מי תיעד את השתוללות היצרים של נסיכה בריטית עלומה?

04/04/2012 ב- 08:16 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מי תיעד את השתוללות היצרים של נסיכה בריטית עלומה?

בשנת 1971 בוצע שוד מתוחכם בסניף של בנק לוידס, בפינת רחוב בייקר ודרך מארילבון בלונדון. השודדים שכרו חנות למוצרי עור במרחק שני מבנים מן הבנק, וחפרו מנהרה באורך 15 מטר במהלך סופי השבוע, על מנת שלא ישמעו אותם בפעולה. בליל ה-11 בספטמבר הם פרצו לחדר הכספות.

בשעה 11 בלילה חובב רדיו בשם רוברט רולנדס האזין במקרה לשיחה שהתקיימה בין השודדים לבין תצפיתן שהוצב על אחד הגגות. הוא דיווח למשטרה על מה ששמע והקליט את השיחות הבאות שנשמעו בזמן השוד, אך בדברי השודדים לא היה מידע מספיק כדי לזהות איזה בנק נשדד בשעה ההיא.

בשעה 2 לפנות בוקר החליטה המשטרה לאתר את חבורת השודדים באמצעות גלאי אותות רדיו. הגלאי הוצב על מכונית שנסעה בין כל סניפי הבנק שהיו מצויים ברדיוס של 15 ק"מ מביתו של רולנדס. היה זה טווח הקליטה המכסימלי של מכשיריו. המכונית חלפה בין 750 סניפים, ובכללם סניף הבנק ברחוב בייקר, אולם לא הצליחה לאתר את השודדים בזמן פעולתם. הם עזבו את חדר הכספות עם שלל בשווי מיליוני ליש"ט.

הפרשה נודעה לי לפני שנים אחדות מפי אשה אנגליה. התיאור שלה היה מסעיר. על אודות סיפור השוד היא לא אמרה הרבה, אלא דיווחה בהרחבה על השתוללות יצרים של נסיכה בריטית עלומה. הסיפור היה פנטסטי מדי. ביקשתי אחרי כן לדלות פרטים נוספים אודותיו, אך לא משום שהתקשיתי להאמין לה, או מפני שהטלתי ספק בדבריה. עשיתי זאת רק מתוך ייצר הסקרנות. התברר לי כי בכל השנים שחלפו מאז, עדיין נהגו כלי התקשורת באנגליה לסקר את הפרשה. הם היו מדווחים כי בחלוף ארבעה ימים נעלם סיפור השוד מן העיתונים באופן מפתיע. דובר על כך שהרשויות הבריטיות הוציאו צו איסור על הדיווחים באותו עשור בגלל נסיבות של ביטחון לאומי. יודעי דבר שהופיעו בטלוויזיה וברדיו היו מספרים כי כמה מן התיבות הנשדדות הכילו חומר מביך ורגיש, וכי מטרת צו האיסור היתה לגונן על אחת מבנות משפחת המלוכה הבריטית.

לרולנדס היה הסבר משלו. חובב הרדיו טען כי המשטרה רצתה למנוע ממנו לשוחח עם עיתונאים באמצעות צו האיסור. לדעתו, בדרך זו ביקשה להסתיר את אזלת ידה בליל השוד. הוא גם סיפר כי הרשויות איימו לתבוע אותו על האזנה בלתי חוקית, אחרי שביטלו את רישיון מקלט הרדיו שלו.

חרף שלל הדיווחים על אודות צו האיסור שהמשיכו לצוץ בתקשורת הבריטית, התבררה האמת כאחרת לחלוטין. העיתון טיימס המשיך לסקר את השוד גם בשבועות הבאים שלאחריו.

עשר שנים לאחר ביצוע השוד צצו דיווחים על כך שזהות הפושעים עדיין אינה ידועה. ומהי האמת? הטיימס דיווח בינואר 1973 כי מספר גברים הורשעו בבית המשפט על מעורבות בשוד: אנתוני גאווין, בן 38, צלם מן העיר דלסטון; תומס סטיבנס, בן 35, סוחר מכוניות מאיסלינגטון; רג'ינלד טאקר, בן 37, מנהל חברה מהאקני. כל אלה הודו באשמה וקיבלו עונש של 12 שנות מאסר.

