געגועיו של נער פלורנטיני לבז – מסיפורי האהבה היפים בכל הזמנים

22/01/2012 ב- 15:28 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על געגועיו של נער פלורנטיני לבז – מסיפורי האהבה היפים בכל הזמנים
תגים: , ,

בפירנצה היה פעם בחור עשיר ושמו פדריגו בן פיליפו אלבריגי, אשר עלה על כל אבירי טוסקאנה במעשי גבורותיו. כפי שקורה לרוב בני האצולה, אף הוא התאהב עד כלות בגבירה ממעמד רם, ג'ובאנה שמה, שנודעה כאחת הנשים החינניות ביותר בזמנה. ולמען יטה ליבה לאהוב גם אותו, הרבה לערוך נשפים וחגיגות מרהיבות, חילק מתנות יקרות בהתלהבות יתרה, ובגללה פיזר את רוב הונו. אך היא לא נענתה לו, מפני שצניעותה לא היתה פחותה מיופייה, ושמרה אמונים למי שהיה בעלה כדת וכדין, לאבי הילד שלה. לכן לא נתנה דעתה לכל הדברים שעשה הבחור למענה.

פדריגו המשיך לבזבז כספים הרבה למעלה מיכולתו, וכשכמעט נתרושש כליל, והפרוטה בקושי היתה מצויה בכיסו, עזב את העיר ועבר לגור באחוזת שדה קטנה שנותרה ברשותו, ומהכנסותיה התפרנס בדוחק רב. מלבד האחוזה, עדיין היה בידו בז ציידים, מן המשובחים ביותר בארץ כולה. הוא נשא באורך רוח את עול דלותו מבלי לבקש עזרה מקרוביו, והיה יוצא להשיג את מזונו בעזרת הבז.

והנה יום אחד, אחרי שהבחור כבר הידרדר לשפל המדרגה, מת בעלה של ג'ובאנה והיא נשארה באלמנותה. כמנהג הגבירות יצאה בקיץ יחד עם בנה אל אחת האחוזות אשר היו לה, בסמיכות לאחוזתו הקטנה של פדריגו, ובעליה קשר ידידות אמיצה עם הנער. אך אימו הוסיפה להתנכר לו, וגם הוא לא העז להתקרב אליה מחמת הבושה ומצבו הירוד.

שני הידידים החדשים יצאו פעמים רבות לצוד בעזרת הבז, והעוף הדורס שבה את ליבו של הנער, וכל הזמן היה מהרהר אודותיו ומדבר עליו. כשחזר יחד עם אמו אל העיר, חלה מרוב געגועים. ג'ובאנה התעצבה מאד וביקשה בעצת רופאיו לעודד אותו שיספר לה מה תוכל לעשות למענו כדי שישוב לאיתנו. הנער שתק כי לא העז לדרוש את הבז לעצמו, מפני שידע עד כמה אהוב היה על האיש שירד מנכסיו. אך משהוסיף להידרדר מצבו ונעשה בכי רע, שעה להפצרות אמו וסיפר לה את כל האמת אשר על ליבו.

לשמע הדברים החלה להרהר כיצד תמצא דרך למלא את מבוקשו של בנה. ידעה היא היטב שפדריגו אוהב אותה זמן רב, ואולם לא זכה ממנה ולו למבט אחד, ומעולם לא נטתה לו חסד כגמול למתנותיו הרבות. לכן תהתה בליבה: איך יהא בי העוז לדרוש את הבז הזה? הן שמעתי כי הוא שנותן לו את מחייתו. ואיך אוכל להיות סרת טעם עד כדי כך שאבקש לגזול את הנאתו האחרונה של אדון אציל, שלא נותר לו מאום מלבד אותו עוף דורס?

בסוף גברה עליה כל כך אהבתה אל בנה, עד כי גמרה אומר להביא לו את הבז. בבוקר המחרת יצאה הגבירה אל הכפר, וכמו מטיילת להנאתה ניגשה לאחוזתו הקטנה של פדריגו וביקשה לקרוא לו. היות שהיום ההוא לא היה יום ציד, שהה האיש בגינתו וביצע מלאכות קלות כלשהן. וכאשר שמע כי הגבירה ג'ובאנה מבקשת לראותו, התפלא מאד, אך אץ בשמחה לקדם את פניה.

כאשר ראתה אותו מגיע, באה הגבירה לקראתו בחינניות אצילית, ואחרי שבירך אותה בהדרת כבוד, אמרה: שלום לך, פדריגו! באתי אליך לגמול לך טובה על כל הרעות שבאו עליך בגללי, באשר אהבת אותי, וארצה לסעוד עימך הבוקר, בלי גינוני טקס, כידידתך.

