אורלנדו המטורף ושתי ניגריות בדירה קטנה בתל-אביב

27/01/2012 ב- 17:09 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על אורלנדו המטורף ושתי ניגריות בדירה קטנה בתל-אביב

ישנם אנשים עם דמיון פרוע שמותירים את הפורענות בתוך דמיונם, וישנם טיפוסים כמותי שמנחילים את הדמיון הפרוע שלהם אל תוך המציאות, וחייהם אף פעם אינם משעממים. אבל מי דימה במחשבותיו לאן יוביל אותי אפוס איטלקי מתקופת הרנסאנס ברחובות תל-אביב.

זה היה יום סגרירי שנשבו בו רוחות עזות. בידי היתה מונחת יצירתו המתורגמת לאנגלית של לודוביקו אריוסטו. טרם קראתיה עד תומה בעת ההיא, אבל היה לי מנהג ליטול את הספר עימי לכל מקום אשר אליו תישאנה אותי רגליי ולעיין בו בניחותא. כך היה בשעת צהרים מאוחרת בעת שהתהלכתי בסמטה צרה שיצאה אל רחוב המסגר, ובהגיעי אליו נפתחו ארובות השמים וטיפות צנחו מטה בקצב מסחרר, ואויה, לי לא היה היכן להסתתר.

בעודי מטכס עצה לאן לפנות, נקרתה בדרכי מטריה ענקית ולמטה ממנה – גב עטוף בשכמיה וזוג גפי הליכה. שלושה דילוגים מהירים הספיקו כדי שאמצא אף אני תחת חסותה. אותה אשה, עובדת זרה, הסיטה מיד את המטריה כדי שתשמש גם אותי והשגיחה ששנינו לא נירטב. הצגתי בפניה את הספר בפנים אילמות, והיא הנהנה בראשה. חייכתי והמשכתי לפסוע עימה בקצב מוגבר, עד שלפתע צחקה, כשעמדנו אל מול הרמזור.

הצחוק הזה חקוק היטב בראשי, אף שאינני זוכר כבר את שמה, וגם לא את עיקרי השיחה שנמשכה בדקות אחרי כן. היא צחקה מאד ואמרה שאני הולך מהר מדי עבורה, והיא בקושי מצליחה להשיג אותי בצעדיה. ואני דימיתי כי הלכתי מהר כדי להדביק את פסיעותיה, והנה נתברר לי כי המצב היה הפוך. התנצלתי שלא שמתי לב לדבר, והבטתי בה ממש לראשונה. היא היתה גבוהה ומסיבית, היו לה עיניים יפהפיות ושפתיים ענקיות, ועליהן נח חיוך תמידי. על פי חזותה הסקתי שהיתה מערב-אפריקנית ולא שגיתי. ניתן להניח ששאלתי אותה לאן היא הולכת כדי שאתקדם יחד עימה, ואחרי כן, בנקודה כלשהי, הצגתי את עצמי וכך גם עשתה, ונתברר שהיא ניגרית בת 19, אף שנראתה מבוגרת הרבה יותר, כמעט בת גילי.

המשכנו ללכת בגשם עד פלורנטין כי חברתה נעמה לי, אף שכבר לפני כן הייתי צריך להיפרד מעליה. מקצה הרחוב הראתה לי את הבניין שבו התגוררה, ומכיוון שהתיידדנו במהלך הדרך היא לא התנגדה כשהצעתי ללוות אותה עד פתחו. בחדר המדרגות הרשתה שאנשק את שפתיה. לא הצעתי לה זאת, אבל היא אמרה כי מכיוון שלא הפסקתי להביט בהן ולו לרגע אחד, מרשה היא שכך אעשה, ואני ודאי לא דחיתיה. אחרי נשיקת מגע קצרצרה לא ידעתי מה עליי לעשות, והובכתי מאד מהתנהגותי. אומנם הייתי מצוי במערכת יחסים אומללה עם מישהי, אבל ברגע הנמהר ההוא חשתי כי נחפזתי מדי והצטערתי שלא עצרתי בעדי. במהלך שתיקתי היא החליטה לעשות מעשה, ושאלה אם ארצה לעלות אליה. היא לא הציעה תה או קפה, ושום תירוץ שהוא.