בנג'מין ו'ולף, בן 66, סוחר אביזרי קישוט ממזרח דאלוויץ', כפר באשמה, אך הורשע וקיבל עונש של 8 שנות מאסר. ו'ולף היה זה שחתם על חוזה השכירות של אותה חנות למוצרי עור ששימשה את השודדים. שני גברים אחרים, שהואשמו כי החזיקו שטרות כסף שנגנבו בשוד הכספות, זוכו בבית המשפט. הטיימס גם דיווח שבמשטרה סבורים כי "המוח" שתכנן את השוד היה סוחר מכוניות מלונדון, אך הוא מעולם לא נתפס.

סיפור השוד ברחוב בייקר הוא מקרה קלאסי של תיאור שנחרת בזיכרון הבריות מפני שהינו פנטסטי, ומעת שהוא מצוי במוחן, הן נעשות אדישות כליל להופעת פרטים חדשים שמפריכים אותו.

נתבונן שוב במהלך האירועים בקצרה: פלוני אחד שמע כי הוצא צו איסור על דיווח הפרשה; פלוני שני ידע להסביר כי הצו הוצא מאחר שנודע לרשויות כי באחת התיבות הנשדדות היה חומר שראוי להסתירו מהציבור; פלוני שלישי חיווה דעתו כי לא היו מוציאים צו כזה, אלא אם קשור הוא בבית המלוכה רב ההשפעה; פלוני רביעי תיאר השתוללות יצרים של נסיכה בריטית. הוא רמז כי בעת שהתפרעה בחדר המיטות עם שלושה זכרים, מישהו אחר תיעד את ההתרחשות במצלמה נסתרת. את התמונות הפקיד בחדר הכספות השמור; לבסוף, נתברר כי צו האיסור לא היה ולא נברא, אבל מה זה כבר חשוב ואת מי הדבר מעניין באמת.

'כתבת הפטריות' לא נחרתה בזיכרון הקוראים בגלל שסופר בה כי ניתן להפיק חומר בערה מתוצרת הפטריות. חדשות לבקרים אנו נחשפים ליצורים שמסוגלים לעשות כמותן. הסיפור הפנטסטי על הריריות האינטליגנטיות, שזוכרות את דרכן במבוך מפותל, הוא שהצית את דמיונן של הבריות. לרובן אין זה ממש משנה שהניסוי המתואר בכתבה לא נתקיים מעולם. הן לא תיתנה לאמת המדעית להפריע לגרסת האמת השקרית שלהן. הן לא תרשינה לטיפוס משועמם וחדל-אישים כמותי להציג את העובדות האמיתיות בפניהן. האיש אשר מידיו יצא הכזב, הפך לאליל ההמונים שהכול ממשיכים להעתיר עליו שבחים, והאיש דובר האמת הפך בפי ההדיוטות למשיח השקר, שמצווה היא לחבוט בו. כך התנהלה ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד.

בעשור הקודם נפוצה שמועה בעולם, שהתפתחה בכלי התקשורת לידיעה מרעישה, אשר סיפרה כי החיסונים לילדים גורמים לתמותה. עיתונאים בלתי אחראיים גוללו בכתבותיהם מחקרים מומצאים וספקולציות מדהימות ללא שום ביסוס מדעי. והציבור האמין. וכשהגיע תורם של המבקרים נסתמו פתאום האוזניים, ונאמר עליהם כי אלה מדענים מתוסכלים, או שליחים של יצרני תרופות שמבקשים להסתיר מן הבריות את האמת. הורים רבים עד עצם היום הזה ממאנים לחסן את ילדיהם רק בגלל ניסויים שלא היו ולא נבראו. הם טוענים כי לאחר שפורסמו תוצאות המחקרים הזדרזו הרשויות, בלחץ החברות הפרמצבטיות, להסתירן מעין הציבור, וכי "האמת לאמיתה" מצויה היכן שהוא. מדי שנה מתים ילדים רבים שלא חוסנו בידי הוריהם. כל ילד מת הוא רצח בכוונה תחילה שבוצע על ידי הבערות.