מי הצניח מאות חתולים במעבה היער?

01/10/2012 בשעה 18:18 | פורסם בסיפורים אקולוגיים | סגור לתגובות על מי הצניח מאות חתולים במעבה היער?

הסחלב הזעיר וההדור נע מעלה באיטיות יוצאת דופן, נמשך בכוחות איתנים ממנו אל עבר עלטת הגורל. כשעלי כותרתו זעו פתאום, נבהל הזבוב שרכן עליו וזינק אל-על. את השמיים הסתיר צל הולך ומתרחב, והזבוב הסיט את בוכנות המעוף שלו הצידה, אך ללא הועיל. ראשונות נמחצו כנפיו בעודו באוויר, אחר כך נחבט על הסחלב, ויחד עם הפרח הנאה נרמסו כליל שניהם על פני הארץ. החבטה העצומה הרעידה את הקרקע, והמוני פרפרים התרוממו לפתע ופנו להתרחק ביעף מרהיב עין.

כך החלה אחת מאותן פרשיות מרתקות בתולדות הלוחמה האקולוגית, שהגולל אשר סגר עליה הוזז לא מכבר. לא הרחק משם מצמצו שני זוגות עיניים ונסתלקו בדומיה. רק עוף מוסווה שלן בקרבת מקום, חידד את חושיו והציץ בדמויות הנעלמות אל תוך האפלה. ואז נדם ושב אל שנתו. הפרפרים האחרונים חלפו מעל צמרות הדקלים ולא נראו עוד. זרזיפי הגשם פסקו לרדת.

כשהתרומם שחורי וראה את חבריו נחלצים מלפיתת הרצועות, לא שיווה בנפשו כי סיפור הצנחתם החורג מכל דמיון החל לרשום את קורותיו. הוא כופף את גבו כדי ליישר את הגבעולים הקמוטים והעלה בזנבו את הסחלב. בזבוב המת לא הבחין. כשליטף את עלה הכותרת בכרית טופרו, קברה רגלו את גופת החרק עמוק באדמה. יומיים לפני כן ליקק שמנת אצל מיס ריצ'ארדסון הקשישה. דקה אחר כך נחטף והושם בארגז. עתה נשף החתול השחור כלפי הרקיע המעונן עד שחדרה בו ההכרה. הם אבודים במעבה היער ולא נודע מי שיושיע אותם.

גרסאות רבות לפרשה עד כי אין איש יודע בימינו מי מהן כולה אמת ומי חציה. ידוע כי המלריה איימה על תושבי בורנאו בשלהי שנות ה-50 במאה שעברה. על מנת למגר את המחלה הקטלנית השתמש ארגון הבריאות העולמי בחומרי הדברה, וריסס את האזורים הנגועים בדי.די.טי. היתושים הארורים הומתו כולם ובכפרים נשמו לרווחה, עד שלילה אחד… קרס הגג.

במשך ארבעה חודשים, לילה אחר לילה, קרסו לבסוף כל הגגות. אף אחד מהם לא שרד. גם הגגות החדשים, שהוקמו תחת החרבים, התמוטטו אף הם. התברר כי לאחר מגפת היתושים פקדה את האי מגפה ענקית של זחלי עשים. בכל לילה, מיד עם רדת החשכה, היו יוצאים מחוריהם זחלים רעבתניים ולועסים את הגגות. הללו היו עשויים מעלי דקל שערב לחיכם. תושבי הכפרים היו אובדי עצות. הם התבקשו לוותר על מסורת בת אלף שנים ולבנות את מחסותיהם מחומר אחר. אבל הכפריים לא היו מסוגלים. מגפת טיפוס פקדה אותם, ולפני שהספיקו להתאושש נתקפו על ידי מחלת הדבר. עכברושים התרוצצו בכל מקום, והיו נכנסים אל הבתים מחוסרי הגגות ונושכים את יושביהם.

