כיצד הכחילו נשות התנ"ך את עיניהן?

02/04/2012 בשעה 12:25 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי, מעולם המקרא | סגור לתגובות על כיצד הכחילו נשות התנ"ך את עיניהן?
תגים: ,

מזה זמן רב תוהות הבריות מדוע אין כחול בתנ"ך. כשהתוודעתי לסוגיה המוזרה תהיתי ביחס לכוונתן: האם אין בתנ"ך מילה כלשהי המציינת את הצבע הכחול, או האם בתנ"ך רק חסרה המילה כחול שמשמעה צבע השמים. נתברר לי כי כוונתן היתה לאפשרות הראשונה. על סמך הסברה כי בתנ"ך אין מילה שמשמעה כחול, נערמו מול עיניי החומות תלי-תלים של פרשנויות מרחיקות לכת שמצאתי בספרות: מן הדעה שתושבי המזרח הקדום היו כולם עיוורי הצבע הכחול, ועד המסקנה כי גם ללא עיוורון צבעים, כשבשפה אין מילה המגדירה כחול, אזי לברייה האנושית אין יכולת להבחין בצבע במדויק.

מכיוון שלדמיון אין גבולות, ומי ידע עד לאן תוביל אותנו ההשקפה בדבר היעדר הכחול בתנ"ך, שמא יאמר מאן דהוא כי נחתו בכדור הארץ חייזרים כחולים, ועיוורו את אבותינו לגל אור באורך 470 ננומטר כדי שאיש לא יבחין בהם, החלטתי לחקור פרשה זו ולצבוע את מסקנותיי בגוונים ברורים. הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לבדוק בקונקורדנציה לתנ"ך האם באמת נעדרת ממנו המילה כחול שפשרה צבע. התברר כי כך הוא הדבר, אך מהי המשמעות?

שאלתי פלוני, במסגרת חקירותיי, למה אין כחול בשירה ההודית העתיקה. הוא חשב רגע קצרצר ומצא הסבר: אולי בתקופה ההיא לא היו השמים כחולים. לפי דבריו, אם בעולם כלשהו לא מצוי דבר-מה בצבע כחול, אז ברור מאליו כי בשום ספר לא תיכתב המילה המציינת צבע זה. האם יתכן שהוא צדק?

בשנת 1910 בירר אלברט איינשטיין מדוע אנו רואים שמים כחולים. הוא חישב את אופן פיזור האור על ידי מולקולות הגז שבאוויר, ומצא כי האור הכחול מתפזר ביתר קלות בהשוואה לפיזור האור האדום והאור הצהוב. מסיבה זו, האור שמקורו בשמש מגיע אלינו מכל כיווני השמים בצבע כחול, בשעה שהאור הישיר המגיע מן השמש הוא כתום (Einstein. 1910). חוקרי פלאו-קלימטולוגיה טוענים כי הרכב האטמוספרה בתקופת המקרא לא היה שונה מזה של ימינו, למעט סטיות זעירות. משלא הופרך, הסברו של איינשטיין תקף לכל הזמנים. לפיכך, כשנשא דוד המלך את עיניו אל השמים בחודש אלול, הם היו כחולים.

גם הים היה כחול, וגם בספרות ההודית העתיקה מופיע הצבע הכחול. למשל, באגדה המיתולוגית על גרונו הכחול של שיווה, מסופר כיצד חברו האלים לשדים כדי להפיק ממי הים נקטר שמעניק אלמוות. תוצר הלוואי היה חומר שיכול היה להרעיל את כל כדור הארץ. האל שיווה שתה את הרעל והציל את העולם, אך כתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזורנו, אומנם לא נמצאו פסלונים של שיווה, אך נתגלו פריטים אחרים מעשי ידי-אדם שצבעם כחול. כמה מהם תוארכו והתברר כי נוצרו בתקופת המקרא.

שאלתי פלוני אחר מדוע בשירה הטיבטית הקדומה לא מופיעה המילה עיר? הוא מצא הסבר: אולי בכל אזור היו חיים מעט אנשים מכדי שתוכלנה להתהוות ערים, ואם לא התקיימו ערים, אז ודאי שאיש לא היה מסוגל לכתוב עליהן. אחרי כן שאלתי אותו למה כחול לא מופיע כצבע בתנ"ך? הוא היסס לרגע ואחר השיב לי כי אולי באותה תקופה עדיין לא ראו את הצבע הזה. דהיינו, היו קיימים חפצים כחולים, אך לא יכלו להבחין בהם. הוא הגיע לתשובה זו מפני שהתוויתי אותה דרך השאלה הראשונה, כנראה.

