ההצגה בבית העלים הכחולים

22/01/2012 בשעה 07:00 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על ההצגה בבית העלים הכחולים

ביום רביעי שעבר נדברתי עם ארוכת השיער להיפגש בגינת דובנוב, ליד הפסל הסביבתי, שאותו הנני מכנה "איי פסחא לעניים". מסביב לגדר התוחמת אותו נטועים פיקוסים גבוהים. על אחד מהם המתנתי לה. זו לא היתה הפתעה עבורה. הואיל והיא יודעת עד כמה הנני דייקן, כשאינה מוצאת אותי לא נותר לה אלא לשער שאני מתחבא היכן שהוא. החזאים הבטיחו שיהא זה יום מעונן וקריר, אך לשמש החמימה היו תוכניות אחרות, משעות הבוקר ההוא הלהיטה את הארץ.

בשעה אחת ורבע בצהרים ראיתי אותה מתקדמת לעברי. היא לבשה חצאית ארוכה וז'קט ג'ינס מעל גופיה קיצית. כשהגיעה אל מתחת לענפי האילן היא שאלה בחור שעמד שם אם חלף לידו מישהו גבוה ברגעים האחרונים. השיחה ביניהם המשיכה באנגלית. הוא היה תייר. בעודי שוקל אם לרדת מטה, או להמתין מעט כדי להיווכח לאן יתגלגלו הדברים התחלתי להמטיר עלים קרועים עליהם. ארוכת השיער ניחשה שזהו תעלול מבית שיגיונותיי, אבל כהרגלה לא התייחסה למעשי השובבות שלי. היא רצתה לדעת כמה זמן יחלוף עד שאותו בחור יזמין אותה לחדרו בבית המלון. ישנן נשים שמבקשים מהן מספר טלפון, או שואלים בעדינות אם תסכמנה להצטרף אליהם כעת לבית הקפה. אולם, אצלה זה אחרת. עימה בדרך כלל מגששים האם תרצה להיכנס איתם למיטה תיכף ומיד. עיניה משדרות מיניות בוטה, והקול היפה שלה, והשיהוי באמצע משפטיה, אך מוסיפים לאווירה החושנית שהיא יוצרת במכוון.

לא חלפה דקה, באמת, וכבר אותו בחור סיפר כי מעולם לא חזה בעיניים תכולות כה בהירות כמו שיש לה. כולם אומרים זאת, בכל מקום, והיא כבר התרגלה. בינתיים התחלתי לצבוע את העלים לפני שהשלכתים בטוש כחול, ולפני שיבחין כי נושר עליו מטר של עלים כחולים, גררה אותו ארוכת השיער אל הספסל הקרוב והסירה מעליה את הז'קט. כבר היה לי ברור שאותו בחור אינו מגלה בה כל התעניינות, אבל היא עדיין לא שמה לב לכך.

פתאום ראיתי אותה קמה מן הספסל, והולכת להרים אבן מן הקרקע. היא נטלה בידה, שבה למקומה ואז הניחה לידה. כנראה, מוטלת היתה שם זבובה מתה. לנגד עיניהם זינקתי ממרומי הגזע, ועוד לפני שהברנש הצעיר הצליח להשתאות, כבר הצגתי עצמי בפניו. ומה אמר? הוא רצה לדעת היכן נמצא הטלפון הציבורי. הולכנו אותו לרחוב שאול המלך דרך המשכן לאמנויות הבמה. זהו המוזיאון, הצבעתי לעבר המבנה החדש, והנה התיאטרון העירוני, שבו הנני משחק. האם תבוא הערב להצגה, שאלתיו. הבחור השיב כי יש לו תכניות אחרות. אחרי שחלפנו על פני האופרה ויצאנו מן הכיכר, הוא שאל מהם המבנים הגבוהים אשר מעבר לכביש. ארוכת השיער ענתה: מטה חיל האוויר הישראלי. הוא הביט בה בתמיהה והפטיר: אז מכאן אתם שולחים לפוצץ ילדים פלשתינים… הותרנו אותו שם נפעם, מבלי טלפון ציבורי, ומבלי אמירת פרידה.