כשעלינו במדרגות הייתי נסער ונרגש, ולא ידעתי כלל מה לצפות. התנשקנו שוב ליד הדלת. שפתיה הרכות היו ממכרות. היא לא היתה יפה, אבל מי חשב על כך באותן דקות. בחורה ניגרית פתחה לפנינו את הדירה ולהטי שכך מיד. זו היתה אחותה הגדולה. אינני זוכר בת כמה היתה. היא היתה שמנמונת ונמוכה ממנה ולבשה גלימה, ומצאה חן בעיניי. הרגשתי כי איתרע מזלי שלא נתקלתי ברחוב דווקא בה. עוד אני מהרהר, ותוהה לאיזה חדר תכניס אותי אחותה הצעירה, והאם אני מסוגל לבגוד כך פתאום בחברתי, הושיבה אותי ידידתי החדשה על המיטה, ונתברר שזוהי המיטה היחידה, והיה זה החדר היחיד בדירונת ההיא. כמו כן, נתברר כי לשמנמונת אין שום כוונה להסתלק מן הבית כשגשם כבד יורד בחוץ. המשכנו, אפוא, לאחוז ידיים ולהתנשק, עד שאחותה שבה עם ספלי תה, ורצתה לדעת איך הכרנו זה את זו.

אני לא ידעתי איך לפתוח בדברים, ובשלב ההוא השיחה פשוט גלשה לעברית כאילו מעולם לא התקיימה באנגלית לפני כן. הצעירה אמרה שהנני מאוהב בשפתיים שלה ואז נזכרה בספר שלא רציתי כי יתרטב, ואנוכי, באופן הטבעי ביותר, התחלתי לגולל בפניהן את עלילת האפוס, מבלי לתת את הדעת כי אני הוא האדם היחיד בארץ הזאת שאולי קראו מאז ציווה אלוהים על אברהם להגיע אליה.

לפליאתי, שתיהן התעניינו מאד במסופר, מפני שהיו מוסלמיות שנולדו בארץ מעורבת אוכלוסין, והכירו את הסוגיות המדוברות מקרוב. כיום, חברי-כנסת גזעניים נוטעים בלב האזרחים טינה כנגד הסודנים "המוסלמים", אף שמחציתם נוצרים. איש כבר אינו מדבר על כך שרוב מהגרי העבודה הניגרים היו מוסלמים. וכי מה, אסלאם הינו מחלה שיש להישמר מפניה?

הניגרים היו ועזבו. לא רבים מהם נשארו. למרות היותם שחורים, לא הושמעו כלפיהם אמירות גזעניות. לא היתה שום חרדה, ורק מיעוט מתוכם היה נוצרי. לפיכך, דומני כי האימה שנזרעת בדברנו על הסודנים נובעת מהיותם דוברי ערבית, כמו אויבינו…! ואז קל להתפתות ולרחוש איבה כלפיהם: גם שחורים, גם מוסלמים וגם מדברים ערבית – השילוש הקדוש של הגזענות הישראלית.

הייתי מאושר ברגעים ההם. אני נהנה למדי כשמקשיבים לי. ואני אוהב לדבר על שירות עתיקות, ואיש בדרך כלל אינו מתעניין בהן, מלבדי. ככל שנסחפתי בהתרגשותי, כך האחיות נעשו נרגשות וסחפו אותי עוד יותר. הנה, אתם מביטים בעובדים הזרים שחיים בינינו והנכם מתעלמים מקיומם כאילו אינם פה, כאילו היו שקופים, אבל אלה בני אדם כמותכם, בעלי רגשות – שמחים ועצובים, ולשוחח עימם הינו אך דבר טבעי. מי שמתנהג באופן מלאכותי כאילו אינו רואה אותם, הוא זה שנוהג בצורה בלתי-טבעית ובזויה.

מה כל כך קסם ביצירתו של אריוסטו? ראשית, אני נמשך בעבותות סבוכות אל יצירות בלתי-גמורות, ומתמיד ניסיתי כוחי בחיבור המשך להן, וכמותי נהגו בעבר כל המשוררים שביקשו לסיים את 'אורלנדו המאוהב', האפוס הבלתי-גמור של בויארדו. אף אחד לא הצליח כפי שעשה אריוסטו באפוס 'אורלנדו המטורף', שאותו נשאתי ביום ההוא, ואחזתיו בהלהבות בדברי אודותיו.

