האם הרוזן ג'רארדסקה אכן טרף את ילדיו ונכדיו?

15/09/2012 ב- 21:48 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על האם הרוזן ג'רארדסקה אכן טרף את ילדיו ונכדיו?
תגים: ,

'הקומדיה האלוהית' היא היצירה שבגללה זכה דנטה אליגיירי למעמדו כאחד מגדולי המשוררים של אירופה. 'הקומדיה' מחולקת לשלוש שירות המתארות את מסעו הרוחני-קוסמי של דנטה: ב'תופת' – דרך הגיהינום עד טבור הארץ, משכן השטן הרודה ברשעים; ב'טור הטוהר' – דרך כור המצרף, שהוא התחום שבו נצרפות הנשמות, והוא מתואר כהר, שעל פסגתו פוגש דנטה את אהובתו המתה ומתוודה לפניה; ב'גן עדן' – דרך השמים עד למחוז הזוהר שבו רואה המשורר את האלוהות פנים אל פנים.

מבין שלוש השירות של 'הקומדיה', המזעזעת והיוקדת ביותר בלהטה הפנימי היא ה'תופת', ומשום כך היא שפעלה ביותר על הבריות. ב'תופת' גם מסופרות אותן עלילות שופעות תוכן ומלאות דימויים שקבעו את דמותה של 'הקומדיה' בזיכרון הדורות. הסיפור הארוך ב'תופת', וגדוש הרגש במידה רבה מאד, הוא מות הרעב של הרוזן ג'רארדסקה, ומכל האחרים הוא שנחרת ביותר בתודעת הקוראים. דווקא בגלל היותו מטלטל כל כך, האמת ההיסטורית שסותרת אותו, ושנתגלתה באמצעים מדעיים רק במאה ה-21, היא גם שהופכת אותו לסיפור שאינו מבעית כמבוא ליצירה כולה. אבל זוועת המתים נותרת אותה זוועה, למרות הגילויים, ואודותיה יש לספר מן ההתחלה.

הקומדיה האלוהית: גואלפים וגיבלינים

על מנת להבין מדוע שובץ סיפורו של הרוזן ג'רארדסקה ב'קומדיה', ובכדי להבין כיצד התהוותה היצירה כולה על רקע תקופתה, יש לשוב אל ימי הביניים, כשמאבקים חריפים העכירו את חייהם השלווים של תושבי ערי איטליה. במשך עשרות שנים היו ניטשים קרבות בחוצות הערים ובין ארמון לארמון. דם רב נשפך בכל מקום. המלחמה הזו התנהלה בין גואלפים וגיבלינים – שתי סיעות יריבות שמקור שמותיהן נוצר בגרמניה הרבה לפני כן.

בשנת 1125, לאחר מותו של הקיסר הגרמני היינריך ה-5, שלא הותיר אחריו יורש משושלת הפראנקים, פרץ ריב אכזרי בין בית סכסוניה-בוואריה ובית הוהנשטאופן, בגלל שאיפתן לכס המלכות. המאבק בין השושלות היריבות חילק את העם הגרמני לשני מחנות: על פי שמו של מייסד בית סכסוניה-בוואריה, ולף, נקראו כל מצדדיהם ולפים (ומאוחר יותר באיטליה, גואלפים). הגיבלינים היו תומכי בית הוהנשטאופן. שם זה נגזר משם טירתם וייבלינגן. המאבק נסתיים בבחירתו של לותר ה-3, מועמדו של בית סכסוניה-בוואריה. לאחר מותו, עברה המלוכה לבית הוהנשטאופן. תחילה מלך על גרמניה קונראד ה-3, ואחריו עלה לשלטון פרידריך ברברוסה.

ברברוסה רצה להשיב לגרמניה את עוצמתה, תוך עמידה על זכויותיו האימפריאליות באיטליה. זכויות אלו כללו השפעה רחבה על מינויים למשרות כנסייתיות. על כך נסב עימות בינו לבין האפיפיור. ברברוסה גם ביקש להפריע להתפתחותן של הערים העצמאיות באיטליה, כיוון שאלה רצו להשתחרר ממרותו. גם הפיאודלים ראו בעין רעה את עלייתן של הערים העצמאיות, מפני שהן נישלו אותם מחלק מאדמותיהם. משום כך, הם עמדו לצידו של הקיסר. מכיוון שהפיאודלים באיטליה תמכו בקיסר שהיה מבית הוהנשטאופן הם נודעו כגיבלינים. משום שסיעת הגואלפים היתה זו שהתנגדה לגיבלינים, נקראו בשם זה כל אלה שביקשו לחיות תחת חסותו הדתית של האפיפיור, וכל אלה שהתנגדו למרות הקיסר הגרמני על ערי איטליה.

