סיפור האימים אודות 'מגדל העכברושים' שעל נהר הריין

03/02/2012 בשעה 09:34 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על סיפור האימים אודות 'מגדל העכברושים' שעל נהר הריין

מן המפורסמות הוא שמוטיב מוצלח ימשיך ויופיע בדברי-ימי הספרות בוורסיות שונות ובתרבויות אחרות. כל מי שנוצת דיו מונחת בידו לא יוכל להיות אדיש לאחר שהתוודע אליו, ויעשה כמיטב יכולתו לסגל את המוטיב הזה אל תוך כתביו. כך נהג גם המשורר הנודע רוברט סאותי בשירו 'האגדה על ההגמון האטו' (The Legend of Bishop Hatto), כשבחר בגרסה אחת מיני-רבות של אגדת בלהות ממש.

אותו מוטיב בשיר עוסק ב'מגדל העכברושים' (Mäuseturm) שהוקם על אי קטן בשיפולי נהר הריין בתקופת הרומאים. האטו ה-2, הארכיהגמון של מיינץ, בנה אותו מהריסותיו בשנת 968, ואגדה עממית שדבקה באיש העניקה למגדל את שמו.

זהו סיפור המעשה:

האטו ממיינץ היה הגמון רודף בצע וחסר מוסר. במקום להקדיש את זמנו לתפילות למען רווחת התושבים שגרו בתחום שיפוטו, כל העת רק חשב כיצד להגדיל את עושרו. שום אמצעי לא נמלט ממחשבותיו. אפילו המגדל החרב שעל נהר הריין נבנה מחדש על ידו, כדי שישמש כפלטפורמת ירי לאיים על ספינות חולפות בסוחטו מהן מיסי מעבר. בתקופות שבהן האנשים מתו מחמת העוני, התיבות שלו היו עמוסות זהב. כשהבחין כי האביונים אינם יכולים להשיג מזון מחוסר כסף, הוא ביקש למכור להם גרגירי דגן מאסמיו המלאים במחיר מופקע, שרובם לא יכול היה להרשות לעצמו.

באחת מעונות האביב עלה הנהר על גדותיו והציף את הארץ ושדותיה. הקציר בוטל, והאיכרים מצאו עצמם שוב על סף רעב. הם הלכו אל האטו כדי להתחנן לעזרתו וביקשו רחמים על נשותיהם ועל טפם. אבל ההגמון צחק וענה להם: התבואה שלי יקרה מדי, מכדי שאעניק אותה בזול לחולדות רעבתניות שכמותכם.

האיכרים כעסו וקראו לפשוט על אחוזת ההגמון. לשמע קריאתם פעל האטו בתחכום אכזרי. הוא הודיע שיסייע להם וביקש שיתאספו באחד האסמים הגדולים שלו, שבמקרה היה ריק, ואמר כי שם יפגוש אותם על מנת להיענות לדרישותיהם. האיכרים הרעבים הגיבו בשמחה, הודו לאלוהים ושיבחו את האטו בכל ליבם. האור שב לעיניהם הקלושות, והכוח חזר לגפיהם המצומקות, שעימן גררו את עצמם לאסם וחיכו לבואו.

בשעה היעודה הופיע ההגמון בפתח האסם בליווי שומריו. הוא סקר את הקהל שהתאסף בו וסינן מבין שפתותיו: רציתם להציק לי כעכברושים, ועכשיו אתם תמותו כמו עכברושים. אז נעל את דלתות האסם וציווה להעלותו באש, עם האנשים הרבים שהיו בתוכו. בשומעו את זעקתם המרה ופצפוצי הקירות הבוערים, העיר בלעג: שמעו-נא את ציוצי העכברושים!

כשלא נותר דבר מן האסם מלבד אפר, חזר ההגמון אל הטירה להתענג מסעודת ערב מפוארת. בלילה ההוא נתעורר משנתו בשל רחש מוזר, משל היו עכברושים מתרוצצים על הרצפה, מכרסמים דבר-מה שמצאו בפינת החדר. למחרת בבוקר הוא נדהם לגלות כי תמונת הדיוקן המרהיבה של עצמו, בגלימת ההגמון הנהדרת, שצייר עבורו אמן מהולל במחיר עתק, כורסמה לגזרים. הוא מצא בה סימני שיניים חדות על החלק של הבד שבו נראו פניו. בעל כורחו החל לרעוד ושפתותיו רטטו מרוב אימה וכעס.

כעבור כמה דקות פרץ פנימה אחד ממשרתיו כדי לומר לו שמספר עצום של עכברושים מתקדם אל טירתו מחורבות האסם שעלה באש. משרת נוסף הגיע, גם הוא אחוז-חרדה. בנשימה עצורה אמר: הם מתקרבים אלינו במהירות, אדוני!

