שנת ההתפכחות האמריקנית

14/09/2012 בשעה 15:26 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על שנת ההתפכחות האמריקנית

אי אפשר שלא לקנא בתמימותם של האמריקנים. כאן, בישראל, כשמישהו ברחוב משיב לשאלה טריוויאלית כמו "מה השעה?" ועונה: "כבר השעה אחת", קיים סיכוי רב שהשואל יביע פליאתו בקול רם: "השעה אחת??? האם אתה בטוח?!", ואולי אפילו ירצה לראות במו עיניו את מחוגי השעון של זולתו. כדבר הזה אירע לי לא פעם אחת.

הישראלים הם ספקנים מטבעם, לטוב ולרע. ואילו האמריקנים, ספרו להם אודות הדברים הכי תלושים מן המציאות – דברים דמיוניים במידה שערורייתית – ורובם יאמינו למסופר ללא כחל ושרק. שום שריר בפניהם אפילו לא יביע פליאה מועטה.

חוסר ספקנותם אינו כרוך בכושר התבונה. הוא נעוץ בתמימותם. הם כה תמימים עד כי זכורה לי פגישה אקראית עם ארכיאולוג מבוסטון שתהה מדוע עוברים חוטי חשמל דווקא במכתש רמון ומכערים את נופו. שכני הסביר לו כי צה"ל נזקק למקורות אנרגיה שם כדי לתרגל בשטח כל מיני אירועים כמו נפילה בשבי ועינויים בחשמל. הוא תהה מדוע הצבא אינו משתמש במקום זאת בגנרטורים מחוללי חשמל. המשכתי במהתלה ובדיתי כי בגלל הפרשי הגבהים בין קרקעית המכתש להרים הסובבים אותו, לחץ האוויר שנוצר בתווך אינו מאפשר זאת כלל. הוא התעקש כי השימוש בגנרטורים אפשרי בהחלט, ולא היה מוכן להסכים לקמצוץ ממסכת ביאוריי. לעומת זאת, הארכיאולוג לא השמיע אפילו פקפוק זעיר בדבר עינויי החשמל בלב המדבר. הדבר הכי בלתי מתקבל על הדעת, התקבל בקלות על דעתו. הוא אפילו עודד אותנו ואמר כי זוהי הדרך הנכונה, ומוטב לא לתרגל עינויים באיזשהו אולם ממוזג.

השבוע קרה דבר בקנה מידה היסטורי. שלושה מדינאים אמריקנים מן המעלה הראשונה ביותר, העידו בפני שומעיהם כי דבר-מה החל לחרוק בתוכם. החריקה הזאת היא התפכחותם מן התמימות.

הילרי קלינטון, מזכירת המדינה הנוכחית, תמהה בעצב שאין פומבי ממנו: הכיצד קרה כדבר הזה? איך יתכן כי בעיר שהצלנו אותה מהרס, רצחו את הדיפלומטים שלנו? איך יתכן כי תושבי בנגאזי שהצלנו את חייהם ממוות נורא, גררו את גופתו השרופה של השגריר ברחובות העיר כשצהלות שמחה נשמעות סביב?

קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה הקודמת, תהתה בפליאה רבה איך יתכן שהסנסקציות הכלכליות שהשית המערב על איראן עדיין אינן פועלות. היא שאלה בכנות מדוע האיראנים מתנהגים באופן הפוך מן המצופה מהם.

חתן פרס נובל הנורבגי לשלום, הנשיא ברק אובמה, אמר והפתיע אפילו את עצמו: אני לא חושב שמצרים היא האויב שלנו, אבל גם אינני חושב כי היא בת הברית שלנו.

האמריקנים החלו להתפכח מתמימותם, מפני שבשנים האחרונות הם הלכו הכי רחוק שיכלו ללכת לקראת המוסלמים: לאחר שמחבלים סעודים פוצצו מטוסי נוסעים על יושביהם כדי להחריב את ו'ושינגטון וניו יורק, ובתגובה למעשיהם השתחווה אובמה לפני מלך סעודיה; לאחר שאובמה נסע במיוחד לקהיר כדי להלל ולשבח את הישגי האסלאם לאורך ההיסטוריה, אף שהתקשה למנותם באמת; לאחר שקלינטון הודיעה לחוסני מובארק כי "עכשיו זה עכשיו" ועליו לפנות מיד את כיסאו למען המהפכנים; לאחר כל זאת, מטפסים המהפכנים על בניין השגרירות האמריקנית בקהיר, שורפים את דגל ארצות הברית, ומניפים במקומו את דגל אל-קעידה ב-11 בספטמבר, ביום השנה למתקפת הטרור הסעודית. ובו בזמן, מתגולל ראשו השרוף של שגריר ארצות הברית בחוצות הרחובות של לוב.

לכבוד השנה החדשה אני מאחל לאמריקנים שתהא להם שנת התפכחות. אני מאחל לאמריקנים שיאמרו בגלוי כי קיימת אסלאמופוביה וטוב הדבר שהיא קיימת. אני מאחל לאמריקנים שידעו לטפל היטב בפוביה מפני האסלאם. ידועות שתי דרכי טיפול: האחת, למגר את הפוביה עצמה באמצעות הרכנת הראש בתוך החול; השנייה, למגר בכל האמצעים את מחלת הרצחנות האסלאמית.

השבוע קרה דבר בקנה מידה היסטורי, מפני שסוף סוף תפש המערב שהאסלאם הכריז עליו מלחמה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.