ברברוסה ויורשיו לא הצליחו ליישם את מלוא תוכניותיהם, אך בכל זאת היו ערים גיבליניות. את התופעה ניתן להסביר בכך שהערים האיטלקיות נהגו להילחם זו כנגד זו לעיתים קרובות. החלשות שביניהן השתדלו לשמור על יחסים טובים עם הקיסרים הגרמניים כדי לקבל מהם עזרה צבאית בעת צרה. אין זאת אומרת כי כל אזרחיה של עיר מסוימת השתייכו לאותה סיעה. אדרבא, היו בתוכן תושבים בעלי נטיות גואלפיות ואחרים בעלי השקפות גיבליניות. עקובים מדם היו הקרבות על השלטון, בכל עיר ועיר, בין המשפחות שהשתייכו לסיעות מנוגדות.

אחת הערים שסבלה ביותר מפירוד בין תושביה היתה פירנצה. המאבק בין הגואלפים והגיבלינים בעיר זו התקיים במשך מרבית המאה ה-13, כשלעיתים ידה של סיעה אחת על העליונה ולפעמים ידה של הסיעה השנייה. כמו בכל יתר הערים, כך גם בפירנצה קיבלו הגיבלינים עזרה צבאית מצד הקיסרים. הודות לעזרה זו הצליחו להשתלט על ממשל העיר. אולם הגיבלינים לא שאפו לפיתוחה העצמאי של פירנצה. הם מילאו אחר הוראות הקיסרים אשר לא היו מעוניינים בהתעצמותן והתעשרותן של הערים העצמאיות. לבסוף פרצה התקוממות עממית עזה והגיבלינים גורשו מפירנצה בשנת 1266.

התברר אחרי כן שפילוגה של איטליה לגואלפים ולגיבלינים לא היה אלא מוצא ליצר התוקפנות ולמתח הנפשי הגבוה בעם ובחברה. ראיה לדבר – כשניצחו הגואלפים בפירנצה התפצלה סיעתם לשני פלגים – "שחורים" ו"לבנים", שנלחמו זה בזה בחימה שפוכה. ה"לבנים" היו מתונים יותר ולא דגלו במאבק עם הקיסרים, ולעומתם, דגלו ה"שחורים" בגואלפיות אדוקה ורצו בהשפעת נרחבת של האפיפיור על עירם. שנאה עזה שררה בין שני המחנות ומדי פעם בפעם היו פורצות קטטות רחוב ביניהם, ואירעו התנפלויות מזוינות של צד אחד על אנשי הצד השני.

במשך כמה דורות היה מאבק הסיעות עיקרם של החיים המדיניים והחברתיים באיטליה. אישיותו ויצירתו של דנטה נעשו מעין סמל של מציאות זו: הוא נולד בשנת 1265 למשפחה גואלפית מובהקת בפירנצה; אחרי כן, נמנה בין תומכי ה"לבנים" ושילם על כך מחיר כבד. כשעלו לשלטון ה"שחורים" בשנת 1301, הוחרם דנטה וגורש מעיר מולדתו לכל ימי חייו. הוא קיווה כי יבוא הקץ לגלותו אם יתבטל משטר האפיפיור בפירנצה, ונתן לרעיונם המרכזי של הגיבלינים – המלכת הקיסר על הנוצרים כולם – ביטוי נעלה ב'קומדיה'. אידיאל זה משתמע מכל חלקי היצירה.

