלישות הראשית של צה"ל, למטה הארצי של משטרת ישראל, לאגף העלייה ומרשם התושבים של משרד הפנים ולרבנות הראשית בירושלים, כי הוברר ללא צל של ספק שהאיש הרשום בתעודת הזיהוי מס' 51166 ותעודת החייל 1055666, יליד שנת 1922, אינו יהודי בכלל ושמו הנכון הוא סאזיביק בן חוסיין, תושב תורכיה.

מקור: ישעיהו אביעם, 2 באוקטובר 1963, מעריב.
באדיבות: מעריב החזקות בע"מ.
כל הזכויות שמורות.

ראו גם:

המחלוקת בעניין עגונתו של מוראליש

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.