האם אריה פראי מסוגל למצוא לו ידיד אנושי?

26/08/2012 בשעה 09:51 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם אריה פראי מסוגל למצוא לו ידיד אנושי?

כמה מקוראי רשימתי אודות 'אנדרוקלוס והאריה' התעניינו לדעת האם מציאות כזאת היא באמת אפשרית מן ההיבט הביולוגי. מישהי אף תהתה האם זוהי היסטוריה בדויה, מכיוון שלפני כן לא נודע לה על הפרשה המופלאה, ואינני יודע האם הינה סבורה כי אני הוא הבדאי או שמישהו אחר הקדים אותי. מכל מקום, את סיפורו של אפיון, כפי שהופיע אצל אולוס גליוס, תרגמתי במלואו, אך דעתי אינה שרירה ביחס למהימנות כל חלקיו.

יש לתת את הדעת כי כותרת הסיפור היא: "הכרה הדדית בין אדם ואריה על סמך היכרות ישנה". ונשאלת השאלה ביחס אליה האם מסוגל אריה לזכור ברייה כלשהי שהיה מיודד עימה, לאחר שנים של נתק ביניהם. התשובה הינה חיובית. סיפורו של כריסטיאן האריה תועד היטב ואין מחלוקת ביחס לאמינותו. הוא זכר את צמד הברנשים שגידלוהו כשפגש אותם שוב, והביע כלפיהם את חיבתו שנה אחר שנה, כאילו לא חלפו חודשים רבים ממפגש למפגש. קרי, אם אנדרוקלוס והאריה אכן היו מיודדים לפנים, אין סיבה מהותית להניח שהחיה לא היתה מסוגלת לזהותו מחדש כעבור תקופה של נתק ביניהם.

בעיית האמינות מתעוררת תחילה בחלק הקודם של הסיפור. אנדרוקלוס מדווח בו כי החיה אימצה אותו לאחר שהיטיב לטפל בפצעה. אנו יודעים כי בעת מפגשם הראשון במערה היה האריה צעיר לפחות בשלוש שנים בגילו מזמן מפגשם ברומא. מאידך, איננו יודעים כמה שנים היה כלוא העבד עד שהושלך אל גוב האריות. מכיוון שהאריה הוא בעל תוחלת חיים קצרה, ניתן להניח שאנדרוקלוס פגש בכפיר אריות. ודאי שזכר צעיר, שלא מכבר גורש מלהקתו כדרך הטבע, עשוי להיות פחות מסוכן מאריה בוגר. ביחס לשאר הפנתרים, אריות הם גם סובלניים יותר כלפי נוכחותם של בני אדם בסביבת מחייתם. יצר הקטילה שלהם אינו בא לידי ביטוי בכל שעות היממה, ואם הם אינם רעבים, דעתם אינה נתונה לפולשים למיניהם בדרך כלל. אין זאת אומרת שבני אדם ואריות יכולים לחיות בדו-קיום, מפני שלאורך ההיסטוריה אלה היו אויבים לאלה. בני אדם צדו את האריות לשם הגדלת יוקרתם או לשם הפחתת המסוכנות בדרכיהם, ואילו האריות צדו את בני האדם לשם מאכל או לשם הפחתת הציידים האנושיים, מפני שהאחרונים נהגו לצוד אריות, וצדו גם פרסתנים שהיוו את עיקר טרפם של האריות. בתנאים מסוימים התקיימו ביניהם, אפוא, אינטראקציה הדדית חלופית של צייד-ניצוד וגם יחסים של תחרות.

בניגוד לשאר הפנתרים, האריה חי בלהקות, ובעלי חיים מסוגו, כגון זאבים, ידועים כמאמצים של מינים שונים מהם, אם כי אלה הן התרחשויות נדירות. זאבים אימצו לחיקם בני אדם, וכבר סיפרתי על לביאה שאימצה גורי ראם. על כן, ישנה סבירות גבוהה שאריה צעיר ורעב, בגלל הפצע שמפריע לו לצוד, יתקוף מיד טרף קל כמו אדם שנקלע למאורתו, וישנה סבירות נמוכה שבגלל מצוקתו הרבה, יתעוררו החושים החברתיים אצל האריה והוא יבקש עזרה מאורחו. גם איננו יודעים את כל תולדותיו של אותו אריה. למשל, אם גדל בקרב בני אדם בצעירותו, אולי בבגרותו הוא לא חש רתיעה מפניהם.

בעיית האמינות בסיפורו של אנדרוקלוס צצה במלוא חומרתה כשדיווח כי במשך שלוש שנים הביא האריה בגפו את צידו אל המאורה. מכיוון שהאריה אינו חיה יחידנית, מדוע לא התלהק במשך תקופה ארוכה? הרי אינו מסוגל לשכך את יצרי רבייתו. מטבעו, יחפוץ הוא לאתר נקבה כדי להזדווג עימה. התשובה ההגיונית ביותר שמצאתיה בראשי גורסת כי אותו אריה היה קשור בחברת בני אדם בצעירותו, ומתישהו, בנסיבות נעלמות, מצא עצמו באזור שלא מצויים בו אריות אחרים. כמו כן, בניגוד לחתולים קטנים ממנו, האריה אינו מזיז את צידו ממקומו על מנת למונעו מטורפים אחרים. הוא חזק דיו כדי להבריחם ממנו. אין לו צורך הישרדותי בנטילת הציד אל המאורה כדי לאוכלו בשלווה. האם עשה כן כדי להביא מנת אוכל גם לידידו האנושי? בחיי הבר, האריה אינו מתיר אפילו לצאצאיו לנגוס מבשר הציד. הגורים והלביאות ניזונים מן השאריות בלבד.

על כל פנים, גם אם לא התקיים סיפורו של אנדרוקלוס, עשוי להיות גרעין של אמת בדיווחים דומים כמותו, אף שלא הובאו לידיעתנו. יתכן שאבדו במרוצת הזמן ונותרו להם רק הדים בספרות העולמית. אולי מהם נוצר המשל של איסופוס אודות 'האריה והעכבר': עכבר זעיר טיפס על גופו של האריה מבלי דעת וזה לכד אותו ואיים לטורפו, אמר לו העכבר: לא לכבודך, מלך החיות, להתגאות בטרף כה זעיר כמותי. ואם תשחררני, אגמול לך ביום מן הימים. האריה הענק צחק במלוא פיו: האם קטנטן כמוך יוכל להיות לי לעזר? אמר ושחרר אותו. למחרת נתפס האריה ברשתם של הציידים. בא העכבר וכרסם אותה עד שיצא מתוכה האריה. באותה מידה, אפילו האדם החלוש ביותר יוכל לסייע לארי בשעת צרה, ויש רק לברר האם החיה תשיב לו טובה תחת טובה כשהאדם עצמו ייקלע למצוקה. על כך חלוקות הדעות, ולפיכך, בסיפורו של אפיון אין עוררין רק לגבי מנהג הרומאים להשליך עבדים אל גוב האריות. יש אפילו הטוענים כי אפיון התאים את סיפורו לפי המשל הנודע, אך אין מי שיוכל לשפוט האם הצדק עימם.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.