וככל שהתרבו העכברושים כך נעלמו החתולים. לא ראו אותם יותר. האויב הכי מסוכן של החולדה לא נמצא בשום מקום. וכשחיפשו אותם, מצאו כמה מהם מתים. פגרי החתולים נותחו ורקמותיהם נשלחו לבדיקת מעבדה. התוצאה שנתקבלה היתה מדהימה. בגופם נמצא די.די.טי. בכמות שיכולה היתה להרוג חמור. היתה זו תעלומה של ממש. איש לא הבין בתחילה כיצד הגיע חומר מסוכן זה אל תוך מעיהם. דבר עוד יותר מפתיע נתגלה בבדיקות. בבטנם של כל החתולים המתים נמצאו שממיות מגדלים שונים. ידוע היה כי החתולים מיטיבים לצוד את הלטאות הליליות, אבל אף חוקר לא שיער לפני כן כי זו היתה התזונה העיקרית שלהם. נדמה היה כי החתולים זנחו את בשר העכברושים לטובת שממיות בשרניות. דבר זה היה יכול להסביר את התפשטות המכרסמים, אבל לא את תמותת החתולים.

ואז חוקר אחד שאל את עצמו: השממית הרי זריזה מאד. מתי יהיו סיכוייו של חתול רעב לצוד אותה? מיד הופיעה התשובה במוחו: בזמן שהשממית חלושה ואינה יכולה להימלט במהירות. או אז ניחשו החוקרים שהשממיות היו מורעלות, והם הבינו כי החתולים שניזונו מהן מתו בהרעלה שניונית. וממה השממיות ניזונות? מחרקים!

כשרוססו הכפרים בבורנאו בחומר ההדברה די.די.טי. מתו מרבית היתושים שהפיצו את המלריה, אך נפגעו גם כל החרקים האחרים. בזמן גסיסתם הם ניצודו בהמוניהם על ידי בעלי חיים אחרים, וביניהם גם חיות שנפוצות באזורים מיושבים כמו שממיות. את הלטאות הללו אכלו החתולים ומתו. משנעלמו טורפיהם, התרבו במהירות החולדות והחלו להפיץ מחלות נוראיות.

פגיעה בחוליה אחת במארג המזון – כך כבר ידוע – עשויה למוטט כליל את האיזון העדין שיצר הטבע בעמל רב. התערבות האדם במקרה של בורנאו היתה לו לרועץ. המדבירים לא שקלו מראש מה עלולות להיות התוצאות הסופיות של מעשיהם ועד כמה תהיינה הרסניות. רק לאחר שהתרחש האסון הגדול, הם ידעו כי החרקים הפגועים העבירו את הרעל בשרשרת המזון. אך עדיין נותרה חידת הגגות הקורסים וגם היא נפתרה. אויביהם של זחלי העש הם צרעות טפיליות. כשהדבירו את היתושים המיתו אף אותן, ובהיעדרן יכלו הזחלים לגדול ולהשמין מנחת בעודם מחסלים גג אחר גג.

עתה, כשכל השרשראות היו מוכרות היטב, ביקשו הכפריים להשיב את שיווי המשקל בדרכים טבעיות בלבד. הם חששו מפיזור רעל נגד עכברים וחולדות, כי איש לא הבטיח להם ששוב לא יתפרץ אסון חדש. לפיכך, החליטו רשויות הבריאות כי המעשה היעיל ביותר יהיה לשגר במהרה חתולים רבים אל האזור. כולם קיוו כי אלה ימגרו במהרה את העכברושים. לשם כך נאספו מאות חתולים מן הרחוב, מצער בעלי חיים ואפילו נחטפו מנשים זקנות. ביניהם היו חתולים עם אוזן אחת, בלי אוזניים, עם חצי זנב או שלוש רגליים. כל החתולים הועברו בארגזים מחוררים אל אווירון גדול, ושם רתמו אותם למצנחים ניתקים והשליכו אותם החוצה מגובה של אלפי רגל. לרוע המזל, רובם צנחו במעבה היער ורק מעטים מהם הגיעו לבסוף אל מקום היעד, שם ציפו להם בשמחה רבה.

לקריאה נוספת:

Patrick O'Shaughnessy. 2008. PARACHUTING CATS AND CRUSHED EGGS: The Controversy Over the Use of DDT to Control Malaria. American Journal of Public Health, Vol 98, No. 11: 1940-1948

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.