דעתו של אורלנדו – אביר נוצרי, יש לומר – נטרפה עליו משום שהיה מאוהב באנג'ליקה, הנסיכה המוסלמית, וקינא לה, ואילו היא לא השיבה אליו אהבה. באפוס רב-המעללים הזה מופיעה גם אהבתם של ברדמנטה הנוצרייה ורוג'רו המוסלמי, והיא מתרחשת על רקע מלחמת הקודש של הנוצרים בראשות קארל הגדול באויביהם המוסלמים. ובלב דבריי הגידה השמנמונת הסקסית כי החבר הקודם שלה היה נוצרי, אבל עוד לא חוותה קשר רומנטי עם יהודי. וכשאמרה זאת כמעט התעלפתי כי מתחת לגלימתה הבחנתי שאינה לובשת מאומה. הייתי חייב למשש אותה ויהי מה. לפי מבטיה, כבר היה ברור שהיא מתכוונת לשתף פעולה.

או אז עלה בדעתי להמחיז את אחד מבתי האפוס, כפי שעשיתי בחג פורים בשנה שלפני כן. אכן, תחלופנה עוד כמעט שנתיים עד שאסיים את הקריאה, מפני שייחסתי חשיבות רבה לכל שורה ורציתי לעמוד על משמעותה.

הנה כי כן, כשברשותי עותק בכריכה עבה של אפוס עתיק-יומין, ולא יותר מכך, ביקשתי לעשות אהבה עם צעירה ניגרית, בעוד אחותה עימה התנשקתי, צופה בנו. חברתי נשתכחה ממני כליל. מתחת לשמיכה שכיסו בה את רגליי הרגשתי את מגע אצבעותיה של השמנמונת. היא המשיכה להביט ולאחוז את ידי בסתר. בזמן ההוא עמדו מכנסיי לייבוש ליד תנור חימום. אודה ולא אבוש, הייתי נתון בשיכרון חושים גמור.

בבית העשרים וחמישה מצאתי סיטואציה מתאימה אשר בה משתתפות שלוש דמויות לחילופין: שתי נשים וגבר. השמנמונת הפכה להיות פיורדיספינה, אחותה הצעירה נהייתה ברדמנטה, ועליי היה לגלם את ריצ'ארדטו, התאום של ברדמנטה. ואני עודני מכוסה בשמיכה בלבד.

אחרי שהקראתי בפניהן תקציר עוד יותר ארוטי ממוחי הקודח, החלה ההצגה. כששתיהן התנשקו קלות בשפתיהן בלבד, שאלה אותי ברדמנטה, כלומר האחות הצעירה, מדוע, בעצם, פיורדיספינה אינה מתנה אהבים איתה בסופו של דבר. חלפו שניות ארוכות עד שיכולתי להשיב לה. בכל משך השהות הזאת דמיינתי את שתיהן מתעלסות, ורק כשהתעוררתי מן החיזיון הפתאומי, הרהרתי בסיבת הדבר, בשאלה המפתיעה שהופנתה אל אריוסטו דרכי. במקום להשיב לה באריכות, התעקשתי להמשיך כאילו לא דיברה אליי מעולם. אני, ריצ'ארדטו, הייתי אמור לשכב עם פיורדיספינה במחזה.

הצעירה התפרצה עליי ועל השמנמונת. לפתע הכול היה ברור לה לחלוטין. היא תפשה מדוע לא שמתי אותה בתפקיד פיורדיספינה: רציתי להתגפף עם אחותה לנגד עיניה. וכשהבינה זאת, כשידעה כי ביקשתי לנצל הזדמנות יחידה שלא תשוב עוד, היא תהתה: תגיד, אתה נשוי?

מדוע לא התכוונתי לשוב אליהן יותר, כיצד התקבעה בי אותה מחשבה בזמן שהותי שם, לא אדע לספר כיום. היתה לי חברה מכוערת, שבגדה בי כל הזמן, כך הסתבר, אבל אני הייתי מאוהב בה, ולא יכולתי להתיר לנפשי שלא להיות נאמן לה.

