מזה שבועיים מתחוללת בגללי סערה בביצת השירה המקומית

07/02/2012 ב- 09:59 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על מזה שבועיים מתחוללת בגללי סערה בביצת השירה המקומית
תגים:

ב-24 בינואר, כשגשם קל ירד ללא הפסק, התקיים בתל-אביב ערב הקראת שירה כמחאה על הדרת נשים מן המרחב הציבורי. נכחתי בו גם אני. למחרת פרסמתי את הרשימה – סיקור מליל אמש: "קול באישה – שירה", בית העם. כבר באותו יום הגיע אליי זרם דקיק של תגובות, אשר במרוצת הימים האחרונים הפך לשיטפון כביר. מתברר פתאום כי כל אחד ששמע מה התחולל שם, אפילו מאוזן שניה או שלישית, הרגיש צורך בלתי נשלט להתבטא בתיבת הדואל שלי. על מנת להשקיט את הסערה עד שתשכך, גמרתי אומר לפרסם את הכול, ממש הכול, כדי שהאמת תצא החוצה.

א. אחד מן המגיבים שהיה נוכח בבית העם, התאונן על כך שגרעתי מתוך הסיקור את התקרית שהיתה ביני לבין נ', וסבור היה כי צריך הייתי לכתוב זאת. אני לא סברתי כך מפני שהתקרית התרחשה לפני פתיחת ערב השירה, ומחוץ לאולם. מכל מקום, אספר את השתלשלות הדברים:

הכרתי את נ' במחאת האוהלים בקיץ האחרון. אי אפשר שלא להבחין בה מפני שהינה בחורה יפה מאד. מלכתחילה היא התבלטה בשנאה העצומה שהפגינה כלפי סמלי שלטון. החצופה הזאת העזה לסלק את דגל הלאום מעל אוהלי ועשתה כך לנגד עיניי. כשהשבתי אותו למקומו, היא החלה להתגושש עימי, להפתעתי המרובה, בנסותה להסירו מחדש. מכיוון שהיא אשה, נכנעתי לגחמתה בלית ברירה. מאוחר יותר סופר לי מפי יודעי-דבר אודות מה שקרה עימה בשייח ג'ראח.

היא הגיעה לשם כמעט מדי שבת כדי להפגין בעד ערביי השכונה ביחד עם החבר שלה, יהודי כמותה. רצה הגורל ואחד מבני המיעוטים התאהב בה. נ' לא נענתה לחיזוריו והסבירה לו כי היא מצויה במערכת יחסים עם מישהו. אלא שאותו ערבי מיאן להבין לליבה ונעשה כעוס למדי. בחרונו החליט כי בן-זוגה לא יורשה יותר להגיע לשכונת שייח ג'ראח. הוא גירש אותו כאילו שזוהי הארץ שלו, ואילו החבר המפוחד חשש להסתבך ולא הגיע לשם עוד פעם נוספת.

יאמר לזכותם של מפגיני שייח ג'ראח, ערבים ויהודים כאחד, כי דיברו על ליבו של הצעיר המתוסכל כדי שישוב בו מאיומיו, אף כי היו צריכים להזמין לו משטרה, אבל הוא נותר עיקש ולא נענה להפצרות. בזמן הזה, נ' העלובה המשיכה להגיע לשייח ג'ראח בלעדי החבר שלה, אך כעבור כמה שבועות נפרדה ממנו, תחת לחציו של הבחור אשר חיזר אחריה. בתמימותה ציפתה שיבוא במקומו, אבל הלז לא היה מעוניין בה יותר. הוא מצא יהודיה אחרת שנענתה לו. אותה אחת לא השתייכה לחבורת המפגינים, כך סופר לי.

לא בגלל בוגדנותה ולא משום היותה עוכרת ישראל, סילקתי את נ' מן המאהל, אלא מפני שהיתה משתמשת בסמים. בחלוף יממה היא הביאה עימה כמה אנשים לשוחח איתי, אבל אני הבהרתי להם מיד, שיוכלו לנסות ולהשיג את מבוקשם רק באלימות, אם ירצו. השלושה נרתעו, ואחרי כן לא ראיתי אותם או את נ' יותר – עד המפגש בבית העם. גם משם ביקשתי לסלק אותה. לידי נכח בחור שהכיר את הפרשה שלה משייח ג'ראח, אך טען כי זהו מעשה איום ונורא לגרש אשה מן הערב המוקדש להדרת נשים. הוא אפילו אמר כי אם נוכחותה מפריעה לי, אז אלך משם בעצמי. הודעתי שאני מטלפן למשטרה כדי לדווח על חשד לשימוש בסמים, ונ' עזבה את המקום בבהילות.