מתברר כי הוא לא היה הראשון שהגה זאת. בדורות הקודמים טענו החוקרים כי תחושת הצבעים של הקדמונים התפתחה בהדרגה מתחושת האור, וכי היתה לוקה בחסר במשך אלפי שנים, ומשום כך אין אצלם כינויים לצבעים הידועים לנו. האומנם?

למדענים ברי כי ראיית הצבע הכחול בימי המקרא היא מחויבת המציאות. גם קרובינו בסדרת הפרימטים רואים צבעים כמונו ובכללם כחול (Bowmaker et al. 1991, Jacobs & Deegan. 1999). שתי השערות מבקשות להסביר מהו היתרון הסלקטיבי שראיית צבעים מעניקה לפרימטים: א. זיהוי פירות בשלים על הרקע המגוון של העלווה (Allen. 1879, Mollon. 1989, Regan et al. 2001), לנוכח הידיעה שתזונת הפרימטים מתבססת בעיקרה על פירות (Fleagle. 1999). ב. זיהוי עלים צעירים על רקע העלווה, הואיל ואלה בדרך כלל אדמדמים (Lucas et al. 1998, Dominy & Lucas. 2001). השערה שלישית אינה מתבססת על חיפוש מזון, אלא טוענת כי ראיית צבעים התפתחה מוקדם הרבה יותר, אצל האב הקדמון של הפרימטים, מתוך סברה כי היה פעיל בשעות היום ולא היה בעל-חיים לילי כפי שחשבו זמן רב (Tan & Li. 1999).

אם דוד המלך ראה במו עיניו כי צבע השמים הוא כחול, מדוע לא ציין זאת בספר תהילים המיוחס לו. הוא מזכיר עשרות פעמים את השמיים במזמוריו, ואף לא פעם אחת כתב מהו צבעם. תשובה שניתן להרהר בה היא שבזמנים ההם כושר הביטוי של הבריות היה מוגבל, ובלשון העברית דאז טרם התפתחו כל מושגי הצבעים, או שלא היו מדויקים במשמעותם כפי שהינם בימינו, כמו למשל במילה המצרית העתיקה wedjet שמשמעה היה כחול, כחול-ירוק וירוק. לא מצאתי אדם דובר עברית שלא שמע על צבע מוקה, או שאינו יודע מהי משמעותו. לפני כמה מאות שנים המילה הזאת לא היתה קיימת בשפתנו. כיום יש לה אבחנה מדויקת המבדילה אותה מחום. אולם, המילה המציינת את הצבע החום עדיין לא התפצלה לכדי כמה מילים המתארות צבעים קרובים אך שונים. אם יוצג צבע מוקה בפני הנבדק והלה יתבקש לומר מהו הצבע, אפשר כי יגיד כי זהו חום. אם יתבקש להשיב שתי תשובות לשאלת הבוחן, רב הסיכוי שיאמר חום ומוקה. בעתיד אולי לא יהא זה עוד נכון, ורק מוקה יתקבל כתשובה היחידה. צהוב וכתום, לעומת זאת, התנתקו זה מזה. לפני כן היו מבוטאים כצהוב כהה וכצהוב בהיר, אך לא כמושגים בפני עצמם. משהומצא כתום הוא שימש כמילה נרדפת לצהוב כהה עד שדוברי השפה הפרידו אותו מן הצהוב.

כל עוד לא נתגלתה כתובת עתיקה מזמן המקרא ובה מצוין כחול שפשרו צבע, מותר להניח כי המילה לא היתה קיימת באותה תקופה, והבריות שחיו בימים ההם אולי הכלילו את הכחול בתוך הגוונים הסגולים. יוצא, אפוא, שבימי המקרא יתכן כי היו קוראים לרקיע הכחול בשם שמים סגולים, ונשאלת השאלה האם היעדרות הכחול כצבע נבדל בפני עצמו, אלא כאחד הגוונים של הסגול, מבטלת את ההתייחסות כלפיו בראייה אנושית. קרי, אם אין ביטוי שיתאר אותו, אז בהכרח לא ניתן להתייחס אליו. שאלה זו מתבססת על ההנחה כי לפני המצאת שפה כלשהי, לא יכלו בני אנוש להבדיל ביודעין בין צבעים, אלא בתת-ההכרה בלבד, מפני שלא ניתן היה לתארם בדרך הביטוי. במילים אחרות, השפה המתפתחת היא זו שמחדדת את האינטרפרטציה של רשמי החושים.

