הכותרת בעיתון-הרחוב: אומרים שהיה חם ב-27 ביולי 1361

13/10/2012 בשעה 22:27 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הכותרת בעיתון-הרחוב: אומרים שהיה חם ב-27 ביולי 1361

כשהייתי נער צעיר הביאה אימי עיתון 'מעריב' מן המכולת. 'ידיעות אחרונות' אזל, כך סיפרה. השעה היתה כמעט ארבע אחר הצהרים ביום שישי. אני זוכר בבירור את השעה, כי אז יצאתי מן הבית עם גיליון 'מעריב' בידי, הלכתי אל מכולת אחרת, קניתי במזל רב את 'ידיעות אחרונות' האחרון שנותר שם, ניגשתי אל המכולת הקודמת, נופפתי בעיתון החדש שקניתי, והחזרתי לשם את 'מעריב' כשעיניי קורנות מחרדה, משמחה, מגאווה ומכעס. תמהיל כזה מופיע אצל חייל בסערת הקרב לאחר שהרג בן אדם. באותם ימים הקריאה בעיתון מסוים שייכה אותנו לשבט נפרד, ואלה שקראו עיתון מסוג אחר השתייכו לשבט האויב. אי אפשר היה לסבול אותם. כל זה נעלם. אין יותר השתייכות למחנה קוראי עיתון זה או אחר. היום אנו קוראים שלל עיתונים במהדורתם האלקטרונית, מן הארץ ומחו"ל.

אף פעם לא קניתי גיליון מודפס של 'מעריב'. לא היה לי מושג אם הוא עיתון טוב או רע. בעמדת שמירה צבאית, בה שהיתי לבדי עשר שעות ברציפות, קיבלתי בצהרים אספקת מזון ועיתון 'מעריב'. חרף השעמום הכבד לא פתחתיו. התעקשתי לסבול כדי שיום אחד אוכל לספר כי לא נכנעתי. היום הזה הגיע. התארחתי באחד מסופי השבוע אצל משפחתה של ידידתי. אביה ישב במטבח וקרא 'מעריב'. אני ישבתי לצד בתו היפה. הוא שאל אותי האם אני רוצה אחד ממוספי העיתון. סיפרתי לו את הסיפור ההוא מן הצבא, והוא ענה שישנן כתבות יפות ואני מחמיץ אותן. עניתי שגם דרזדן היתה יפה. הוא קם ברוגז והשאיר אותנו לבד, ואז חזר וחטף בזעם את העיתון שנשאר שם. האם יש עוד משהו שאתה מחרים בצורה איומה כזאת, היא שאלה אותי. חייכתי במתיקות והשבתי לה: לעולם לא אצפה בסרט 'רמבו 3', ולא ראיתיו אף פעם!

י' היתה המד"סית בטרום-הטירונות. מדי לילה הוקרן סרטו של סילבסטר סטאלון והוכרחנו לנכוח במעמד הזה עד שיסתיים. במשך חמש הקרנות רצופות השתמשתי באטמי אוזניים ועצמתי עיניים, עד שהחלה הטירונות הקרבית ונגמר הסיוט. י' לא זכרה זאת. אולי היתה בחדרה בשעות ההן. כמה ימים לאחר שהכרנו אותה סיפרה י' כי היא משתחררת מצה"ל, איחלה לנו הצלחה ואמרה שתשמח לקבל מאיתנו מכתבים. ניתן להניח שהתבלטתי מעל כולם. אני מסוגל לכתוב מגילות שירה ארוכות בתוך שעה קלה, שופעות במלל של אהבה, מבלי שיהיה בו כל כוונה זולת הצורך ליצור רושם רב. ואכן, הרשמתי את י', אבל לא התראינו מחדש עד שהתגוררתי גם אני בצפון הארץ. היא היתה גרה בחיפה.

בפעם הראשונה נדברנו להיפגש בתקופה שהייתי כרוך אחרי סטפאני הראשונה. סטפי ואני יצאנו לבלות יחד עם י' ובן זוגה. זוכרני שהיה יפה-תואר והתכעסתי על כך. בפעם השנייה נפגשנו לבדנו כעבור שבוע, ולא ראיתיה שוב אלא רק מחצית השנה אחרי כן. נתקלתי בה באקראי בספרייה של אוניברסיטת חיפה. לשם הכנת הרצאה בפני חברי הקיבוץ חיפשתי ספר הדן בקרבות הנורדים בימי הביניים. כך היו חיי כיו"ר ועדת התרבות, מוקף בכל בוקר ועד הבוקר למחרת בסקנדינביים מבויתים. התחלתי ללמוד את שפתם ולהתעניין בתרבותם, ומכיוון שדברי ימיהם הינם אלימים במיוחד, אף יותר מסרטי 'רמבו', מצאתי עצמי קורא יותר ויותר על מלחמות שהתנהלו לאורך ההיסטוריה כולה.

