אמרתי להם שאני עוזב ושלא יבלבלו לי את המוח

31/10/2011 ב- 14:19 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על אמרתי להם שאני עוזב ושלא יבלבלו לי את המוח

אינני יודע אם יש לסיפור הזה התחלה ולמה אני מספר אותו בכלל. חיי נעים כמטוטלת חשמלית שדעך בה הזרם. אני מרגיש בדיוק כמו פני המים באקווריום שחשים בפתאומיות את רטט הבועות נעלם. אזל מהם החמצן, אולי אבדה חיוניותם לעד. מחר בבוקר תצוף שם גוויה, אני יודע, ולא מסוגל לעשות מאומה.

"קוראים לי מ, אבל לא קוראים לי מ", ענתה כששאלתי אותה לשמה. 1991, לילה קר בירושלים, מצויים בין כותלי מבנה ששימש להארחת חיילים.

היא לבשה אימונית שחורה, ואני עדיין הייתי לבוש מדים ונושא רובה עם מחסנית צולבת בפנים. תמיד היתה מחסנית בפנים. כל אחד משנינו הגיע עם קבוצה מיחידתו לסיור לימודי בן יומיים בעיר הבירה במסגרת נפרדת.

מ', כך היא מכונה מאז ילדותה, נראתה איברית, אך היא בת יחידה לצאצאים של ילידי אשכנז. באותו ערב חשקתי בה. חשקתי בה מאד ככל שעיניה הכהות השחירו. הייתי מלא ביטחון עצמי ביכולתי להשיג אותה בנקל, והיא אכן נכנעה לי, והלכה עימי לגן חשוך, אך הצינה הכבדה הכריעה אותה, וחיש מהר שבנו אל המבנה החמים. נכנעתי לחולשתה, ואפילו לא התנשקנו – למעשה, עד היום.

כשצפינו יחדיו בסרט 'הכבוד האבוד של קתרינה בלום' הרשתה לי לגפף אותה במשך שניות ספורות. אין לי מושג מדוע דווקא בסרט קשה לצפייה בחרתי לעשות כן, וממילא לא נמשכתי אליה עוד. למעט אותו מגע חטוף הידידות בינינו נותרה כשהיתה. אינני נמשך אליה. היא יודעת זאת.

באותו לילה בירושלים כעסתי עליה. לא האמנתי למשמע אוזניי כשהודיעה שהיא חוזרת זה עתה עימי למקום ממנו יצאנו, כי קר מדי בחוץ. חזרנו שלובי ידיים אבל הרפיתי ממנה. שוחחנו בחברת חיילים נוספים עד לשעות הקטנות של הלילה, ולמחרת בבוקר התעוררתי אדם אחר. בחדר האוכל בירכתי אותה ל"בוקר טוב" בנימה מקפיאה, ובחרתי שלא לשבת לידה. אחרי הארוחה לא ראיתיה עוד. כמה ימים אחרי כן שכחתי ממנה כליל. אולי האכזבה הכתה בי חזק מדי.

אביב 1998. התגוררתי עם שתי שותפות. כל אחת גרה בדירה נפרדת. מדוע? התאוויתי לגור עם אחת מידידותיי מזה זמן רב, וכשהשותף שלה עזב הגעתי לחדר הריק עם מרבית חפציי והתמקמתי שם. כמו כן, השותפה האחרת, שהכרתיה מנעוריי, אסרה עליי להלין בחורות בחדרי, וגם זו היתה סיבה מספקת להעביר את לילותיי במקום אחר. פרשה אמיתית לגמרי!

רציתי לבלות את ערב חג העצמאות במחיצת אלה, בה הייתי מאוהב, אך להפתעתי המרובה היא מיאנה. וכך נאלצתי לנסוע אל העיר חדרה, אל ז'אנה, שהיתה חברתי הטרייה, ועם הנץ החמה שבתי עימה לתל-אביב. בעודה ישנה במיטתי נסעתי עם לירן אל אחותו ברמת אפעל. גם מאיר הצטרף אלינו. שותפתי היתה מדריכת כושר במועדון שבו לירן התאמן, ולפעמים הייתי רובץ במשרד ומשעשע את הפקידה. אחר אותה פקידה חיזר לירן בעקשנות, ובצדק רב, ואחרי שהכירני והתרשם ממני ביקשתי להשתדך לאחותו, שעימו ראיתיה פעם אחת. אכן, היתה לי חברה בזמן ההוא, אך תמיד תרתי אחר המועמדת הבאה בתור, ומלבד זאת, ז'אנה היתה תובענית מדי אפילו עבור גבר כמותי.