דעתי היא שבדרכים שונות משפיעה השפה על הלך ההסתכלות שלנו כלפי העולם. כשאני קורא they walk בספר הכתוב באנגלית, אני תוהה מיד, בכל פעם מחדש, מי מצוי במצב הליכה, האם הם או הן, ותהייה זו מפרה את שלוותי. נתברר לי כי את האמריקנים אין זה מטריד כלל. השפה המצומצמת שלהם מגבילה את אורח חשיבתם באיזשהו אופן. מאידך, ישנן מגבלות בשפה העברית באותם מקומות שבלשון האנגלית הינם מורחבים. מכאן יוצא כי רק אלה שיודעים את צמד השפות ומסוגלים לחשוב לפי שתיהן, רשאים לחקור את אחת משתי השפות ביחס להשפעתה על האינטרפרטציה. על מנת להגיע להבנה כללית כיצד השפה האנושית משפיעה על האינטרפרטציה, דרושים חוקרים שיודעים שפות רבות ומסוגלים לחקור בכלים שונים מכלל השפות. את מחקריהם יש לאחד לכדי ידיעה כללית אחת. ברם, שיטות המחקר של הבלשנים אינן שואפות לדיוק כמו במדעי הטבע. אי אפשר ליטול בבלשנות כמה הנחות יסוד, כמו תנועה יחסית ומהירות אור סופית, ולבנות עליהן את תורת היחסות הפרטית, שתהא מקובלת על כולם.

עם זאת, ניתן לבדוק האם היעדר מילה המגדירה צבע מסוים מבטלת את ההתייחסות כלפיו, על סמך ידיעתנו כי לא לכל הצבעים ישנם שמות. נכין אלפי פתקים בכל גווני הקשת, אך מופרדים היטב אלה מאלה בסקלת הצבעים. נכניס את הפתקים בתפזורת לתיבה סגורה, ונבקש מן הנבדקים ליטול פתק אחר פתק ולרשום מהו הצבע, ולתאר בסולם של 1-10 עד כמה הוא קרוב בעיניו לצבע המדויק כפי שהינו נתפש במוחו. למשל, כחול 7, כחול 9 וכו'. אחרי כן, מוטל על הנסיין להשוות את סקלת הציונים שניתנו לפתקים בצבע כחול, לאמצע טווח אורכי הגל של הגוונים הכחולים שהופיעו בפתקים. אם הפתק בעל הציון הגבוה ביותר שעליו נאמר כי הינו כחול זהה לפתק בעל אמצע הטווח, ברי כי אנשי המקרא – שלא היו שונים מבחינה פיזיולוגית מבני האדם של ימינו – יכלו להבדיל בין גונם של שמים כחולים לבין גונו של ים כחול, שאינם זהים זה לזה, גם אם נעדרה המילה המגדירה אותם. תוצאות מחקרים דומים לניסוי שכזה, אכן מעידות כי היו מוכרחים להתייחס לקיומו של הצבע הכחול בעולמנו.

אישוש לטענה כי בני תקופת המקרא התייחסו לצבע זה, מצוי בפיגמנט הסינטטי 'כחול מצרי' (CaCuSi4O10 or CaO·CuO·4SiO2). עדות עתיקה ביותר שלו מופיעה בציור קבר מלפני 5000 שנה, בתקופת שלטונו של Qa'a, המלך האחרון של השושלת הראשונה במצרים. דוגמאות מרהיבות שלו מצויות גם בציור קיר "הגן בחיים שלאחר המוות" משנת 1350 לפנה"ס, בקברו של הלבלר נבמון בעיר תבאי. היה הוא הממונה על התבואה. במצרים העתיקה היה קרוי הפיגמנט בשם hsbd-iryt שמשמעו לפיס לזולי מלאכותי. אבן החן לפיס לזולי (Na,Ca)8(AlSiO4)6(S,SO4,Cl)1-2)) היא כחולה גם כמותו. מכיוון שהיתה יקרה וקשה להשגה ביקשו המצרים לחקות את צבעה באמצעים מלאכותיים, וגילו כי על ידי כתישת חול, גיר ונחושת יחדיו, וחימום התערובת בתנור, נוצר פיגמנט הדומה מאד ללפיס לזולי. הזהות בין צבעם של שני חומרים אלה ופירושו המילולי של הפיגמנט הסינטטי מצביעים היטב על התייחסות לקיומו של הכחול, בנפרד מצבעים אחרים. כמו כן, אם לא יכלו להתייחס לצבעו הנדיר בין אבני החן, אזי מדוע ערכו של לפיס לזולי היה כה רב בעיני הקדמונים? יכלו הם ללקט אבנים בצבעים נפוצים יותר מכחול. ברם, הם אפילו הפיקו את החיקוי שלו במכוון. והיה זה הפיגמנט הראשון שייצרה האנושות. עד כדי כך היה נערץ הצבע הכחול בזמנים ההם.