ברור כי אני מתבייש על התנהגותי כלפי אותה ניגרית צעירה. אבל איזו ברירה היתה לי אז? "הודיתי" שהנני נשוי, ואפילו לא קיבלתי שהות כדי להתגונן ולהסביר. אני והמכנסיים אחריי גורשנו מן הדירה. ובכל פעם שאני שומע על גירוש עובדים זרים, אני נזכר כי הגירוש אינו חוויה נעימה.

מכל מקום, השאלה שלה עומדת במקומה, ולא אוכל להתחמק מלדון בה: מדוע בסצנה הארוטית ביותר באפוס, שתי הנשים המאוהבות כל כך זו בזו, והישנות באותה מיטה, אינן מתעלסות, כפי שבני דורנו אמורים לצפות?

פיורדיספינה, הנסיכה הספרדייה, פוגשת ביער דמות הנתפשת בעיניה כעלם בשל תלבושתו ושיערו הגזוז, והיא מתאהבת בו. הוא מוזמן לטירתה ושם מתברר כי אותו עלם יפה-תואר אינו אלא ברדמנטה, אשה כמותה. אבל הגילוי המצמרר אינו מפחית אפילו במעט מאהבתה אליה. פיורדיספינה חולקת עימה את יצועה בלילה, ומתייסרת בהזיות ארוטיות, וברי כי ברדמנטה חשה בדבר, אך לא עושה מאומה, כאילו ממתינה היא שרעותה תצעד ראשונה אל תוך מסכת אהבתן, אך המארחת נמנעת. בדמיונה היא ממשיכה לראות עלם השוכב במיטתה ומתנה איתה אהבים עד אור הבוקר, אבל אינה נוקטת בדבר שיממש את חלומה לתוך המציאות. ברדמנטה ודאי מתפלאת על כך. היא אינה נרתעת מפיורדיספינה, ואולי מצפה שזו תכבוש אותה בסופו של דבר, אולם כזאת לא קרה.

כששבה ברדמנטה אל ביתה היא מספרת לריצ'ארדטו, אחיה התאום, אודות החוויה המוזרה שעברה עליה, והוא מופיע בלבוש אחותו אצל פיורדיספינה, שהתייגעה מרוב אושר כשברדמנטה הפכה להיות עלם של ממש, ומובן שלא יכלה להימנע יותר, ונתנה לו להגשים את כל ציפיותיה ממנו.

פיורדיספינה נקלעה אצל אריוסטו למצוקה שאי אפשר היה להשאירה ללא מוצא, אחרת היתה הופכת להיות טרגדיה, ובשל מה? בשל אהבת נשים שנחשבה זוטרה בימים ההם. הוא היה חייב לפתור באיזושהי דרך את טירופה המיני של פיורדיספינה, שמתלבטת כל הזמן היכן היא מצויה, האם במציאות עם בחורה שהינה אוהבת, או בדמיון עם העלם שאוהב אותה. ודאי יכול היה אריוסטו לרשום פרטי עלילה הגיוניים יותר על מנת שפיורדיספינה תממש את אהבתה, ולא להוליד לברדמנטה אח תאום שימלא את תפקידה במיטה רק בשל היותו זכר. מדוע נהג כך?

קשה להתחקות אחר מחשבותיו כמעט חמש-מאות שנה אחרי ששקד על יצירתו, ובעידן שבנות ישראל מכריזות בגלוי ובמוצהר שהן דו-מיניות, ושיעור הנערות שאיבדו את בתוליהן בחברת אשה אך הולך וגדל. נהיר, אפוא, שאריוסטו בן ימינו לא היה נזקק לתעלולים כלשהם כדי לסכל את הברור מאליו. אם לא זלזל באהבת נשים, יש לשער כי בעת ההיא, בבואו לספר אודות הסכסוך הדתי, ביקש אריוסטו לדכא את יצר האדם כדי להפגין את עליונותה המוסרית של האשה הנוצרייה, שמא ביחס לרעותה המוסלמית או בכלל. דרוש לחקור מה היה נהוג בשתי הדתות בזמנים ההם כדי להנפיק תשובה חיונית ומסודרת.