זהו אינו סוף הסיפור. במוצאי שבת האחרונה הגיעה נ' לגינת לווינסקי בלוויית כמה ממפגיני שייח ג'ראח. היא הזדקרה שם, לעיני כולם, בגלל יופייה הרב, וחבורה גדולה של סודנים הקיפה אותה כשדיברה עימם. אחרי כן, כשנתקלה בי, לחצתי את ידה לשלום, והיא ציפתה שאשלים עימה, אך כדבר הזה לא קרה ואף לא יקרה.

ב. ביחס להגעתה של עיישה נאמרו הדברים הללו:

1. אחד המגיבים שלא היה נוכח בבית העם, החליט כי הבאתי אותה לשם כדי לעורר פרובוקציה מיותרת, כמעשה הסודנים שהובאו לבריכת גורדון, כי הרי מה לבחורה סודנית ולערב של שירה עברית. מאחר שלא זו היתה כוונתי, נותר לקוראיי להאמין לי, או לא להאמין לי, וכל אחד ישתכנע לפי צו ליבו.

2. שני מגיבים שנכחו בבית העם קבלו על כך שאמרתי במרומז כי היו אנשים שנעצו בה מבטים מוגזמים. הם הודו שהסתכלו לעברה, אבל לא בגלל היותה סודנית, אף שהתפלאו לראותה שם, אלא מפני שהיא "סקסית מטריפה", כדברי אחד מהם.

3. אחת הנוכחות בבית העם נדהמה לגלות בסיקורי, כך אמרה, כי עיישה אינה בת-זוגי, מפני שכך נראה הדבר לעיניה. היא אומנם "הרימה גבה" כשצפתה בנו יחדיו, אבל חשבה לעצמה שאולי זוהי אהבה כנה. עתה, אחרי שנתברר לה אחרת, היא תוהה, כדבריה, שמא הנני מנצל "פליטה חסרת אונים", ואם אינני מנצלה, אז "מדוע חייב הייתי להודיע בגאון" שאין ביני לבינה לא-כלום. היא שואלת האם אני חש בושה לאהוב סודנית, או במילים אחרות, האם אני דוגל בהפליה גזעית, ובכלל היא תמהה מה היתה "הסיבה המוזרה" שעיישה ואני אחזנו ידיים כזוג אוהבים, אם איננו כאלה.

ובכן, מי שנכח בערב ההוא, ודאי הבחין כי עיישה לא היתה הסודנית היחידה במקום. כשהגענו לבית העם, נראו שם עוד שני סודנים שסייעו להתקין ציוד. אז עיישה חשבה לנכון כי כדי שאיש לא יתהה מפני מה היא יושבת שם, בלב האולם, מוטב שתאחז את ידי, על מנת לאותת לסקרנים שהגיעה עימי.

ומה אלה השטויות כי אינני מעוניין בה בגלל שהינה סודנית. הריהי נערה בת 17 וקצת. ואף אם היתה נורבגית בהירת-שיער, לא הייתי רוצה בה כבת-זוגי. הפער הדורי ביני לבינה הוא בלתי ניתן לגישור.

מלבד זאת, מעורר סלידה לגלות כי אשה שהיתה נוכחת בערב המחאה נגד הדרת נשים, נוהגת בעצמה כשוביניסטית. מה זאת אומרת לטעון כי הזוגיות אינה מתקיימת בין עיישה וביני הואיל ואינני מעוניין בה, מכל סיבה שהיא? ומה איתה? האם הגברת שאלה אותה מה היא רוצה? אילו עשתה כן, היתה מוצאת שעיישה כלל אינה מעוניינת בי. היא לא גילתה אף פעם סממנים קלושים של משיכה מינית כלפיי – אלא רק סקרנות – והיא איננה מן הביישניות.

אחרי הסברים אלו, מצוי הנימוק המשכנע ביותר: אני אוהב מישהי אחרת.

ג. אנשים תהו מהו פשר הדבר שלגלגתי על פרופ' זיוה שמיר. אני לא לעגתי לה. כתבתי שצחקקתי כאשר סיפרה על ההיכרות בין אמא שלה לסופר אשר ברש. מותר לי, וסיבותיי שמורות עימי.

יתרה מכך, אחרי שנשאה את דבריה, נעלמה פרופ' שמיר מן האולם, במקום להישאר ולכבד את יתר הדוברים. איזו מין התנהגות זו?