egyptian-blue-Pond_in_a_Garden_from_the_Tomb_of_Nebamun

'כחול מצרי' המופיע בציור קיר מקברו של נבמון, 1350 לפנה"ס.

egyptian_blue-Hieroglyphics_from_tomb_of_nebamun

'כחול מצרי' המופיע בכתב חרטומים מקברו של נבמון, 1350 לפנה"ס.

האבן לפיס לזולי היתה, כנראה, קרויה בתקופת המקרא בשם ספיר. המילה היוונית sappheiros משמעה 'אבן כחולה'. רק בתקופה המודרנית החלה לשמש המילה ספיר כשמו של קורונדום (Al2O3) כחול. בספר שמות כד, פסוק י, נכתב: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". פירושו של הפסוק הוא שהשמים עצמם היו בצבע הספיר. ואותה הקבלה ניתן למצוא בספר יחזקאל א, פסוק כו: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". פירושו של פסוק זה הינו שמושבו של האל בשמים שצבעם כספיר.

העובדות לפיהן בני תקופת המקרא הבחינו בצבע הכחול, והזכירו את השמים פעמים רבות בכתביהם, אך כמעט מבלי לציין את צבעם, מעלה שוב הקושיה "האם ולמה כחול אינו מופיע כצבע במקרא". ניתן להמשיל אותה לשאלה "למה לא מופיעה המילה אמריקה בספר מסוים". אם הספר חובר בשנת 2001, אנו נתייחס להיעדרה בניחותא. אולי גם המילה לטאה אינה מופיעה בספר זה. אף ספר, למעט מילון, אינו אמור להכיל את כל המילים הקיימות בשפה כלשהי. אולם, אם בספר שנכתב באירופה בשנת 1401 לא מופיעה המילה אמריקה, מפרשים את חסרונה בדרך נוספת: בשנת 1401 לא היה ידוע באירופה על אמריקה, ומשום כך לא כתבו אודותיה.

אם כחול אינו מופיע כצבע בתנ"ך, מהו פירוש הדבר? האם לא ידעו על קיומו של צבע זה בימי המקרא כפי שלא ידעו באירופה על אמריקה בשנת 1401, או שכחול אינו מופיע בתנ"ך כשם שהמילה אמריקה אינה מופיעה בספר כלשהו שנכתב בשנת 2001? העובדה שמנוע החיפוש של גוגל מציג מאות אלפי תוצאות של הצירוף שמים כחולים מעידה כי בימינו הוא מקובל. יתכן כי בזמן המקרא לא היה נהוג לעשות כן.

גם המילה צבע, כתחום בין אורכי גל של אור, אולי אינה מופיעה בתנ"ך. נמצא אותה רק בספר שופטים ה, פסוק ל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". למרות שפירשו פסוק זה אחרת, יתכן כי הכוונה בדברים אלה היא לשלל של רחם (Neophron) ושל צבוע (Hyaena). העוף הדורס והיונק הטורף ידועים כגונבי נבלות, ואפשר שהמפרשים לא הצטיינו בידיעות זואולוגיות. הצבוע מוזכר בספר שמואל א' יג, פסוק יח: "והראש אחד יפנה דרך בית חרון והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה". וגם בספר ירמיהו יב, פסוק ט: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה". אם כי מפרשים אף את הצבוע המוזכר בפסוק זה בהקשר של צבע (Color).

