הסיפור שלא סופר: כך הפקירו הפמיניסטיות הרדיקליות את נשות הטאליבן במאה שערים

24/11/2011 ב- 07:49 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הסיפור שלא סופר: כך הפקירו הפמיניסטיות הרדיקליות את נשות הטאליבן במאה שערים
תגים: ,

נתמזל מזלי בחיים הללו שמרבית הנשים עימן התרועעתי, לא היו חובבות מושבעות של בגדים. לפעמים די באחת כדי לרושש גבר מכל נכסיו, ואני נמנעתי מהן. אולם, למרות זאת השתדלתי שתתלבשנה. רבה כמיהתי אל בחורות החושפות בפומבי טפח פה, טפח שם, אך לא טפחיים, ואי אפשר שלא לחוש עונג עילאי ממשחקי הפיתוי שלהן. למעשה, הן הציידות ואילו אנו הניצודים. לכן, הנני מבין לליבן של נשים דתיות שאינן רוצות להשתתף במשחק הזה מטעמים של צניעות. לא אחת ולא שתיים מהן היו חברותיי, וכיבדתי את רצונן להימנע מכל מגע בפרהסיה. הצניעות קדושה היא להן.

אבל, קיים שוני מוחלט בעיניי, בין אי-השתתפות במשחק הפיתויים לבין הקפדה על לבוש רווי כיסויים במידה קיצונית מאד. אני סבור כי די לאשה בכיסוי ראש סמלי כדי לאותת לגברים שהיא מחוץ למשחק, וככל שידוע לי, סימן זה מוכר עד כדי כך שלא יוכל לטעון פלוני לאי-הבנה אם יבחר לא לכבדו. ואילו לבישת רעלות מסוגים שונים, על שמותיהן הרבים, מסמלת דבר אחר לחלוטין. היא מסמלת זרות: "לא רק שאני, האשה, מחוץ למשחק, אלא אני גם מחוץ לחברה, תהא אשר תהא".

נשות הטאליבן, יהודיות דתיות המתלבשות כאילו היו באפגניסטן, מעבירות מסר דרך לבושן – אך גם בפיהן ממש – שהן בוחרות לחיות מחוץ לחברה שלהן. אין זו החברה החילונית מרובת "השיקוצים". הן גרות בשכונת מאה שערים, בקרב דתיים קיצוניים, והן בוחרות לצעוד בנתיב קיצוני עוד יותר, וזוהי בחירתן שלהן, ומשום כך, משום העצמאות שקיבלו עליהן, החברה סביבן לא רק שמסתייגת מהן וממנהגיהן, אלא מתעמרת בהן ככל יכולתה. נשות הטליבאן מושפלות מדי יום ביומו, לא בגלל לבושן, אלא מפני שהן מפגינות חירות מחשבתית. יורקים לעברן ומגדפים אותן בחוצות הרחובות, מפני שבסביבה אשר בה הן חיות, איש אינו מורשה לקבל החלטות הלכתיות בחייו ללא התייעצות עם הרב, ולבטח לא אשה, מכיוון שאין היא זקוקה לעצות, מפני שהיא מנהלת את שגרת חייה לפי תכתיב גברי קבוע מראש.

הנני מודה שלבושן של נשות הטאליבן מעורר בי תחושה בלתי נוחה. אין להוציא מכלל אפשרות כי זו נובעת ממקורו של המנהג הזה, באפגניסטן הרחוקה. עם זאת, יש להבחין בין נשים שקרוביהן מחייבים אותן בדרכי כפייה לעטות עליהן רעלות – אשר לכך הנני מתנגד – לבין אלו שבוחרות מרצונן לעשות זאת. אכן, לא תמיד זהו רצון חופשי. לפעמים, הבחירה במנהג מסוים נעשית בגלל לחץ חברתי מבלי שאיש יאיים או יכפה. חרף הדברים, אשה היא בעלת תבונה, ועלינו לכבד את שיקול דעתה, באותה מידה שאנו מכבדים הכרעות דמוקרטיות ביום הבחירות. לא תמיד אנו מאושרים מן התוצאות, לא תמיד אנו בטוחים כי הרוב שהצביע הינו חכם דיו, ולמרות זאת, איננו יוצאים לכפות שלטון רודני על אחרים.