הקומדיה האלוהית: תופת הגיהינום

יצירתו הגדולה של דנטה מחלקת את העולם הבא לשלושה מרחבים, על פי האמונה הקתולית. הוא מאכלס אותם בדמויות מן המיתולוגיה הקלאסית, מספרות המקרא והברית החדשה, מאגדות ימי הביניים, מן ההיסטוריה הרחוקה, ואף באישים שהיו מבני דורו, עד כי ברור שהמשורר חש ב'קומדיה' תחושה שהיא חזונית וריאליסטית כאחת. אנשים מארצו, בהם אויביו ושונאיו, שעדיין היו בחיים, כבר ראה אותם דנטה באחד ממדורי הגיהינום. את נקמתו במתנגדיו הפוליטיים שם ב'תופת' כשהפך אותם להתגלמויות הרוע והרשע.

דנטה מתחיל את מסעו בירידה לאורך דופנותיו של הגיהינום בכיוון לשאול-תחתית. בצד תיאור תבנית הנוף המנוכרת, נגלית לנו דרך עיניו גם מציאות החיים בחלק איום זה של העולם הבא. על רקע מדבר החול הלוהט, יער הפלא שעציו גופי אדם, אגם הזפת וביצת הקרח, מתפרצות בחשכה תופעות אימים – צווחה ושנאה, תחנוני שווא ונפתולי פחד וקיתונות של בוז. חשים אנו כי חיים קדחתניים וחסרי מנוחה ממלאים את כל מדורי הגיהינום.

רק לכאורה מהלך המשורר בין צללים ורוחות בעולם המתים. למעשה, הוא נמצא בין דמויות שאישיותן, אופיין, מאווייהן ומחשבותיהן עדיין קיימים. נידוני הגיהינום מוסיפים לחוש את רגשותיהם הקודמים, על אף כל העינויים והמוראות: המגדף פולט את גידופיו כמקודם; זו שהתמלאה תאווה אסורה – מתמידה בתאוותה; האויבים בנפש נוטרים שנאה זה לזה כמו מאז ומתמיד; בן פירנצה ממשיך לקלל את שכנו; איש סיעת הגיבלינים עדיין זומם נגד איש סיעת הגואלפים. הכול נמשך כדרכו – ריב הסיעות והאיבה שבין אדם לחברו. במחוז של עונשי הנצח אין רגשי חרטה בנמצא.

בדבר אחד בלבד מתנשאים המתים על האני שלהם כפי שהיה בעולם החיים: הם דוברי אמת. אף על פי שאין בהם חרטה, מודים הם בחטאיהם בכנות מוחלטת – מי כמהסס ואחוז בושה, מי שהוא להוט וקודח, ומי שעושה כן תוך ביטול שבלעג. נדע אנו כי בתחום שמעבר לעולמנו – שהינו עולם רדוף כזבים – יש תוקף לאמת בלבד, והיא שולטת גם בכל מדורי הגיהינום. דנטה מציג לפנינו את התקיימותה של האמת המוחלטת. שיאה של כנות אמיתית ונצחית זו היא בווידויו המצמרר של הרוזן ג'רארדסקה. נשמתו המיוסרת חושפת פתאום את האמת הנוראית מכול. שום מאורע לפני וידויו ולאחריו לא ישווה אליו בעוצמתו.

הקומדיה האלוהית: חייו ההיסטוריים של הרוזן ג'רארדסקה

במאה ה-13 היתה פיזה מצויה בשליטת הגיבלינים, בעוד רוב הערים סביבה נשלטו על ידי הגואלפים, בעיקר גנואה ופירנצה, יריבות המסחר שלה. אוגולינו דלה ג'רארדסקה נולד בעיר בשנת 1220 כצאצא למשפחת אצילים ממוצא גרמני, אשר הברית שכרתה עם הקיסרים לבית הוהנשטאופן הביאה אותה לגדולה בטוסקנה, והפכה את בניה למנהיגי הגיבלינים בפיזה. גם אוגולינו נועד לגדולות. בשנת 1252 הוא מונה למושל סרדיניה, שלוש שנים אחרי שאנציו מלך סרדיניה נלכד על ידי הבולונזים בתום קרב פוסלטה. תפקיד זה מילא עד שנת 1259, כשנכבש האי על ידי גנואה. אחרי תקופת כהונתו בסרדיניה נעשה לראש משפחתו וירש את התואר רוזן. בשנת 1271, דרך נישואי אחותו לג'ובאני ויסקונטי, הוא בא בברית עם המשפחה שהנהיגה את סיעת הגואלפים בפיזה. כתוצאה מכך התעורר חשדם של עמיתיו הגיבלינים.