ואולי מסתתר הכחול מבעד למעטה האטום לעינינו. ניתן להעלות על הדעת כי הביטוי לצבע הכחול אינו מובדל בתנ"ך ומצוי לו בתוך מילה בעלת הגדרה כללית. אינדיאנית אחת, משבטי טופי-גוארני, שפגשתי באגן האמזונאס היתה עם עיניים כחולות, פרי זיווגי-כלאיים עם זר, כנראה. היא לא היתה מסוגלת לומר כי צבען כחול. בשפתה, לשמים ישנם כמה שמות לפי צבעם. שמים כחולים מתוארים על ידי מילה ייחודית השונה מזו המתארת שמים בצבע אחר. אבל המילה כחול, לכשעצמה, כשהיא מופרדת מן המילה שמים, לא היתה קיימת. דוגמה היפותטית מקבילה היא שבעברית לא היתה מילה המציינת קיר ולא היתה מילה המציינת נייר, אולם היו מילים המציינות קיר לבן וקיר חום, ונייר לבן ונייר חום. לפיכך, אין לפסול את האפשרות שמא הצבע הכחול מובלע במילה מסוימת שפשרה טרם נתברר לנו באופן מדוקדק.

את הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא" גם ניתן להמשיל לשאלה "למה לא הובן פשר המילה וינלנד בשנת 1501". בשנה זו נתברר כי אמריקה היא יבשת בלתי ידועה עבור בני אירופה, אף שנתגלתה להם חמש מאות שנה לפני כן ונקראה וינלנד, אך גילוייה נשכח במרוצת הזמן. הללו שנתקלו במהלך המאה ה-16 במילה וינלנד בכתבים קדומים יותר, לא תפשו כי וינלנד אינה אלא אמריקה. יתכן כי קיימת מילה במקרא המציינת את הצבע הכחול, ופשרה זה טרם נתברר לנו.

המילה תכלת מופיעה במקרא עשרות פעמים, בין השאר בספר אסתר ח, פסוק טו: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה". בגמרא מסופר כי היו מפיקים את התכלת מחילזון ימי: "חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" (מנחות מד א). מנהג הצביעה בתכלת היה קיים גם בימיו של הירונימוס. כשהתקין בסוף המאה ה-4 את הוולגטה, הוא תרגם ללטינית את הפסוק מספר אסתר:

Mardochæus autem de palatio et de conspectu regis egrediens, fulgebat vestibus regiis, hyacinthinis videlicet et æriis, coronam auream portans in capite, et amictus serico pallio atque purpureo. Omnisque civitas exultavit atque lætata est.

המילה hyacinthinis משמעה צבע היקינתון, שהינו גם כחול. המילה היוונית hyakinthos משמעה, על פי הסברה, אבן ספיר במובנה המודרני (קורונדום כחול). מעיד על צבע זה גם השם המדעי של ארה יקינתונית (Anodorhynchus hyacinthinus). זהו תוכי גדול בצבע כחול. בלשון האוגריתית, הקרובה לעברית המקראית, תכלת קרויה אקנו, מילה הקשורה ל-uknu, השם באכדית של לפיס לזולי, שהינה אבן כחולה, כאמור. כמו כן, המילה takiltu (תכִּלתו) באכדית פירושה צמר כחול.

במסגרת עבודת הדוקטורט של נעמה סוקניק מאוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז, נחשפו שלושה אריגים נדירים בני כאלפיים שנה ממערות מדבר יהודה. הממצאים שפורסמו בדצמבר 2013 מייצגים את הצבעים היוקרתיים ביותר של העת העתיקה: שני, ארגמן ותכלת. בדיקת האריגים נעשתה על ידי ד"ר סוקניק, ד"ר אלכסנדר ורוואק וד"ר אורית שמיר, אוצרת הממצאים האורגאניים ברשות העתיקות. לפי בחינתם, צבע השני של האריג הראשון מקורו בכנימה הארמנית (Kermes vermilio). קרי, תולעת השני אולי אינה כנימת האלון המקומית (Kermes echinatus) כפי שסברו פרופ' עמר וד"ר אילוז בעבר (Zohar et al. 2005). עם זאת, יש לומר שאריג זה נטווה באופן ייחודי לטוויה האופיינית לאריגי יבוא ואפשר כי אריגים מתוצרת מקומית נצבעו באמצעות הכנימה הארץ-ישראלית. צבע הארגמן של האריג השני מקורו בחילזון ארגמון קהה קוצים (Hexaplex trunculus). עוד לפנים היה ידוע לנו כי חילזון זה חי בחופי הים התיכון של ארצנו בתקופת המקרא. אם כי גם אריג זה נטווה באופן ייחודי לטוויה האופיינית לאריגי יבוא. צבעו הכחול של האריג השלישי מקורו גם באותו החילזון. האריג הזה עשוי צמר, הוא נעשה בטוויה האופיינית לאריגים המקומיים, וסיבי החוטים שלו נצבעו בחשיפה לאור שמש או שבושלו לאחר צביעתם כדי להשיג את הצבע הכחול. ייתכן שמדובר באריג התכלת המוזכר במקורות, ושנעשה בטכניקה הדומה לעשיית התכלת שבציצית. חשיבותו של אריג זה גדולה מאד מכיוון שאין לו מקבילות בממצא הארכיאולוגי.

