כיצד עכברים יודעים מתי הספינה טובעת?

04/11/2011 בשעה 12:22 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על כיצד עכברים יודעים מתי הספינה טובעת?

אני, כמובן, לא ידעתי שנדרשת אשרה כדי להיכנס לקפריסין בעת ההיא. מיד כשעגנה האוניה בלימסול וירדתי ממנה, התחוללה מהומה קטנה בשורת החנויות שמולנו, ונשמע צופר אזעקה, ואני, ומיד אחריי בחור נוסף, התחלנו לדלוק אחר הלא נודע. שוד לא התחולל שם. בקושי קטטה. ובינתיים הגיעו כמה שוטרים, ושנינו, הצעיר הגרמני ואני, הבענו הסכמה להגיש עדות קצרה בכתב על המחזה הלא-ברור שנגלה לעינינו.

שוטר ערני הבחין כי שנינו כותבים את העדות ביד השמאלית ופלט הערה הנוגעת לדבר. ואני בכלל מורגל לכתוב ביד הימנית, אך כבר בחטיבת הביניים רכשתי את המיומנות לכתוב בשתי הידיים. הכיצד?

בספר ההרפתקאות 'הרוזן ממונטה כריסטו', הוצע לרשום את מכתב ההלשנה נגד אדמונד דנטס ביד שמאל, כדי שאף אחד לא יוכל לזהות את כתב היד – אם תיחשף התרמית. ואני, שבקושי מסוגל הייתי לקשקש בידי השמאלית, תהיתי האם אוכל לשפר את יכולתי בה.

וכך, במשך השבועות הבאים לא היתה מורה אחת שלא הביעה פליאה על פרץ שקדנותי. מעולם לפני כן לא רשמתי את דברי המורות בכיתה ולא אחרי כן, ומחברותיי נותרו ריקות שנה אחר שנה, למעט התקופה בה אימנתי את יד שמאל לכתוב כדרכה של יד ימין.

אחרי מתן העדות נדרשנו להציג את מסמכינו, והנה נתברר כי אזרח ישראלי מחויב באשרת כניסה לקפריסין, ולי לא היתה כזאת, כי בשעה שהנפיקו אותה לנוסעי האוניה בשערי הנמל, אני יצאתי למרדף קצרצר. מכיוון שלא גיליתי שום עניין באי, ועצרנו בלימסול לכמה שעות בלבד, ביקשתי, אפוא, מן השוטרים לשוב לאוניה והבטחתי שלא אצא ממנה עד שתפליג. אבל לשוטרים היו תוכניות אחרות, ופתאום החלו לחקור אותי כחשוד בהסתננות ובשהייה בלתי חוקית. הפרשה היתה די מגוחכת, ועיכבה אותי בנקודת השיטור זמן רב מדי, עד כי התחלתי לחשוש שהאוניה תרים עוגן בלעדיי. אחרי שלוש שעות ומחצה על אדמת קפריסין הונפקה לי אשרה בת יממה, כפתקית נפרדת מן הדרכון, ומיד אחר כך שעטתי בחזרה אל האוניה. הבחור הגרמני איתר אותי, ובהתחלה רגזתי בתוך ליבי על כך שנטשני לבדי בחקירה. אך כשראיתי את הגרמניות שנלוו אליו שיניתי כליל את דעתי. לחצתי בחום את ידו והכרזתי: איזו דרך נהדרת נקרתה לנו כדי להתחיל ידידות מופלאה!

זמן לא רב אחרי שעזבנו את נמל לימסול, בדרכנו לרודוס, חזו עינינו בהטבעה מכוונת של כלי שיט במים העמוקים. הים הוא בית הקברות של האוניות. אף שהיינו מרוחקים למדי, שלפנו מיד את המצלמות והתחלנו להקליק פעם אחר פעם, מלבד אשה אחת, בעלת מבטא אמריקני, שתהתה: האם אתם מצלמים את העכברושים שנמלטים ממנה? כששמעתי את דבריה, הבזיקה במוחי מיד ההכרה שהיתה זו יכולה להיות הזדמנות נדירה לערוך את הניסוי על הספינה הטובעת. מכל מקום, עכברים לא ראיתי ולא צילמתי, וגם את הספינה השוקעת במצולות לא תיעדתי. משטרת קפריסין סילקה את סרט הצילום ממצלמתי מבלי להודיע לי על כך.

לא צריך לעקור את קירות האוניה כדי לגלות בה נוסעים סמויים. את הראיה לכך ניתן למצוא בקלות ביבשה. למעט אנטרקטיקה נפוצה החולדה הנורבגית בכל היבשות. רק האדם הוא יונק מוצלח ממנה ביכולת התפשטותו. היא הגיעה לכל נמל בעולם דרך אוניות שיצאו מסין – שם הוא מקורה. והיא לא לבד. גם חולדת העליות נדדה דרך נתיבי הים לכל מקום אשר נשאו אותה הספינות.