פדריגו ענה לה בהכנעה: גברתי, רוב תודות לך כי באת לסעוד תחת צל קורתי. איני זוכר כי רעה כלשהי באה בעטייך, אלא רבות הטובות שהשפעת עליי, עד כי כל האושר שידעתי מימיי בא לי בזכות האהבה שרחשתי לך. ובאומרו זאת קיבל אותה בתוך ביתו, והודיע בשפלות רוח שילך לערוך עבורם את השולחן.

אף פעם בכל ימי עוניו לא הציקה לו כמו עתה ההכרה, מה גדולה הצרה אשר באה עליו בפזרו את כל הונו ללא מעצורים. הואיל ובאותו בוקר לא מצא דבר לכבד בו את הגבירה – שלפנים כיבד אנשים רבים מספור למען יושמע שמו באוזניה – התהלך אנה ואנה, כאדם שיצא מדעתו, בעודו תר אחר חפץ שיוכל למשכנו בבית עבוט, ובמצוקת נפשו הרבה לקלל בליבו את ביש מזלו.

שעה אחר כך יצא שוב לקראת ג'ובאנה, אחרי שערך את השולחן במו ידיו, וגם מפות לבנות ונקיות שם עליו, כי עוד נשארו לו מעטות, והודיע לה בפנים עליזות כי הנה מוכנה הסעודה אשר ערך בשבילה ככל אשר השיגה ידו. ישבו יחדיו שניהם אצל השולחן וסעדו את ליבם, ותיטב הארוחה לחיכה של הגבירה.

בגמר הסעודה קמו ממקומותיהם ושוחחו ביניהם שיחת רעים, ובחלוף הזמן בנעימים נראה לגבירה כי הגיעה השעה לגלות לו את סיבת בואה. לפיכך פתחה ואמרה: פדריגו היקר, אם עודך זוכר את אורח חייך הקודם ואת שמירתי על כבודי, דבר שבעיניך ודאי נראה כנוקשות וכרוע לבב, אין כל ספק בליבי שתתפלא עתה על עזות מצחי, בשמעך מהו הדבר אשר הביאני היום אליך. אך אילו היו לך בן, היית יכול לדעת בגינו מה עזה האהבה אליו, כי אז סלחת לי על עזות רוחי. ואולם אני, שבן אחד לי והוא חולה מאד, אינני יכולה להשתמט מהחוקים השולטים על כל אם, וכניעתי לחוקים האלה מאלצת אותי לבקש ממך, נגד רצוני ונגד כל מה שנחשב כמנומס, שתיתן לי שי שאני יודעת כי הוא יקר לך מעל הכול, ובצדק, כי גורלך המר לא הותיר לך הנאה זולתו, ושום דבר לשמחך ולא נחמה מלבדו.

ואז אזרה אומץ והמשיכה: הנה, הבז אשר טיפחת ואשר אליו יוצאת נפש בני החולה, אותו אבקש הפעם מידיך. ואם לא אביאנו לו, כי אז חוששת אני פן תכבד מחלתו עד אשר יקרה לו אסון. ועל כן אפנה נא אליך, לא בשם אהבתך אותי, כי בשמה לא אוכל לדרוש ממך מאומה, כי אם בשם אדיבותך, אשר הפלאת מכל איש לגלותה במעשי חסדיך, ואבקש ממך כי תיאות לתת לי את הבז, למען אוכל להתברך כי במתנה זאת הצלת את חיי בני, והוא יהיה אסיר תודה לך לעד.

בשמוע פדריגו את בקשת הגבירה, פרץ בבכי לעיניה בטרם יוכל להשיב מילה. חשבה ג'ובאנה כי בכיו נובע יותר מכול מצערו על שייאלץ להיפרד מהבז המשובח שלו. וכבר רצתה לוותר על בקשתה, אולם התאפקה, וחיכתה עד אשר יחדל מלבכות וישמיע את התשובה.

והוא אמר לה כך: גברתי, הלא רצה האל כי רק אותך תאהב נפשי, ומשום כך חשבתי שיד הגורל פגעה בי קשות, ועל כך התמרמרתי פעמים אינספור. אך כל זה הינו כאין וכאפס לעומת מעשי האל בי עכשיו, ולכן לא אשלים עם גורלי לעולם, כי הנה הואלת לבוא היום אל ביתי הדל, אשר בימי עושרי לא אבית לכבדו, ועתה את מבקשת ממני רק שי קטן, ובשל מה שעולל לי הגורל לא אוכל להעניקו לך כחפצך. אומר לך בקיצור, כאשר אבית ברוב חסדך לסעוד על שולחני, ראיתי כי אין בביתי דבר טוב ונאה לאכול מלבד הבז, והנה הבוקר היה בשרו צלוי לפנייך. ואני שמחתי בחושבי כי היטבתי להקריבו למענך. ועתה בראותי כי לא כך רצית לקבלו ממני – על צלחתך – גדל כאבי ורב עיצבוני עד אשר לא אדע נחמה לעולם.

מעובד על פי 'דקאמרון' – היום החמישי, סיפור תשיעי – מאת ג'ובאני בוקאצ'ו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.