tekhelet-bible

אריג בן כאלפיים שנה בצבע התכלת היוקרתי. הגוון התקבל באמצעות החילזון ארגמון קהה קוצים. צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות.

כמו כן, בימינו הצליחו החוקרים להפיק, בנפרד מן הצבע הסגול, גם צבע כחול מן הבלוטה התת-זימית של החילזון ארגמון קהה קוצים (Elsner. 1992). לפיכך, ניתן להניח בוודאות גבוהה כי החומר שקרוי תכלת היה בצבע כחול, ואולי שימשה המילה תכלת גם כדי להגדיר צבע זה (בזמננו, הצבע הכחול והצבע התכול התנתקו זה מזה, אך תכול נגזר מן החומר תכלת, שככל הנראה, היה כהה ממנו). האם יש ממש בהנחה זו, כי המילה תכלת הגדירה הן את החומר והן את צבעו?

כמה משמות הצבעים המוזכרים במקרא נגזרו מחומרים בעלי אותם הצבעים. אדום נגזר מדם; ירוק מעלי ירק; לבן, כנראה, משם נוסף של חלב שנשכח (גם שמות צבעים שנוצרו מאוחר יותר נגזרו בדרך זו: אפור מאפר, בורדו מן היין שמופק בחבל הצרפתי, כסוף מן המתכת כסף, ורוד מפרח הוורד, זית מן הפרי הנכלל בשבעת המינים). ניתן היה לטעון כי הדברים התרחשו במהופך, אולם ידוע כי דם, למשל, היא מילה המצויה בשפות קדומות מאד, שמיות ואחרות, וסדר המאורעות היה שביחס ליין אמרו אנשי העולם העתיק כי הוא נראה כמו דם, לפני שהגדירו את צבעו כאדום. על כן, אפילו איננו מוצאים את המילה תכול בתנ"ך אין פירוש הדבר שבזמנים ההם לא שימש החומר תכלת גם להגדרת צבעו. בתנ"ך גם לא מצויה המילה זהוב. האם היעדרה מנע מלדעת מהו צבע הזהב? טווח הגוונים הצהובים שבו צבועים מינרלים הוא רב, אולם בני האדם תמיד חיפשו את המינרל הזהוב. קרי, המילה המציינת זהב שימשה הן כהגדרת המתכת והן להגדרת צבעה. היה אשר היה החומר תכלת, נהיר היטב כי כולם ידעו מהו צבעו עד בוא הגלות היהודית בראשית המאה ה-8.

חומר נוסף שחשוד כי צבעו כחול מוזכר בספר יחזקאל כג, פסוק מ: "ואף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק אשר מלאך שלוח אליהם והנה באו לאשר רחצת כחלת עיניך ועדית עדי". הכחלת עיניים זו אין פירושה המילולי, כנראה, מריחת משחה כחולה מסביב למפתחי העיניים, אלא שימוש במשחה הקרויה כוחל באמצעות משיחות מכחול. מהי משחה זו?

כוחל שימש במזרח הקדום בעיקר להגנת העיניים מפני בוהק השמש המדברית, להגנה על העפעפיים מפני התייבשות, ולהגנה מפני זבובים שנמשכו אל העיניים באקראי או בגלל לחותן, ולפי הדעה הרווחת באותה תקופה היו המקור למחלות עיניים. הוא גם שימש לצורכי איפור לשם הדגשת העיניים והבלטת גודלן וצורתן. הקדמונים הכינו את המשחה על ידי ערבוב שרף, שמן וחומרים אחרים עם אבקה של אחד מיני כמה מינרלים, שהיווה את הבסיס לכוחל. אין לדעת בוודאות לאיזה מן המינרלים מתכוון המקרא, אולם כדאי לברר מהו צבעם.

