סיקור מליל אמש: "קול באישה – שירה", בית העם.

25/01/2012 ב- 09:54 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על סיקור מליל אמש: "קול באישה – שירה", בית העם.
תגים:

בשקוע השמש שמתי פעמיי אל רחוב צ'לנוב כדי לפגוש את עיישה ודודנה. עיישה היא סודנית. הכרתיה בגינת לווינסקי בקיץ האחרון עוד בטרם מלאו לה 17 שנים. יכולה היתה להיות דוגמנית בהחלט: פניה נעימות מאד למראה; היא רזה למדי ותמירה, 180 סנטימטרים גובהה; ובאופן בלתי פרופורציונלי, דדיה ענקיים ממש. כשבהתה בי בפעם הראשונה תהיתי מאד על קיומם. מכיוון שלא דימיתי כי מדובר בשתלי סיליקון, סברתי לנכון שהיא מכניסה בדים לתוך חזייתה כדי למשוך תשומת לב מסובביה. מאוחר יותר הבהירה לי עיישה כי זוהי חזותה הטבעית. היתה יכולה להיות דוגמנית בהחלט, אבל היא שחורה כפחם, ובארצנו הנטועה כביכול בצפון הרחוק, הדוגמניות כולן בהירות-עור באופן מוחלט.

למעט, בן דודה חסן (שם בדוי, לבקשתו), אין לה אף קרוב משפחה בארץ. היא מועסקת כשוטפת כלים באחת המסעדות שבכרם התימנים. אף בית ספר ישראלי לא ראתה מבפנים. היא יודעת קרוא וכתוב בערבית, ומדברת עברית רהוטה. עיישה היא מוסלמית, אך אינה אדוקה בדתה. היא רוצה להינשא לגבר לבן, לישראלי, אפילו יהודי, אך לא תוותר על האסלאם. חסן סבור שהיא חסרת כל עכבות מינית, מפני שלאחרונה החלה לבלות עם ערבים. הוא סבור שהם יהפכוה לפרוצה. בניגוד לשאר המדינות, שבהן ישנן פרוצות שחורות לרוב, בישראל לא נתקלתי באף אחת. הואיל ואיני מבקר במקומות מפוקפקים שמוחזקות בהם נשים אומללות אלה, יתכן כי בכל זאת ישנן. מכל מקום, חסן הרביץ לה מכות, ושניהם קראו לי כדי להשליט סדר, ואני הגעתי למעונם.

מחסן, שמבוגר ממנה כמעט בעשור, ביקשתי שיחדל להכותה. בעיישה הפצרתי שתהרהר על ההשלכות של הריון בלתי רצוי. היא פלטה דבר-מה בערבית, שלא יכולתי להבין, ובתגובה, דודנה שוב עמד להחטיף לה סטירה. אני עצרתי בעדו. עיישה אינה משוללת רסן באופייה. נערות בגילה בוחנות דברים חדשים והיא נוהגת כמותן. הסברתי לחסן בלשון מרומזת כי אם היו לו תקוות מסוימות לגבי עיישה, הרי שהן אבדו וכבר לא קיימות. חסן ענה במבוכה שהוא מודע למצב, ועיישה צהלה פתאום.

ביקשתי מחסן רשות לשהות עם דודניתו בשעות הבאות, כדי להרגיע את הרוחות, וכך הגעתי עם עיישה לבית העם, בשדרות רוטשילד 69 בתל-אביב. השעה היתה שבע וחצי ובדיוטה העליונה עמד להתקיים ערב שירה בסימן הדרת נשים. טיפסנו במדרגות והתיישבנו בהתרגשות על כסאות הפלסטיק. בכל הזמן הזה עיישה אחזה בכף ידי, כאחות אל אח, ולא כנערה אל אהובה, וברי כי "הגוש השחור" שהתבלט שם משך אליו מבטים קצרים, ואולי הרהורים רומנטיים אודותיי ואודותיה. על כל פנים, למרות שרוב הנוכחים השתייכו לפאר ההדר האשכנזי, הם לא הקדישו לנו תשומת לב מרובה, ואי אפשר לספר כי זעו באי-נוחות בגללה. לומר כי כל האשכנזים הם גזעניים זו פשוט איוולת, לדעתי. מקרה המבחן מאמש הפריך דעה פסולה זו.

בשעה שמונה כבר התקבצו בפנים כחמישים איש. בעלי חזות מזרחית כמעט שלא נראו שם. אפשר כי סוגיית הדרת הנשים אינה מעניינם, ואפשר כי ערבי שירה משעממים אותם. הנוכחים התאפיינו בשני חתכי גיל עיקריים: 25-30 ו-55-70. מחציתם היו משוררים וזמרים בראשית דרכם, השאר היו חבריהם או חובבי שירה אלמוניים כמותי.