התיישבנו לאכול במסעדה פינתית ברחוב אבן גבירול, והנה התלקח בינינו ויכוח ישן על אופן התלבשותה ועל דרך התנהלותה עם גברים. בתגובה אמרה שטרם פגשה בחורה יפה בישראל שלא פלרטטתי איתה, ואמרה כי הינה נדהמת מחדש מכך שאני נזקק לחיזוקים חיובים מבחורות זרות, במקום מאותה אחת שאוהבת אותי, ממנה. לא נתתי לה להסיט את השיחה לכיווני. הסברתי לה כי עליי לבקר אותה כדי שתשנה את דרכיה, והזכרתי את הצלחתי כשרכשה בקיץ האחרון בגד-ים מלא, מפני שאף פעם לא חיבבתי את דרכה להשתזף: לשכב על בטנה, לפרום את הביקיני ולהותיר גב חשוף לעיני הממזרים, שמדמיינים מה יוכלו לראות מן העבר השני. באמצע הארוחה היא קמה מכיסאה, ולפני שנטשה אותי לבדי, אמרה שקנתה בגד-ים מלא בהמלצת הרופא שלה, מפני שכבלונדינית היא חשופה להתפתחות סרטן העור, ומלבד זאת, אין שום דבר ארוטי בגב חשוף למעט בתוך מוחי הקודח. אמרה ועזבה.

המשכתי לשבת, והרהוריי החלו לעסוק בביטאון השירה 'סרק, סרק' שעלה בדעתי לייסד כשנסגר 'מטעם'. לא אכחיש שרציתי לפנות אל יצחק לאור, עורך כתב-העת, כדי לקבל ממנו עצות. בה בעת שרבטתי על מפית שיר חדש פרי-עטי:

רק בגלל הזמן, בני, אל תהיה וסטלי.
כמה זמן תתעלל בך בטרקאפ, עד
שהיא תתאהב. כמה זמן תתענה למענה
בבור המוות עד שיבואו לחלץ אותך.
ואחרי כל הסבל הרב לא ברור
אם תינשא לה. רק בגלל הזמן,
בני, אל תהיה אדמונד דנטס. כמה זמן
תהיה אסור במצודת איף עד
שתימלט. כמה זמן יחלוף עד שתשביע
יצר נקמנותך. ואחרי כל השנים הללו יתפוגגו
חלומותיך לגבי מרצדס, ותתחיל חיים חדשים
עם מישהי אחרת. הכול כל כך איטי, בני.
היה המרקיז דה סאד, דקה והכול נקרע:
לא מכתבי אהבה, לא געגועים, לא
זכר נשיקה ראשונה. היה המרקיז דה סאד, בני,
מכה חזקה ונגמר.

טלפנתי אל ארוכת השיער והקראתי למענה את הפרודיה. היא ביקשה אותי להתנצל על כך שקראתי לה נודיסטית בתוך "מסעדה הומה-אדם", בגלל דרכה לשזף את גבה בעודו חשוף. לא הייתי מסוגל להביע צער מפני שעמדתי מאחורי אמירתי, כי מראהו של גב חשוף מעורר מחשבות ארוטיות. על מנת להמחיש את טענתי סיפרתי לה שבהיותי נער שודרה בימי שבת סדרת טלוויזיה על עלילותיו של מיכאל סטרוגוב, גיבור ספרו של ז'ול ורן, ובאחד הפרקים רחצה השחקנית בעירום, כשרק גבה נותר חשוף לעיני הצופה, אך די היה במראה בלתי נשכח זה כדי שיחרת לעד במחשבותיי.

שמעתיה משוחחת עם מישהו בקו טלפון אחר, ואז פנתה אליי בהצעה שאי אפשר לסרב לה: אני אוותר על התנצלותך אם בסצנה ההיא אראה גב חשוף בלבד ושום איבר אינו מבצבץ מן הצד האחר. מנגד, אם לא כך הוא הדבר, אתה מסריט אותי בעירום חלקי, ומפרסם את הסרטון באינטרנט בשמי המלא. חייכתי לשמע דבריה והסכמתי. ידעתי שזיכרוני לא יבגוד בי, כמובן.