י' סיפרה לי על פרויקט בלימודי תקשורת שהיא יוזמת. היא רצתה להפיץ ידיעון ברחוב שגרה בו: הודעות חשובות, המלצות מעניינות, רכילויות של שכנים ופה ושם לשבץ סיפור שיקסים את קוראיו. מכיוון שבעיניה היה לי מוניטין של כותב מוכשר היא ביקשה אותי גם כן להשתתף. אפילו לא חשבתי פעמיים. הסכמתי מיד כשהזמינה אותי להתארח בביתה בשבת. ודאי שזממתי דברים אחרים לגמרי, אם כי מעולם לא יצאו הם אל הפועל. אף פעם לא היתה לנו הזדמנות של ממש לקיים קשר כלשהו, למעט התכתבות רבת-שנים.

איכשהו, כשישבנו על מיטתה, נותבה השיחה מהפצצת דרזדן אל מלחמת המפרץ. י' נזכרה בקול כיצד נסעה אל קרוביה בירושלים כי היתה היא העיר הכי בטוחה. אף מוסלמי לא יעז לעולם לשגר אליה טילים. אני סיפרתי לה מחדש כיצד נשלחתי לאזור ה' (צפון השומרון) לרדוף אחרי ערבים שרקדו על הגגות למראה הסקאדים ברקיע. הציבור סבור שמא זוהי מעשיה, אבל הם רקדו גם רקדו. ואז עלה בדעתי לקרוא לאותו ידיעון חיפאי בשם העיר 'ירושלים' כדי שיתקיים לעד כמותה. י' התלבטה ואחר כך הסכימה. היא סברה לתומה שיהא מקסים אם תוכל להפיץ אותו לנצח.

מכל מקום, הידיעון בושש להגיח לעולם. י' רצתה עזרה נוספת וביקשה שאטפל גם בהדפסתו. לא היה לי זמן פנוי לשם כך, אבל כדרכן של נשים סוררות היא השיגה את הסכמתי באמצעות מיניותה. בעת ההיא יכולתי להיכנע אפילו אם רק מדמיין הייתי רמזים מיניים כלשהם. ולא רק זאת, אלא השתדלתי לרצות אותה אף יותר והבטחתי שנזכה למימון באמצעות הודעות פרסום. מיד כשנפלטה השטות הזאת מפי הצטערתי עליה מאד. וכי מאין אגיע אל המפרסמים?

המאמר שהחלטתי לחבר עבור הגיליון הראשון דן בקרב ויסבי (Visby). אני זוכר כעת רק את כותרתו, אבל אוכל לספר בקצרה את מהלך הדברים: העיר ויסבי שוכנת באי גוטלנד. תושביה, ובכללם גם הדנים, היו משלמים מיסים רק למלך שבדיה. משום כך חרה אפו של מלך דנמרק. גם הוא רצה לקבל נתח מן הממון. השנה היתה 1361, בתקופה שהסקנדינבים טרם התחזו לאוהדי השלום. סכסוכים כלכליים הם היו פותרים באמצעות קרבות עקובים מדם, ואל האי בלטי נשלח הצבא הדני. הפלישה ב-27 ביולי היתה מרה ואיומה. הדנים דקרו את כל אלה שעמדו מולם. רובם לא היו חיילים אלא איכרים שבדיים שלא ידעו לעשות דבר. שליש מהם היו נערים וקשישים. אנו יודעים זאת משום שמצאנו את שרידיהם.

מגניה של ויסבי נקברו בצורה מאד בלתי מקובלת כשהם לבושים בשריונם. הדבר נעשה מפני שמזג האוויר החם ומספר ההרוגים הגדול שיבשו את מאמצי המנצחים לפשוט מעליהם את השריון בטרם החל הריקבון לפשות בגוויות. קבריהם ההמוניים של כמעט אלפיים איש נחשפו לעיני הארכיאולוגים כשש מאות שנה מאוחר יותר. היתה זו אחת התגליות המזעזעות ביותר מקרבות ימי הביניים.

גולגולתו עטוית השריון של חלל שבדי מקרב ויסבי. יהי זכרו מבורך לעולם ועד.