את הערב פתחה בקריאת אחד משיריה מיכל סנונית, המשוררת הישראלית הידועה מכולן (ציפור הנפש). ניסיתי לברר בת כמה הינה, אבל היא שומרת בסוד את גילה. אחריה היה תורו של רוני סומק. למרבה המבוכה, ארבע משוררות שהבטיחו את השתתפותן ונקראו זו אחר זו אל קדמת האולם אחריו, הדירו את עצמן מבלי לספר לאיש. קולות מחאה רפים נשמעו בקהל, ופה ושם צחקוקים רמים. כשנרגעו הרוחות הגיע תורה של זיוה שמיר, הפרופסורית לביאליק, שסיפרה בין היתר כי אמא שלה הכירה את הסופר אשר ברש. הפעם היה זה תורי לצחקק בחרש. אז הגיע תורו של מתי שמואלוף שפצח בקריאת שיר אודות קרחתו של ראש הממשלה. לזכותו יש לומר כי היה היחיד שקשר את ההתנכלות לסודנים – בין אם הם פליטים או מסתננים – להדרת נשים בישראל. עיישה היתה מרוצה, ואף הוסיפה כי יש לו קול מעניין.

בשל הערתה זו, רצוי שארחיב מעט על דבריה. בערבי שירה מעין אלה יש אומנם חשיבות לאופי השירים, אך לא לאיכותם, ומשום שאיני מתיימר להיות מבקר שירה, איני יודע לספר רבות על חשיבותם הספרותית. ישנם שירים שנושאים חן בעיניי אף שאינם נחשבים איכותיים, ולהיפך, ישנם שירים שנחשבים איכותיים בפי כל, ואינם מסעירים אותי כלל. על כן, לא האיכות היא שקובעת אם ערב הקראת שירים יהא מוצלח, אלא צורת הגשתם. השיר הנפלא ביותר שנכתב אי-פעם ישמע משמים ביותר, אם תקרא אותו ברייה בקול חלוש ומונוטוני, ואילו שיר בינוני באיכותו ישמח לבב אנוש, אם יקרא אותו קול בעל נוכחות באופן דרמטי. איש איש וסגנונו.

את ערב השירה הנחה ישראל בר-כוכב, וערכה אותו לורן מילק, שהתכבדה להקריא שיר במהלך האתנחתא המוסיקלית. כהרגלה, הופיעה עם שמלה בעלת מחשוף עמוק. עיישה אמרה שרוצה היא כי אקנה לה שמלה כזאת בדיוק, המותאמת לגזרתה. הזכרתי לה מיד כי מבחינת החוק בישראל היא נחשבת קטינה. היא דחתה בבוז את התירוץ העלוב והוציאה את ידה מכף ידי. או אז נתברר לי כי הסודנית הצעירה בכלל אינה מתעניינת בשירה עברית, והיא רצתה ללכת. גם שיריה הפרובוקטיביים של ליליה לא תרמו להשקטת רוחה. אחרי כן התחרטה, ככל שהאזינה לקול שירתן של הזמרות הצעירות, שהלחינו מנגינות נוגות לשיריה של לורן. זו היתה בהחלט הפתעה מרתקת. במיוחד אליה סממה שבתה את ליבי.

כנהוג בערבי שירה כאלה, מוסכם כי מחמת קוצר הזמן כל אחד יקריא שיר אחד בלבד, יהא אורכו אשר יהא. שירי זינגר החליטה שלא להישמע לצו, והקריאה שיר נוסף, חרף מחאת המנחה. הוא גם רעם על חוג המעודדים שלה, שצווח אחרי שקראה משיריה, בליווי מחיאות כפיים סוערות וממושכות. גם ניצן מינץ קטנת-הקומה, שצחקקה כל הזמן משום סיבה, התאוותה לקרוא צמד שירים. לורן התערבה ואפשרה לה זאת, אך הדבר לא היה נורא כל כך, מפני ששני שיריה לא כללו יחדיו יותר מכמה שורות.

בסוף הערב, בשעה תשע וחצי, התפרצה אשה אחת והתחננה שלא נלך לשום מקום, שנישאר שם, כדי שנקשיב לסיפור תלאותיה. היא החלה לדבר על כך שהשב"כ גנב לאמא שלה את הבית וכי המשטרה מסרבת לחקור בעניין… אבל עיישה רצתה לחזור הביתה וגררה אותי החוצה בכוח.

המשך: מזה שבועיים מתחוללת בגללי סערה בביצת השירה המקומית

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.