בתחילה לא זיהיתי את מ'. היא היתה מחויטת. אני הייתי מוכר לה מאיזשהו מקום. אחותו של לירן היתה חברתה וגברת מ' ההדורה שהתה אצלה עם בן זוגה המעונב כשהגענו לשם. אחרי בירורים קצרים איתרנו יחדיו את הקשר שקיים בינינו. אני הייתי החייל שהשליך מעליו בחורה לבבית, רק משום שלא נתרצה בלילה ירושלמי מקפיא עצמות. אחותו של לירן הביטה בי במבט נוקב. ההשתדכות אליה כבר לא נראתה באופק, ואני התחננתי לעזוב את המקום מהר ככל האפשר. העולם אינו קטן, אבל הארץ הזאת קטנטונת מדי, אפילו עבור צבי יבשה.

כמה ימים אחר כך, במקום העבודה ההמוני שבו הועסקתי, הודיעה לי שרית כי שיחת טלפון ממתינה לי על הקו. האם זו אלה, שאלתי בשמחה. שרית הנידה בראשה לשלילה. האם זו ז'אנה, שאלתי בדאגה. שרית שוב הנידה בראשה לשלילה ואז הכריזה: מישהי חדשה. מ' !

מ' הגיחה מחדש אל חיי, ובעזרתי הצטרפה אף היא למעגל העובדים בחברה. ד', בת זוגי האהובה דאז, לא חיבבה אותה כל כך וטענה שהינה עצלנית. אני הסתרתי ממנה את היכרותי המוקדמת עימה. גם מ' לא ידעה דבר על יחסיי עם ד' עד שנתקלה בי ובה כעבור שנה ומחצה בדיזינגוף סנטר. המשפט האווילי שהוצאתי מפי כשראיתיה חקוק היטב בזיכרוני: איזה עולם קטן. פתאום אני פוגש את ד' במקרה ופתאום אני פוגש גם אותך.

מ' ואני התיידדנו ככל שחלף הזמן. היא מצאה חן בעיני אחד מחבריי לעבודה קודמת, ודי נדהמתי לגלות הזמנה לחתונתם כעבור חודשים בודדים. בגלל שירות מבצעי נבצר ממני להגיע, ולפיכך נאלצתי לצפות בסרט נישואיהם דרך המרקע בדירתם החדשה. אין ייאוש רב מזה, אבל השתדלתי בכל מאודי להסתיר את העצבנות והשעמום כדי שלא לאכזב את בני הזוג העליזים, ונראיתי כמי שמתענג מכל רגע. אחרי שלוש שעות מתישות שהגיעו אל קיצן, אפילו הבעתי פליאה מהולה בצער: מה, זהו? האם אין המשך?

מ' כלולה בחוג הבריות המוכשרות שאני מקיף בהן את עצמי. אני אוהב אותן יצירתיות, פראיות, קורנות עוצמה חרף חולשתן.

גם מ' סבורה שהנני מוכשר. אדון מדען, היא קוראת לי. אבל למען האמת, אינני מוכשר לדבר, למעט כישורים מסוימים שמאפשרים לי להותיר בחיקי נשים שכבר אינן סובלות אותי, עד שגם סבלנותן פוקעת.

רק פעם יחידה יצאתי לבלות בחברת מ' כשאנו לבדנו. הלכנו יחדיו אל בית הקולנוע לצפות ב'שיבת המלך', שגרף אחד-עשר פרסי אוסקר. המלך שעומד לשוב אל כיסאו הוא אראגורן האמיץ, ואילו עוצר כס המלכות של גונדור התברר לנו כמוג לב. זהו מעין תכסיס שקוף שנועד להכשיר בליבות הצופים את סילוקו מן המעמד הרם בבוא העת, כשצאצאו של איסילדור יירש את כיסאו אחרי שעה. שוו בנפשכם מה יקרה אם גם עוצר הממלכה היה נמנה על הגיבורים הטובים.