אל ישראל הגיעו מברית המועצות רבבות עולים בני דת האסלאם, ובשירות הצבאי מגוירות הבנות כדי שתלדנה צאצאים יהודיים. שוחחתי בעבר עם סטודנטית מבר אילן, שהתגיירה, נישאה לעולה רוסי שהכירה בצה"ל, ושניהם נותרו מוסלמים על פי הצהרתה. חשוב היה לה שילדיה יהיו בני דת משה בישראל כדי שלא יופלו לרעה, אך לא די היה בסב יהודי כדי שתרצה להיות אף היא. חקרתיה אם היתה מתחתנת עם יהודי במידה שהיתה מתאהבת באחד מאיתנו. משענתה בחיוב תהיתי בפניה אם באותה מידה היתה נישאת לנוצרי שהגיע מרוסיה. היא השיבה: "אני מעדיפה להיות לסבית מאשר להתחתן עם נוצרי". היא אמרה זאת בנימה שלילית, ולא מתוך אהדה לאהבת נשים, אלא כמוצא אחרון, כביכול.

עם זאת, לא ניתן לשלול את העובדה הברורה כי בכתבי המוסלמים קשה לאתר סלידה מפני אהבת נשים. תמיד מתואר אצלם ההרמון כמקום של עינוגים ולא של טומאה, ובו סריסים מנסים בכל דרך למנוע מנשים מלהתייחד זו עם זו – לא מפני שהדבר אינו מוסרי – אלא משום פחיתות הכבוד שנגרמת לבעל, כאילו הוא אינו מסוגל לספק את נשותיו, והן נזקקות אחת לשנייה כדי לעשות כן, ואילו האיש שלהן יוצא ריקא גמור. והרי עבור מה נועד ההרמון אם לא כדי להרשים את הזולת בכוחותיו האינסופיים של בעליו. אלה אינם סודות בלומים. ורק אחד שלא אחז בשתי חברות בו-זמנית, עלול לתהות ולטעות שמישהו בכלל מסוגל לשאת בנטל המפרך של החזקת נשים כה רבות. בזמננו, אפילו אשה אחת היא לעיתים יותר מדי.

אצל הנוצרים לא קיים הרמון כדי שיוכלו לתאר את העלילות המיניות המתרחשות בו, אך מנזרי הנשים יוכלו לשמשם עבור אותה מטרה, מפני שגם בין כותליהם ודאי התקיימו יחסי מין בין נשים, ולא רק לשם עינוגים, אלא אף התפתחו רגשי אהבה ממש. אז מדוע, אפוא, לא הגיעו תיאורים אלה לכתבי השירה הלירית והאפית או לנובלות הראשונות?

אל אותם מנזרים הגיעו בהמוניהן נערות סוררות שאיבדו את בתוליהן או נשים תאוותניות שנתפסו בשעת ניאוף. הן לא הפכו להיות קדושות בגלל שהייתן הארוכה במנזר, וגם מוסד הנזירות לא נעשה מקודש בגללן. המנזר שימש עבורן רק אכסניה, או מעין בית כלא, ואת יצריהן הרי היו צריכות לפרוק היכן שהוא. שום תפילה אותם לא תוכל לדכא.

דומה כי בנצרות קיים טאבו בכל הנוגע לתיאור קשרים לסביים. על כך שוחחתי פעמיים עם יהודיות דתיות, בהזמנתן, שהכריזו בגאווה כי הן אוהבות נשים, ואף אחד לא נידה אותן מסביבתן. אולי מרכלים עליהן פה ושם, אבל איש אינו מפקפק כי עודן שומרות אמונים לאלוהיהן ומקיימות את מצוותיו. ואילו, לדבריהן, בנצרות מדובר בחטא בלתי נסלח (איגרת פאולוס השליח אל הרומאים א', 26). הדתיות הלאומיות ניפצו עוד טאבו בחברה הישראלית, כשלא נמנעו מלהינשא לצעירים ממוצא אתיופי, שנולדו בארץ כמותן. ומדוע לא, בעצם? נישואים מוצלחים בין יפהפיות מאתיופיה לצברים התקיימו מאז שעלו ארצה, ומוסכם כי אף שזוהי איננה תופעה שכיחה, היא מקובלת על הכול, ואיש אינו יוצא מגדרו כשהוא שומע עליה.