תבהלה אחזה בהגמון. הוא יצא מן הטירה ואץ לעבר סוסו. לנגד עיניו התגלה מחזה מעורר-פלצות. צבא החולדות עמד לסגור עליו. הוא דהר אל גדת הריין וזינק לסירה קטנה, חותר בכל כוחו לכיוון המגדל הגבוה שבלב הנהר. מהר ככל שיכול נכנס אליו וחסם מיד את כל הפתחים שמצא. עתה הוא בטוח, כך חשב, בשעה ההיא.

האטו קיווה כי העכברושים אינם יודעים לשחות. מה רבה היתה הזוועה, כשהציץ מבעד לחריץ צר וראה כי החולדות טרפו את הסוס שלו, ועכשיו הן פונות אל הנהר. הזרם היה מהיר וחזק, אבל הרבה מהן הצליחו להגיע אל האי, ויכול היה לשמוע אותן מטפסות על קירות האבן, מתחילות לכרסם חלונות ודלתות.

האטו הסתגר בקומה העליונה, והחולדות שחדרו למגדל בהמוניהן, רדפוהו עד לשם ומצאו אותו. סוף-סוף היו סמוכות אליו, והסתערו על גופו בפראות. הוא הכה אותן באלתו, רמסן תחת רגליו, וקרען מעליו באמצעות ידיו והשליכן לכל עבר. יכול היה באותה מידה להכות אוקיינוס בידיו. החולדות זינקו כנגדו כמו גלים הנשברים אל הצוק, וחיש מהר כיסה השיטפון הנורא את ההגמון ההמום. ימים אחדים אחר כך, כשאזרו אומץ משרתיו, הם מצאו כי החולדות אכלו אותו חי.

מה מקור האגדה?

מכיוון שזו גרמניה וימי הביניים היתה התקופה, מיד צצה הסברה כי מתישהו קיבץ שליט אכזר את אנשי הכפר, או אפילו בני משפחה אחת, הכניסם למבנה כלשהו והעלה אותם באש בתואנה כלשהי. מן הזיכרון לא נמחה מאורע נורא מן העבר הקרוב, כשפולנים – אולי בשיתוף הגרמנים – שרפו את שכניהם היהודים בתוך אסם בעיירה ידוונה. אף על פי כן, דומני שאין זה הגרעין שממנו התפתח הסיפור.

לפי סברתי, באחת העתות באירופה חי שליט מקומי אשר רדה בתושבים הכפופים לו, ותבע מהם מס גבוה מיבולם, אף שלפעמים לא עלה יפה בשדותיהם, ואחרי שנתנו לו את חלקו, להם כמעט שלא נשאר דבר. ומה נותר להם לעשות מלבד לקלל אותו? ואיזו קללה היתה בפיהם?

מניסיונם המר כבר ידעו כי החולדה היא האויב הכי קשה של התבואה, ורק בכוחה לנקום ברודן אם תשמיד את גרגירי הדגן שהיו באסמיו. לכן, על מנת שייעשה צדק עימם התפללו שצבא חולדות יפשוט על אחוזתו כדי לכלות את כל מה שמצוי בה. וקללה זו היתה ידועה ברבים והיו מלהגים עליה על מנת להחדיר שמחה לחייהם.

ברי כי בזמן מן הזמנים פגע נגע החולדות בכל שליט אשר היה, אך גם האש היא אויב האסם, ובכוחה להחריבו על כל תכולתו. יכלו התושבים המרירים לקלל את השליט שתישרף אחוזתו כעונש מן השמים. וכשכך רצה הגורל ומחסני תבואתו עלו באש, הם הוסיפו ואמרו כי את מה שלא הצליחו לעשות העכברושים, כילתה האש.

למרות זאת, סדר הדברים ההגיוני הוא שקודם קיללוהו במכת עכברושים, וקללת האש לא היתה נפוצה בפיהם, ובפתאומיות נשרפו גם אסמיו, ואולי היו בתוכם אנשים שנפגעו מן הבערה. ומתישהו, כשהנהר הציף את שדותיהם ונהרס יבולם, קישרו אותו אל האגדה כגורם שהביא לרעב, וכמקום שבו ייענש השליט האכזר בסופו של דבר. וכך, נתגלגל המגדל שעל הריין ומי שבנה אותו מחדש, לתוך עלילת הסיפור. ואפשר כי באמת השתרר רעב בארץ בתקופתו של האטו ה-2, ועקב כך נכנס גם המגדל ומה שהתחולל בתוכו לסיפור האגדה. והנה, באגדת אימים זו, במקום שהחולדות תאכלנה את התבואה שהועלתה כמס, כפי שמצופה היה מהן בתחילה, עשתה האש את מלאכתן, ולהן רק נותר היה לכרסם למוות את ההגמון האטו. סוף אכזרי כזה צפוי לשליט רשע באמת, וכדי להצדיק אותו צירפו בשלב האחרון את פרק שריפת האנשים באסם. קרי, אין הוא גרעין הסיפור, אלא התוספת האחרונה.