דרך אחת לעשות זאת היא לקרוא את התיאורים של כוחל אצל פרשני ימי הביניים, כפי שנוהגים הבלשנים, ולהסיק על פיהם מה היה צבע החומר בשנת 1000 לפנה"ס.

הרמב"ם סבור היה כי צבעו של כוחל הוא כצבע השמים. כך כתב ב'משנה תורה' (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו שלרקיע. והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה הצביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באיסטיס או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית".

מן הצמח איסאטיס (Isatis tinctoria) הפיקו במזרח הקדום את הצבע הכחול, כפי שהפיקו מן הצמח ניל הצבעים (Indigofera tinctoria); "המשחירין", לפי הרמב"ם וקודמיו, הוא צבע השמים המשחירים, קרי כחול כהה מאד. על כן, פירוש הביטוי "השחרת עיניים" הוא הכחלתן בגוון כהה, כצבעם של דמדומי השחר, לפני שעולה החמה. צירוף המילים "השחרת עיניים" כמריחת צבע שחור הוא שימוש מודרני.

דרך שניה היא לבדוק מה ידוע לכימאים על הרכב הכוחל, להשיג את המינרלים ששימשו להכנתו ולבחון מהו צבעם, בתקווה שהבוחן אינו עיוור של צבע כחול בדומה לכל הקדמונים, לפי אחת הסברות.

אחד המינרלים ששימש להכנת כוחל הוא נציץ העופרת, מן התצורות של גופרת העופרת (PbS). הוא מצוי בהר חרמון וצבעו אפור עם גוונים כחלחלים. המינרל השני הוא אנטימון גופרתי (Sb2S3). גם צבעו אפור ובעל גוונים כחלחלים. אבקתם של גופרת העופרת ושל אנטימון גופרתי היא בצבע אפור כהה, אך אין משמעות הדבר שלא ייחסו לה גוונים כחלחלים בשפה או במחשבה. כך, למשל, פרי התפוז הינו בצבע כתום, ואילו מיץ תפוזים הינו בצבע צהוב, אבל הבריות טוענות כי צבעו כתום, חרף מראה עיניהן שלא ניתן להתבלבל בו. הן מייחסות למיץ את הצבע של החומר שממנו הופק.

המינרל השלישי והמינרל הרביעי הם תצורות של פחמת הנחושת הבסיסית: אזוריט (Cu3(CO3)2(OH)2) שצבעו כחול, ומלכיט (Cu2CO3(OH)2) שצבעו דומה לטורקיז (CuAl6(PO4)4(OH)8·4H2O). מלכיט ואזוריט מופיעים במכרות תמנע, לפעמים שלובים זה בזה, ואולי כתשו אותם יחדיו לאבקה. טקסט מצרי קדום מתאר כי בדרך כלל היו מורחים את העפעפיים בגופרת העופרת או באנטימון גופרתי, ואת העור שמתחת לעיניים היו מורחים בפחמת הנחושת הבסיסית (Forbes. 1965).

דומה כי לא תהיה זו טעות לסבור כי צבעה של משחת הכוחל היה מצוי גם בטווח הגוונים הכחולים. מריחת משחת כוחל מסביב למפתחי העיניים משמעה המעשי היה מריחת משחה כחולה, ככל הנראה. כפי שהמילה המציינת זהב שימשה גם להגדיר את צבעו, וכפי שהמילה המציינת תכלת אולי שימשה להגדיר את צבעו, כך יתכן כי המילה המציינת כוחל שימשה גם להגדיר את צבעו. כך היה נהוג בימים עתיקים, ואין להסיק מהיעדר המילה כחול במקרא כי דווקא צבע זה היה יוצא דופן ולא הוגדר באותם זמנים.

חיזוק נוסף אנו מוצאים בדרך יצירת שמות הצבעים בעברית: אם אדום מדם, ירוק מעלי ירק, לבן מלבן (חלב), אז ממה נגזרה המילה כחול? כוחל היא המילה הקרובה ביותר מבחינת הגייתה לכחול. אין מילה אחרת.