הפרות הסדר שהתרחשו בעיר בשנת 1274 הובילו למעצרם של הרוזן ג'רארדסקה ושל ג'ובאני ויסקונטי. הם הואשמו על ידי הגיבלינים בקשירת קשר לפגוע בשליטי פיזה, ולאחר משפטם נאסר ג'רארדסקה, ואילו ויסקונטי גורש מן העיר. כעבור זמן קצר הוא מת, וג'רארדסקה שוחרר ממאסרו וגורש אף הוא. בגלותו החל ג'רארדסקה לזמום מזימות עם לוקה ופירנצה, ערי הגואלפים, וכשקיבל עזרה משארל ה-1 לבית אנז'ו, הוא תקף מיד את עיר מולדתו והכריח אותה לכונן שלום עם שכנותיה בתנאים משפילים, וכמו כן, חייב את פיזה למחול לו ולכל הגואלפים הגולים האחרים. לאחר שובו אל העיר היה ג'רארדסקה מרוחק מתככים פוליטיים, אבל אט-אט החל לפעול בחרש כדי להשיב את השפעתו לקדמותה.

בשנת 1284 פרצה מלחמה בין פיזה לגנואה. אלברטו מורוסיני, השופט העליון של פיזה, מינה את הרוזן ג'רארדסקה לאחד ממפקדי הצי. בקרב מלוריה שהתרחש באוגוסט אותה שנה, התקשה ג'רארדסקה לנצח. במקום להמשיך ולהילחם, הוא חתם על כניעה והסיג את כוחותיו. גנואה ניצחה. לוקה ופירנצה ניצלו את תבוסתה הימית של פיזה כדי לתקוף אותה. בינתיים מונה ג'רארדסקה לשופט עליון למשך שנה והצליח לפייס את לוקה ופירנצה באמצעות ויתור על מספר מבצרים לטובתן. כאשר גנואה הציעה לו הסכם שלום בתנאים דומים, היה ג'רארדסקה פחות להוט לקבלו. הוא לא רצה בהחזרת שבוייה של פיזה, מפני ששובם של אישים חשובים מבין הגיבלינים עשוי היה להפחית מכוחו.

אוגולינו מונה גם למפקד פיזה למשך עשר שנים, והיה כעת לאיש המשפיע ביותר בעיר, אך את שלטונו הוא נאלץ לחלוק עם נינו ויסקונטי, בנם של ג'ובאני ושל אחותו. שיתוף הפעולה ביניהם לא החזיק מעמד ובמהרה החלו השניים להתנצח. בשנת 1287 שאף נינו ויסקונטי להיות השופט העליון בעיר ופתח במשא ומתן עם מנהיגי הגיבלינים ועם רוג'יירי דגלי אובלדיני, הארכיהגמון של פיזה. ג'רארדסקה הגיב בגירוש אחיינו ובגירוש כמה ממשפחות הגיבלינים מן העיר, החרבת ארמונותיהם, ותפיסת שטחי האחוזות שלהם. אז הכריז על עצמו כאדון העיר. באפריל אותה שנה שוב סירב ג'רארדסקה לכונן שלום עם גנואה, אפילו שהיתה מוכנה להסתפק בפיצויים כספיים בלבד. הרוזן ג'רארדסקה עדיין חשש מהחזרת בני פיזה שנשבו. לפיכך, הם ראו ברוזן את הגורם לשבייתם הממושכת ונשבעו לנקום בו על זאת.

בשנת 1288 נפגעה כלכלתה של פיזה בשל עלייה דרמטית במחירי הסחורות. כתוצאה מכך נוצר מחסור במזון ופרצו מהומות בקרב האוכלוסייה הממורמרת. באחת ההתפרעויות הללו נהרג אחיינו של הארכיהגמון באשמת הרוזן ג'רארדסקה. הנקמה לא איחרה לבוא. ב-1 יולי אותה שנה, לאחר שעזבו את ישיבת המועצה שדנה בכינון שלום עם גנואה, ג'רארדסקה ואנשיו הותקפו על ידי חבורה של גיבלינים חמושים. הם נסוגו בחזרה לתוך בית המועצה כדי להדוף את המתקפה משם. הארכיהגמון האשים את ג'רארדסקה בבגידה ועורר את התושבים לצאת נגדו. כאשר הוצת בית המועצה נכנע הרוזן ונתפס.