'האגדה על ההגמון האטו' – רוברט סאותי

כה גשומים היו הקיץ והסתיו,
עד כי בחורף טרם הבשיל התירס.
היה זה מחזה מעורר רחמים לראות
מסביב גרגרים נרקבים על הארץ.

מדי יום העניים הרעבים
הצטופפו ליד דלתו של ההגמון האטו,
כי אסמיו שפעו מן השנה שעברה,
וכל שכניו יכלו לספר
שמחסני תבואתו התמלאו עד תום.

לבסוף, ההגמון האטו הועיד יום,
למען ישקיט את העניים ללא עיכובים נוספים.
הזמינם אל אסמיו המלאים,
שייטלו מזון די צרכם לימות החורף.

לשמע הבשורה המשמחת,
נהרו עניים מקרוב ומרחוק.
התמלא האסם ככל שיכול
בנשים וילדים, בצעירים ומבוגרים.

ובראותו שהמקום אינו יכול להכיל עוד,
ההגמון האטו סגר מיד את הדלתות,
ובעודם מבקשים רחמים מאלוהיהם,
שילח אש באסם ושרפם בתוכו.

באמונה, כך אמר, מה נאה המדורה!
וארצי חבה לי רבות
שחילצתיה בזמנים אבודים אלה
מן "החולדות" שרצו לכלות את התירס.

אל ארמונו חזר,
והתיישב לארוחת הערב בשמחה,
וישן אותו לילה כמו הישר באדם.
אבל ההגמון האטו לא ישן כמותה עוד לעולם.

בבוקר כשנכנס לאולם,
היכן שתמונתו תלויה על הקיר,
זיעת מוות כיסתה אותו כליל
כי מתוך מסגרתה כרסמוה חולדות.

ובעודו שם מתבונן, בא אדם מן המשק,
חיוור כסיד ומבוהל:
אדוני, הייתי הבוקר באסמיך,
והחולדות אכלו את כל התירס שלך.

עוד איש בא במרוצה ברגע ההוא,
וחיוור היה כמו קודמו:
ברח, אדוני ההגמון, ברח!
רבבת חולדות באה הלום
על מה שאירע אתמול יסלח לך האל.

אלך אל טירתי על גדת הריין, השיב להם.
היא המקום הבטוח בגרמניה כולה.
קירותיה גבוהים וחופיו תלולים,
וחזק הזרם, והמים עמוקים.

התרחק ההגמון האטו חיש מהר
וחצה את נהר הריין ללא דיחוי,
ומשהגיע למגדל, סגר מיד
את החלונות, הדלתות, וכל חור שהיה שם.

ויהי בשכבו, אך עצם את עיניו,
ויללה חדה הקיצה אותו.
ראה זוג עיניים בוערות
על הכר, שממנו עלתה היללה.

הוא הקשיב וראה, היתה זו רק החתולה.
אבל פחדיו של ההגמון אך גדלו.
היא ישבה ויללה, מבוהלת עד אימה
מצבא החולדות אשר החל בא מקרוב.

חצו בשחייה את הנהר העמוק,
טיפסו על החוף התלול,
והתקדמו לעבר המגדל
לבצע את המלאכה שלשמה נשלחו.

לא תריסר היה מספרם,
אלפים מהם באו, ואף יותר.
כמות כזו מעולם לא נודעה,
אף אחד לא חזה ברבים כל כך.

על ברכיו נפל ההגמון,
והוסיף והוסיף להתפלל,
והקול הממשמש ובא, הולך וגובר.
את השיניים המכרסמות כבר היה שומע.

ובחלונות וליד הדלתות,
ודרך הקירות, מתפתלים ובאים,
וגם מן התקרה ומבעד לרצפה,
מימין ומשמאל, מאחור ומלפנים,
יחדיו ובבת אחת אל ההגמון מגיעים.

השחיזו שיניהם כנגד אבנים,
ועתה תולשים את עצמות ההגמון.
כרסמו את הבשר מעל כל איבר;
כי נשלחו לעשות בו שפטים!

תרגום: יהודה בלו

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.