ובכן, טעיתי. ניסינו להגיע יחדיו לפשרה שתפצה אותה, על מנת שלא אצטרך למלא את חלקי לפי ההסכם הקודם. אולם, בפעם הזאת לא התכוונתי להשתטות. הצעתי שתטיל עליי לזכור בעל-פה כמה פרקים מן הספר ככתבם וכלשונם בצרפתית.

מיכאל סטרוגוב נשפט וגזר דינו נקבע לפי פסוק שנבחר באקראי מן הקוראן: "ועיניו לא תוספנה לראות את הדברים שעל פני האדמה". אחד משוביו מוציא חרב מלובנת מן האש, והלהב הלוהטת מועברת לפני עיניו מתוך כוונה לעוור אותו. נדיה מבטיחה כי תשמש "כלבת הנחייה" שלו. בסצנה מתוך הסדרה נראית נדיה רוחצת בעירום, מתוך ידיעה ברורה שסטרוגוב העיוור אינו יכול לראותה. ובכן, היא טעתה.

בשעת ערב מוקדמת, כשלגמתי קפה בחברת ארוכת השיער, ולאחר שצפיתי בסצנה כמה וכמה פעמים, רציתי לאבחן מהו מקור טעותי. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להודות כי ישנו פגם בזיכרוני המעולה. לפתחי רבצו שלוש אופציות:

1. הטלוויזיה הישראלית צנזרה את סצנת העירום, ולא אפשרה לצופים לראות איברים אינטימיים בעיצומה של השבת, ועל כן, לא טעיתי בסופו של דבר.

2. ישנם שלושה סוגים של עיוורון חלקי: א. העיוורון הזמני שלקה בו מיכאל סטרוגוב, מפני שהברזל המלובן לא הרס את רשתית עינו, ולכן תשוב ראייתו אט-אט לתקנה כשיחלים מפצעיו. ב. העיוורון שלקה בו יצחק ובגללו התקשה לזהות בתנאי תאורה ירודים את יעקב שהתחזה לאחיו הבכור. ג. עיוורון שנובע מכך שהמוח האנושי אינו מסוגל לזכור אירועים שמבחינתו כלל לא התרחשו. אומנם הם משתקפים דרך העין, אך לא מגיעים אל התודעה. למשל, כשחולמים בהקיץ, לא שמים לב לדברים שמתרחשים לנגד העיניים. אולי, בעידן התמימות שלפני האינטרנט, עצם העובדה שצפיתי בסצנה במחיצת אנשים נוספים גרמה לכך כי מרוב מבוכה היא לא נקלטה בתודעתי.

3. זיכרון שעוצב מחדש מחמת התגוננות. אם למשל מישהו שנכח לידי אמר דבר-מה מביך אודות מה שרואות עיניו, אפשר כי במוחי נשתל זיכרון חלקי או שקרי של אותה סצנה.

ארוכת השיער יצאה מן המקלחת כדי להתלבש. חברתה עמדה להגיע. מיד כשראיתיה ללא בגדים, עצמתי את עיניי. היא גיחכה ואמרה: עצימת עיניים אל מול המציאות לא תשנה אותה. אתה תצלם אותי.

שעתיים אחרי כן היא פתרה את התעלומה באבחת חרב אחת: אתה לא יכולת לזכור את הסצנה כולה, מכיוון שלא ראית אותה בשלמותה. יש לך נטייה לעצום עיניים בסצנות זוועתיות שמתרחשות בסרטים אלימים. כשמיכאל סטרוגוב הסיר את התחבושת מעיניו, לבטח תקפה אותך בעתה, ועצמת את עיניך מרוב חרדה, שמא ייגלה אליך מחזה איום ונורא. מכל הסצנה הזאת ראית וזכרת רק את השנייה הראשונה.

הרהרתי על מיכאל סטרוגוב. המחזה הראשון שנגלה לעיניו, כששבה אליו ראייתו, היה טבילתה של נדיה היפהפיה במים הצלולים. בלי ספק, את הסצנה הזאת לא אשכח לעד. גם לא הוא.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.