נשות הטאליבן המתגוררות בשכונות החרדיות של ירושלים מצויות בגיהינום של ממש. הציבור הדתי מתעלל בהן במטרה לגזול מהן את זכויות האשה שנטלו לעצמן ללא רשות הרבנים, ואיש אינו יוצא להגנתן – לא מקרב החילוניים ולא מקרב הדתיים, ולמרבה הדאבה, גם לא מקרב הנשים. אנו שומעים ללא הרף את קולן של הנשים הרוצות לפצוח בשירה בפני חיילים, שרוצות להתיישב באוטובוס של קווי מהדרין היכן שבא להן, וזה בסדר גמור. אף אני מתנגד לכפייה דתית, אולם גם נשות הטאליבן נלחמות בדרכן שלהן נגד כפייה דתית ונגד כפייה גברית. המאבק שלהן, כשמתבוננים בו ממבט על, הוא מאבק פמיניסטי על זכויות האשה. הן אומנם מכוסות בבגדים מכף רגל ועד ראש. אולם מתחת למעטה הבד, תתפלאו לדעת, מצויה אשה.

החברה בכללותה, אם אינה יורדת לעומק הדברים, לא תתמוך בנשות הטאליבן, מפני שמנהגיהן הקיצוניים פסולים בעיניה, והיא אינה רוצה להעניק להן לגיטימציה, אבל הפמיניסטיות הרדיקליות מזהות היטב את אפלייתן, הן תופשות את שורש הבעיה, ויודעות כי נשות הטאליבן הן שותפותיהן לאותו מאבק, אך מן הצד ההפוך של המתרס. אלה הן חילוניות גמורות בעוד אלה הן דתיות קיצוניות, אך כולן מתנגדות לכפייה הגברית. אז מדוע אף פמיניסטית חילונית אינה מביעה דעתה בזכותן, הכיצד טרם יצאה אחת מהן להגנתן?

הדבר מוכיח שוב כי הפמיניזם הרדיקלי אינו תנועה של נשים ליברליות. באותה מידה שהן בזות לפרובוקציות שמעוררת ארוכת השיער, בלובשה חצאיות מיני זעירות ביותר, כיוון שדעתה נוחה לשמש אובייקט מיני, כך הפמיניסטיות הרדיקליות רוחשות בוז לנשות הטאליבן המותירות בקושי צוהר לעיניהן. הליברליזם מתאפיין בקבלת הזר לחיקו, או במקרה הגרוע ביותר, באדישות כלפיו, אך הפמיניסטיות הרדיקליות משתייכות לתנועה חשוכה שיוצאת כנגד כל דבר שנבדל מתפישתן הצרה. הכפייה הגברית מעולם לא עניינה אותן באמת. היא רק משמשת בידן כלי להשגת מאווייהן. הכפייה הפמיניסטית היא שחשובה עבורן, וכל רצונן הוא לכפות את ערכיהן הרדיקליים על נשים אחרות ועל העולם כולו.

פניתי אתמול לאגודה לזכויות האזרח, וקבלתי בפני אחת הנציגות על ההתעלמות המכוונת מסבלן של נשות הטאליבן. אי אפשר שאגודות לזכויות אדם תרדופנה מתנחלים על כל רגב ועל כל שעל, ומאידך, תפקרנה נשים רק משום שאורחות חייהן שונים באופן חריג מן המקובל. גם להן יש זכויות, גם הן נפגעות עד עמקי נשמתן כשמנאצים את שמן, וכשמשליכים לעברן חיתולי תינוקות משומשים. האם ציפיותיי מוגזמות?

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.