יחד עם שני בניו ושני נכדיו, הוא הושם במאסר במגדל ששייך למשפחת גואלנדי (המגדל כבר אינו קיים כיום. מעל שרידיו נבנה 'ארמון השעון'). במרץ 1289, על פי הוראתו של הארכיהגמון, שהכריז על עצמו גם שופט עליון, הושלך מפתח המגדל לנהר ארנו, והאסירים שבתוכו הושארו למות ברעב. אף אחד לא הצילם.

דנטה אליגיירי היה אז בן 24. את אשר נודע לו בימים ההם, סיפר אחרי כן לקוראיו.

הקומדיה האלוהית: מות הרעב של הרוזן ג'רארדסקה

במהלך הדורות התקבעה בציבור האיטלקי אישיותו של הרוזן ג'רארדסקה כבוגדנית עד מאד. נסיגתו ללא תנאי בקרב מלוריה, כשמיאן להילחם נגד גנואה, נחשבה בעיני רבים לבגידתו הגדולה. אולם, דנטה מושיב אותו במשכן הבוגדים הפוליטיים אשר בגיהינום, בגלל שוויתר על מבצרים שהיו בשליטת פיזה והעבירם לידי אנשי פירנצה ולוקה. על בגידה זו, קבע דנטה, נגזר עליו עונש מוות.

בדרכו ב'תופת' נתקל דנטה ברוזן ג'רארדסקה בשדה הקרח הנצחי. מחזה זוועתי נגלה לעיניו. שני אנשים לכודים בקרח וצמודים זה לזה, כשאחד מהם מכרסם את ראשו של האחר (שיר 32, 124-129):

ואראה שני צללים והם קפאו בבור אחד גם יחד,
ראשו של האחד ככובע מעל ראשו של האחר;
וכמו שאדם רעב מתנפל על פרוסת לחם,
הנשמה החוטאת אשר מעל רעותה
נעצה שיניים בבשרה,
היכן שהגולגולת חוברת אל העורף.

הצללית הרעבה שאוכלת את גולגולת שכנתה, שייכת לרוזן ג'רארדסקה. האיש הנאכל על ידו הוא הארכיהגמון רוג'יירי. דנטה מועיד את הארכיהגמון לגיהינום בגלל חטאו הנורא כשהפקיר את ג'רארדסקה למות ברעב, ועונשו יהיה להיאכל לנצח על ידי הרוזן הרעב.

ברם, לדעת המשורר, גולגולת הארכיהגמון שנועדה לצורך מאכל אינה מסמלת רק את העונש הראוי לו. דנטה משתמש בגולגולתו הנאכלת גם כדי להציג את הרוזן כקניבל. הוא מתאר את ג'רארדסקה כניזון מבשר אדם. זוהי הפתעה מקפיאה. מיד מתחוורת לנו סיבת הדבר. בשיר 33 מדווח ג'רארדסקה על ההתרחשויות במגדל הנעול מיום שהושלך המפתח לנהר, כשבניו, נכדיו והוא עצמו, הושארו שם לבדם, ללא מזון. חלק זה בסיפורו הוא שמפר את שלוות הקוראים כל כך עד שאיש מהם אינו יכול עוד לשכוח זאת. הרוזן מספר בין דבריו כי ילדיו התחננו בפניו שיאכל את בשרם כדי שלא יסבול מרעב (שיר 33, 58-63):

את שתי ידיי מכאב לבי נשכתי
והם, בחושבם שכך נעשה
כי חשקתי לאכול, ממקומם ניעורו:
אבינו, מוטב כי מגופנו תאכל.
הלא הלבשת אותנו בבשרנו,
כעת גם תפשיט אותו מעימנו.

ואז מגיעות המילים המזעזעות מכולן, כשהרוזן, במקום לדחותה, נענה לתחינתם (שיר 33, 73-75):

קמתי ואגשש כסומא, רוכן עליהם,
אחר מותם קורא בשמם יומיים,
אז דווי הרעב גבר על דווי העצב.