מנגד, בקהילה החילונית הרעועה עדיין לא מקובל לבלות בחברת מהגרות אפריקניות, בגלל צבע עורן. רבים נישאו לפיליפיניות, אבל איני מכיר אף אחד שרואה בצעירות השחורות ככאלה שתוכלנה לשמש בנות זוג. הישראלים משכנעים את עצמם כי אותן אפריקניות חיות בקהילה סגורה ואינן רוצות קשר עימם, בעוד האמת היא הפוכה, והן שואפות להיטמע בחברה המקומית, ומאירות פנים לבחור שמחזר אחריהן.

מה הייתי עושה במקום אריוסטו? למרות רמיזותיו המוסוות על אהבת נשים, שלא ידועות כמותן לפניו, הוא מצא לנכון לפסול קיומם של יחסי מין לסביים, ובחר לסבך עצמו בפרקי הלל אודות האפשרות של שינוי מין. מכל זווית שנסתכל אל אותן שורות בשירתו, ברי כי הוא עוסק בסוגיית הזהות הדו-מינית: גבר שהופך להיות אשה, ואחר כך היא שבה להיות גבר. אפשר כי אריוסטו השתמש במוטיב שהופיע מוקדם יותר בספרות העולמית, כאשר עלמה אמיצת לב המחופשת לאביר ביצירה 'היואון מבורדו', מקבלת כפרס על גבורתה את בת הקיסר לאשה.

יש להודות ולומר כי אינני תומך נלהב של יחסים לסביים. מבחינת המוסר, אין בפי דבר נגד אשה המתנה אהבים עם רעותה, כל עוד שתיהן רווקות ואינן בוגדות בבעליהן. אולם מבחינה עקרונית, אני מתנגד לזוגיות נשית כעמוד התווך המשפחתי. התקיימותה והפופולריות שהיא צוברת בתרבות האנושית, אינה לרוחי מנימוקים ביולוגיים.

מאותם נימוקים אני מתנגד לניתוחים לשינויי מין. אין בפי דבר נגד פלוני שמרגיש כי הוא אשה. לעולם לא אפסול את אופיו הנשי בהשוואה לנשים מעת לידתן, ומעת שיתלבש כמותן אראה בו כאשה. אולם, הניתוחים לשינויי מין מבלבלים את היוצרות ומוליכים שולל הן את האשה החדשה והן את הגברים שבאים במגע מיני עימה. זהו אך מראה טבעי כי לאותה אשה, מתחת לשמלתה, יהיו איברי מין שנולדה עימם. לדעתי, היא אינה צריכה להיפטר מהם. השינוי המיני אצלה צריך להיות תודעתי, ובמידת-מה גם הורמונלי, אך אינו מכריח שינוי קוסמטי. בעבר החזקתי בדעה שונה, וסברתי, למשל, כי שתלי הסיליקון מעצימים את חזותה הנשית. כיום אני סבור שניתוחים להגדלת חזה אינם צריכים להתבצע בחברה שפויה, למעט עבור אותן אלה שכרתו את שדיהן. במילים אחרות, מי שהינו אשה, לפי בחירתו, אינו צריך להתחזות לאשה. היא כבר אשה.

שנים אחרי הפרשייה, היתה לי ולחבריי ידידה טובת-מראה מעולות אתיופיה, שגילינו בה עניין רב, ובשכנות לה התגוררה לבדה סינית בשם לי, שהיתה אף יפה ממנה, וכולם חשדו בגלוי שאני מתראה עימה בחשאי, והיו מציבים מארבים בחשכת הלילה כדי ללכוד אותי בשעת מעשה. למותר לציין שנחלו כישלון חרוץ פעם אחר פעם. באחת הפעמים שאלה אותה הידידה: איפה השכל שלך? בגלל שלדעתה הייתי מסובך מעל הראש עם העובדת הזרה. ואני השבתי לה: השכל שלי בירח! כך פתאום נזכרתי באורלנדו המטורף, ובכל מה שאירע לי בגללו ביום ההוא. היא פטרה את תשובתי בלא-כלום, והפריחה לעברי נשיקה באוויר. אם ז' לא היתה שחורה, האם גם אז הייתי נזכר?

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.