מכיוון שלא היתה לי כל כוונה לתור אחר מפרסמים פוטנציאליים, אבל מחויב הייתי לממש את הבטחתי, פתחתי ספר 'דפי זהב' ועל דעת עצמי הכנתי מודעה עבור חנות שמוכרת תיבות דואר ומשכפלת מפתחות. אפילו לא התקשרתי אל החנות כדי לבשר לבעליה אודות הידיעה המשמחת. אינני זוכר כיום מה היה התירוץ שבדיתי בעניין אי-התשלום, שכמובן מעולם לא הגיע. הרעיון של מודעת תיבות הדואר צץ בראשי כשנשלחתי לספור את כמות תאי הדואר בבניינים אשר בסביבה כדי שנדע כמה גיליונות נצטרך להנפיק.

ודאי שהנפקת הידיעון נעשתה בבית הדפוס שמצאתיו הזול ביותר לצורך זה. י' שילמה על הכול, ואני המלצתי לה שלא תבזבז כסף לשווא, כי כל תוצרת תיראה אותו הדבר. ובכן, טעיתי. בכל ימות חיי לא נגעתי בדפים משחירים יותר. 'ירושלים', שם הידיעון, היה מרוח כמעט בחציו בדיו, ולא ניתן היה לזהותו מבלי ניחוש. דווקא תצלומי עצמות המתים בקרב היו ברורים היטב, אבל אי אפשר היה להבין דבר ממילותיי. עיתון הרחוב החיפאי שהיה צריך להתקיים עוד שנים אינספור, כמו בירת ישראל לנצח נצחים, נפח את נשמתו במהדורתו הראשונה. לא היו עוד נוספות. י', בחורה פייסנית למדי, היתה נוהגת לשאול אותי מדוע אני מבדיל את העולם בין לבן או שחור, בין קריאה בלעדית בעיתון מסוים ובין שלילה מוחלטת של עיתון אחר. השבתי לה כי אני חייב לנקוט כך, מפני שאם ישנה אפשרות שידיי תישארנה נקיות לעומת האפשרות שהן תשחרנה, אני אעדיף את הראשונה. התברר שאינני שונה משאר הציבור. כיום מעדיף הרוב לקרוא את העיתון במהדורתו האלקטרונית, מבלי ללכלך את הידיים. 'מעריב' לא יצליח לשרוד במהדורה המלכלכת. תם עידן הדפוס. אנו חיים בימי גסיסתו.

——————–

את הספר המושאל לא החזרתי. הוא נעלם מעיניי לזמן רב ופתאום הופיע. אחרי שנדד עימי מדירה לדירה שוב לא ראיתיו. כנראה נסתלק כשתותי עזבה עם חפציה.

י' סברה שצפוי היה לי עתיד של משורר אהוד ונערץ, אולי אפילו האהוב ביותר במאה שנים, כך אמרה. היא חשבה שאחבר רומנסות בלתי נשכחות על עלילות אבירים, שאתאר אהבה שיזכרוה לנצח. ופעם היא צחקה: אבל כ"עיתונאי" אתה כישלון גדול!

אי אפשר לומר שלא התגנבה לליבי תחושת פספוס ביחס לי'. ראיתיה בפעם האחרונה בקיץ שבשנה אחרי כן. היא היתה בתל אביב ונדברנו להיפגש בתחנת הרכבת כדי לשוב יחדיו צפונה. ידידי נאור התימני (להבדיל מנאור הרומני) ליווה אותי לשם. גם ר' חברתי היתה אמורה לבוא כדי להיפרד ממני לימים מספר, אך היא התעכבה והגיעה רק לאחר שהרכבת יצאה לדרכה. היה זה קו רכבת המאסף לנהריה. בקרבת פסי הרכבת או בתחילת הנסיעה נתקלה בי לימור, קצינה ששירתה עימי בצבא והיתה חביבה עליי במיוחד. לאור ההיתקלות הפתאומית ביליתי את רוב זמן הנסיעה בשיחה עימה. היה זה מחויב המציאות בשעתיים ההן. י' הנזנחת לא מחלה לי, ואני מעולם לא ביקשתי להתנצל. אפשר שהייתי גאה מדי. אפשר שהתעקשתי לראות שני צבעים בלבד. כך נותק הקשר. האם אני מצר על כך? ישנו קושי להצטער על דברים שלא נעשו. צער כזה מבוסס על ניבוי שחלף זמנו ותו לא.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.