ד. אחת הנוכחות בבית העם "התפלאה" לקרוא כי נהגתי במשוש לב כלפי הזמרת אליה סממה כשכתבתי אודותיה, בניגוד גמור להתייחסותי אליה במציאות. אבל היא טועה. לא פניתי אל סממה בלשון זכר כדי לבזותה. אני שגיתי לסבור כי היא משורר צעיר, נער בן 17 לכל היותר, כי כך נראתה לעיניי. לא היה צורך לעוט עליי בפומביות כזאת, כפי שהדברים התרחשו שם.

ה. ששה מן הנוכחים רטנו מדוע לא דיווחתי כי בניגוד למוסכם, חלק ניכר מן המשוררים והמשוררות קראו שירים שאינם עוסקים באשה או בהדרתה, אלא בנושאים אחרים לחלוטין, לפי רצונם החופשי. אכן, גם אני שמתי לב לדבר והחרשתי. התנהגותם היתה מוזרה בעיניי.

ו. ישראל בר-כוכב, המשורר הנפלא, היה המנחה בבית העם. מישהו מן הנוכחים טען שהוא מתאים להנחות אירועים של ועדי עובדים, אך לא ערבי שירה. אינני חושב שהוא גרוע כל כך, אבל מוטב היה שאשה תנחה ערב שכזה, העוסק בסוגיית ההדרה. כמו כן, סלדתי מקריצותיו לקהל בדברי הפתיחה ובקטעי הקישור, אשר היו להם קונוטציות מיניות, שלא לטעמי. ודאי לא בערב כזה וגם לא בכלל.

ז. אני לא ידעתי כי לורן מילק ביקשה מכל אחד מן המשוררים להקריא צמד משיריו, ולכן סיפרתי בהיתול כי שירי זינגר, וחברתה ניצן מינץ, קראו שני שירים במקום אחד, וכשהתעקשו על זכותן זו, נוצרה מהומה זוטא, כשמנחה הערב הביע בקול רם את מורת רוחו ממעשיהן. ומה רצו? האם לשדוד בנק? רק לקרוא עוד שיר אחד ודי. ובל נשכח, לצמד המשוררות הנאות יש קהל מעריצים בלתי מבוטל, ועשרה מהם קצפו על כך שלא דיווחתי כיצד הרגישו שתיהן באותו הרגע. אכן, הם צודקים. הן באו במבוכה רבה, ושירי, שידועה כמשוררת עדינה ורגישה, אפילו היתה קרובה לדמעות ונראתה נסערת למדי. בערב שירה שכזה היה צריך לההדיר ולהאדיר נשים, לדעתי, ולא להדירן מן הבמה בגלל ויכוחים מטופשים על קוצר זמן, מפני שאיש לא מיהר לשום מקום, למעט זיוה שמיר, כאמור. נדרשה התערבותה של לורן מילק, עורכת ערב השירה, כדי שהמשוררת ניצן מינץ תוכל לקרוא שיר נוסף שלה, שיר קצר, כפי שנתבקשה לעשות מלכתחילה.

מזועזע עד עמקי נשמתי פניתי אל ניצן מינץ, למען תשלח אליי את שני השירים המקסימים שהקריאה כדי שאפרסמם, והיא ניאותה. שירה הראשון הרשים אותי במידה בלתי רגילה, וזעתי על כיסאי מרוב הרהורים. אומנם כולל הוא מילים מועטות כל כך, אבל אלה מגלמות סיפור ארוך בהרבה על אודות אהבה ופרידה, ועל ההקרבה אשר לפניה ולאחריה. אנו מוצאים בשיר רק את פרק הסיום, בזמנים שהאהובה הנעזבת בכתה ללא סוף, בעוד אהוב-ליבה אטם את ליבו בפניה, ומפניו עצמו. היא מנחמת את ליבה באומרה: אין דבר, הריני מייבבת גם למענו, ממלאת את מקום בכיו. אף דמעה שלי אינה מתבזבזת לשווא. ואחר כך שבה והתייפחה.

אראה כי עינייך מקרחונים נחצבו.
הן לא תוכל לבכות
הן לא תבטנה בי.
אזי אתרום מדמעותיי למען חוב אהבתי.

וזהו השיר השני, שבעטיו כמעט פרצה קטטה המונית, כי תבעתי שתקריא אותו בכל מחיר:

ככלות הכל ציפיתי זהב את הגביע ממנו אלגום כל חיי.
האלומות העוטות את ראשי המדובלל
יתלשו כשאכניס את ראשי למפעל,
כשאכניס את הראש אל גלגל משונן
ואוסיף את ידיי ורגליי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.