יתרה מכך, במזרח הקדום שימש חומר נוסף לצביעת עפעפיים, ובניגוד לכוחל, צבעו היה שחור בוודאות גמורה (Habashi. 2005). שמו היה כם (Khem), כלומר "שחור". ארץ מצרים היתה ידועה בעולם העתיק בשם כם ("השחורה"), בגלל אדמת הסחף השחורה והפורייה שהותיר נהר הנילוס כשנסוג לאחר הצפתו השנתית (Hopkins. 1934, Partington. 1960). יוצא, אפוא, שבזמנים ההם ידעו הבריות להבדיל בין כוחל שצבעו היה גם בטווח הגוונים הכחולים, ובין כם שצבעו שחור, וכשרצו להשחיר את עיניהן במובן המודרני הן השתמשו ב'כם'.

סיכומו של דבר, מבחינה הסתברותית אין משקל רב לטענה כי לא היתה קיימת מילה שהגדירה את הצבע הכחול בתקופת המקרא. אולי היו אף שלוש מילים: ספיר, כוחל ותכלת.

העובדה שטרם נמצא האב הקדמון המשותף לשימפנזה ולאדם אין משמעה כי לא היה קיים. ראיות עקיפות בממצאי המאובנים מעידות שהתקיים באפריקה לפני מיליוני שנים. העובדה שאפילו פעם אחת לא הוזכר בכתבי הקודש הנוצריים כי ישו צחק אין משמעה שמעולם לא עלתה בת שחוק על פניו. גם העובדה שלא נכתב במפורש כחול בתנ"ך אין משמעה כי צבע זה לא היה ידוע בשמו בתקופת המקרא. הראיות העקיפות מצביעות אחרת. הן ידוע כי טענה הגורסת כי לא קיים דבר-מה, מפני שטרם הצליחו למצאו, אינה טענה אמיתית. היא צריכה להיאחז בממצאים שיאששו אותה. לשוללי הכחול בתנ"ך אין ממצאים כאלה, או לכל פחות, הם טרם הציגו אותם לבחינה.

לקריאה נוספת:

Grant Allen. 1879. The Colour Sense: Its Origin and Development.

Albert Einstein. 1910. Theorie der Opaleszenz von homogenen Flüssigkeiten und Flüssigkeitsgemischen in der Nähe des kritischen Zustandes. Annalen der Physik 33: 1275-1298

Arthur John Hopkins. 1934. Alchemy, Child of Greek Philosophy. pp. 94

James Riddick Partington. 1960. A Short History of Chemistry. pp. 20

R.J. Forbes. 1965. Studies in Ancient Technology, Volume III: 17-22

John Mollon. 1989. “Tho' she kneel'd in that place where they grew…” The uses and origins of primate colour vision. The Journal of Experimental Biology 146: 21-38

J.K. Bowmaker, S. Astell, D.M. Hunt & John Mollon. 1991. Photosensitive and photostable pigments in the retinae of Old World monkeys. The Journal of Experimental Biology 156: 1-19

Otto Elsner. 1992. Solution of the enigmas of dyeing with Tyrian purple and the Biblical tekhelet. Dyes in history and Archaeology 10: 14f

Peter Lucas, B.W. Darvell, P.K. Lee, T.D Yuen & M.F. Choong. 1998. Color cues for leaf food selection by long-tailed macaques (Macaca fascicularis) with a new suggestion for the evolution of trichromatic colour vision. Folia Primatologica, Vol. 69, No. 3: 139-152

John Fleagle. 1999. Primate adaptation and evolution.

Ying Tan & Wen-Hsiung Li. 1999. Trichromatic vision in prosimians. Nature 402, Issue 6757: 36

Gerald Jacobs & Jess Deegan. 1999. Uniformity of Colour Vision in Old World Monkeys. Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences, Vol. 266, No. 1432: 2023-2028

B.C. Regan, C. Julliot, B. Simmen, F. Viénot, P. Charles-Dominique & John Mollon. 2001. Fruits, Foliage and the Evolution of Primate Colour Vision. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, Vol. 356, No. 1407: 229-283

Nathaniel Dominy & Peter Lucas. 2001. Ecological importance of trichromatic vision to primates. Nature 410: 363-366

Zohar Amar, Hugo Gottlieb, Lucy Varshavsky & David Iluz. 2005. The Scarlet Dye of the Holy Land. BioScience Vol. 55, No. 12: 1080-1083

Fathi Habashi. 2005. Hydrometallurgy of lead. Metall, vol. 59, No. 3: 114-118

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.