אפשר להניח שהמכרסמים הגיעו אל האוניות יחד עם המטען שהוכנס לבטנן, ומצאו להן משכן נוח לקיים בו חיים נאותים. שיניהם החדות כרסמו בעץ כדי לבנות מחילות או לפעור פתח בארגזי המזון, וכושר הרבייה המופלא שלהם התגבר על כל הסכנות. כשהוצא המטען החוצה בנמל היעד, הגיעו יחד עימו תיירים משופמים אל הארץ החדשה, ומיד נקלטו בה.

מן הבחינה הביולוגית טוב עשו החולדות שיצאו מן האוניה. הן חיות יבשה. כלי-השיט מהווים עבורם גשרים צפים להגר ממקום אחד אל מקום אחר. נסיבות אלה מסבירות מדוע מתרוצצים המוני עכברושים על הסיפון העליון כשהספינה טובעת. כדרכן של אוניות, שנפער בהן חור באחת הצלעות – לרוב בגלל התנגשות בשרטון תת-מימי – קרקעיתן מוצפת תחילה, ושם, במדורים התחתונים חיות החולדות, בקרבת מחסני המזון. או אז מטפסות הן מעלה מתוך רצון להימלט. אולם, השאלה המעניינת היא האם הן מסוגלות להבחין בטביעתה של הספינה בטרם תוצפנה מחילותיהן במים? האם הן חשות בסימני אזהרה מקדימים שגורמים להן לנוס על נפשן? במילים אחרות, האם חולדות ניחנו באותו חוש אנושי הגורם לפוליטיקאים חפצי-חיים לברוח ממפלגותיהן זמן קצר לפני קריסתן?

האגדות מספרות כי מכרסמים יודעים מראש את גורל הספינה. אוניה שאין בה חולדות היא אות מבשר רע. ספנים בימים עתיקים היו מדירים רגליהם ממנה. האם יש גרעין של אמת במעשיות הללו?

חשבו נא על גברת מגונדרת שיוצאת לשיט-תענוגות וחוקרת את הקברניט – האם ישנן חולדות על ספינתו. מה הוא יענה לה? אכן, זו דילמה!

ניתן לשער כי בדרך הברירה הטבעית התחולל שינוי אבולוציוני בזמן שחולדות אחדות זינקו מספינות שגורלן היה לשקוע במצולות, והן התרבו והורישו לצאצאיהן חושים מפותחים לגילוי כלי-שיט רעועים. ומדוע לא? הן ידוע כי מכרסמים ניחנים בסנסורים משוכללים אף יותר שמרחיקים אותם מפני הסכנה. ברם, אינני מחזיק בדעה הזאת.

מאז שחזיתי בהטבעת הספינה ליד חופי קפריסין לא צפיתי שוב במחזה דומה. קרוב לוודאי שאיש לא ערך מחקר כדי לבחון את התנהגות החולדות מעת שגורל האוניה נחרץ לשקוע. דעתי היא שחולדות מזנקות הימה מספינה טובעת רק מפאת חששן ממלחים המתרוצצים על הסיפון אחוזי-אימה, ומפני שאין להן היכן להסתתר. הקפיצה אל המים היא, אפוא, דרך המפלט האחרונה להינצל.

אולם, אפילו אם יתברר כי יצורים נבונים אלה חשים במצוקה הממשמשת ובאה, אין להסיק כי רכשו תכונות אלה בספינות מעשי ידי-אדם. החולדות הן שחייניות מצוינות, ויש ביניהן אוכלוסיות המתגוררות במחילות הנבנות בגדות הנהר, משום שהללו בטוחות יחסית מפני טורפים כנחשים. יתכן בהחלט שאותן חולדות רגישות לזעזועים כלשהם המבשרים על שינויים בפני המים, והן נודדות הרחק מבתיהן בטרם תיסחפנה בנהר. על כל פנים, זאת אינני יודע.

הבוקר נתקלתי בקריקטורה על אותם עכברים הבורחים מן הספינה הטובעת, ובו ברגע החלטתי לבדוק מה דעת הקוצנים שלי בסוגיה המטרידה אותי מזה שנים רבות. הנחתי אחד מהם בלוח קלקר הצף על פני האקווריום והתבוננתי במעשיו. הוא קרב לשפת המים, רחרח אותם, אחר כך פסע בשלווה סביב-סביב לחפש לו מוצא, וכשתפש כי מצוי הוא על אי זעיר, חדל מן החיפושים ונותר רגוע וחינני. הוא אפילו מיאן לטפס על מכסה האקווריום ולהימלט למקום מבטחים. אחר כך פיזרתי מעט גרגירים למענו, וידידנו הקוצני החל ללקט אותם לפיו, כאילו שלא נשתנה דבר גורלי בחייו.

דומני כי בפעם הבאה שאצא להפליג, לא אקח אותו עימי. עכברים יודעים להיחלץ מצרות רבות, אבל כשהספינה טובעת, הם טובעים יחד עימה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.