הרוזן ג'רארדסקה, אחרי שגולל באריכות את כל קורותיו, מספר לבסוף כי טרף את ארבעת צאצאיו. הרעב הכריע אותו.

הקומדיה האלוהית: האם הרוזן ג'רארדסקה היה קניבל?

תיאורו הנוקב של דנטה נחקק בזיכרון הבריות כידיעה מוחלטת שהיתה מוכרת בזמנו של המשורר, ושהתגלגלה הלאה מדור לדור הודות לשילובה ב'קומדיה'. גם המפקפקים לא יכלו למצוא אמת אחרת ונותרו עם ספקותיהם בליבם. שבע מאות שנה שאלו אנשים את עצמם האם הרוזן טרף את ילדיו, ולא ידעו את התשובה. לחידה המטרידה הזאת מצא המדע המודרני פיתרון מספק.

את התעלומה העתיקה מן המאה ה-13 החליט לפתור הפליאו-אנתרופולוג פרנצ'סקו מאלני מאוניברסיטת פיזה. בשנת 2002 הגיעו לידיו חמש גולגולות ועצמותיהם המשוערות של הרוזן וצאצאיו אשר הוצאו מקברם. בתחילה בחן את גילם של המתים בשעתם האחרונה, על פי שיניהם וסימנים אחרים. הוא מצא כי אחד מהם מת בשנות ה-70 לחייו, וגם איבד את רוב שיניו. שניים מהם מתו בשנות ה-40 לחייהם, ושניים נוספים מתו בשנות ה-20 לחייהם. כמו כן, מצא מאלני כי כולם היו דומים מאד זה לזה במבנה העצם, ואורך גופם של כל חמשת המתים היה 1.8 מטר בקירוב. משמע הדבר שהיו גבוהים ביחס לזמנים ההם.

בשלב הבא ביצע מאלני בדיקות השוואת דנ"א של הגנום המיטוכונדריאלי, אשר עובר בהורשה אימהית בלבד. תוצאות הבדיקות אמורות היו לגלות האם השרידים קשורים זה לזה. נתברר לו, כפי שצפה, כי לשרידי האיש הזקן לא היה קשר מיטוכונדריאלי לארבעת האחרים. שני בניו של הרוזן, בגיל 40 בקירוב, היו צאצאים לאם אחת, וכך גם נתברר בתוצאות בדיקותיו. ואילו שני הנכדים הצעירים היו דודנים ולא היתה להם אם משותפת. ממצאי הבדיקות אישרו זאת. אחר כך השווה בין הדנ"א של העצמות לבין דגימות דנ"א של בני ג'רארדסקה מימינו, והתברר לו כי גם השלדים משתייכים למשפחה זו. עתה, יכול היה להיות בטוח בוודאות גמורה בזהותם של המתים.

אנליזה של צלעות הרוזן שביצע מאלני גילתה עקבות של מגנזיום, אבל לא של אבץ, ועל פי זאת נתברר כי הוא לא צרך בשר בחודשים האחרונים של חייו. גם אם רצה כל כך לאוכלם, אין זה סביר שבעת זקנתו היו לו את הכוחות לגבור על בניו ועל נכדיו. האנליזה מבטלת את טענת הקניבליזם. חידה היא כיצד נוצרה הטענה מלכתחילה בזמנו של דנטה.

הרוזן, לא רק שלא אכל את צאצאיו, אלא שהוא כמעט לא אכל כלום. הבדיקות גילו כי כל החמישה סבלו מתת-תזונה קיצונית במהלך הזמן שבו היו כלואים. הם אכלו מעט מאד, בעיקר לחם באיכות ירודה ביותר. אבנים קטנות שמקורן בתהליך הטחינה היו מעורבבות עם הקמח ופגעו בשיניים. בשיניו של הרוזן התגלו הרבה חרירים, אחרי חיים שלמים של תזונה עשירה מאד. גולגולתו היתה מרוסקת בחלקה, כך שלא ניתן לדעת בוודאות מהי סיבת מותו, ואילו ארבעת האחרים מתו ברעב. סופם היה נורא.

לקריאה נוספת:

Francesco Mallegni & Maria Luisa Ceccarelli Lemut. 2003. Il conte Ugolino Della Gherardesca tra antropologia e storia.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.