אולם מ' מאסה בטריק הדלוח, ואמרה: זה לא כמו בכבוד האבוד של קתרינה בלום. שם היתה דילמה אמיתית! והיא צודקת. שימת ליבה מעידה על חוש התבוננות מפותח. אף אזרח שומר חוק לא יצדיק רצח עיתונאי, אפילו יהא הלז הנורא והאיום מכולם. אך שניות אחדות לפני שנורה למוות, העיתונאי שפגע בכבודה של קתרינה העז והציע לה להתעלס. התחשק לו פתאום. דבריו האחרונים ממאיסים עוד יותר את דמותו על הצופה המזועזע, ולכן כשהוא נרצח לבסוף, איש באולם אינו קם על רגליו ואומר: "בכל זאת, עונש כזה לא היה מגיע לו".

שדה מוכשרת היא מ', כפי שסיפרתי, וכמה וכמה פעמים כתבה לי שהכישרון שלה אינו בא לידי ביטוי בעבודתה. לפני שלושה חודשים נפגשתי עימה על שפת אגם הירקון. צרחות רמות של סיקסק קרעו את לב השמיים, ובפיה היתה בשורה: "אמרתי להם שאני עוזבת ושלא יבלבלו לי את המוח". בעודה מצפה לתגובתי המשתאה, לבשו פניי ארשת של ניתוק מן ההוויה וזה בלבל אותה. מה הסיפור שלך, קראה נעלבת.

היה זה המשפט ששמה בפיה: "אמרתי להם שאני עוזבת ושלא יבלבלו לי את המוח". במקום להתעניין במצב רוחה, שאלתי אותה מדוע אין מילה אחת ויחידה בשפתנו שתוכל להביע את המשפט כולו. למשל, "פקיתי" שמשמעה יהא כל המשפט המסורבל שהגתה. מדוע אנו נזקקים לכה הרבה מילים כדי להביע דבר אחד ויחיד?

האם השפה דלת מילים היא? האם טרם הגיעה לבשלות?

כידוע, החלה השפה האנושית להתפתח דרך הגאים בודדים, והמילים הראשונות נשאו המון משמעויות. כשהתעשרה השפה ורבו בה המילים, ואפשר היה לתאר בה כמעט כל דבר אפשרי, נוצרו גם מילים חדשות שמתארות את אותו הדבר עצמו – אלה הן המילים הנרדפות. אני תוהה, אפוא, מדוע בשפות עשירות, כמו אנגלית, למשל, לא התפתחו עדיין מילים שמסוגלות לתאר מצבים שגרתיים ונפוצים כמו "רצון להתפטר מן העבודה בזעם, תוך אי-רצון מוחלט להקשיב לדברי חנופה מפי המנהל שמבקש להניא את העובד מכוונתו".

התהליך שבו התפתחה השפה האנושית הוא מוזר. היה ניתן לצפות ששפות עתיקות, שלא כמו עברית מודרנית, תאפשרנה להביע תחושה שכיחה באמצעות מילה אחת, ורק אחרי דורות רבים יהא ניתן לתאר את התחושה הזאת באמצעות משפט שלם. למעשה, כדבר הזה לא התרחש. קודם כול נוצרו משפטים מסובכים למען תיאור אותה התחושה, או המעשה, או החפץ, ורק אחרי כן התפתחה מילה אחת ובודדה שתחליף את אותם המשפטים.

אתמול פגשתי את מ' בחנות ספרים פופולרית ברחוב אלנבי. תמיד היא לבושה בקפידה. למי שאוחז בקלטת של המצלמה במעגל סגור ומתאווה לצפות בי ממבט על, ארמוז כי לבשתי חצאית סקוטית ואחזתי בידי חנית. מ' הודיעה שהיא מתגרשת.

כולכם ודאי מכירים את המגנים שנשאו האבירים בימי הביניים, אשר חקוקים עליהם סמלי בית המלוכה. אפילו הייתי משיג מגן כזה לעצמי אתמול, נותר הייתי חשוף כשבאתי. אפשר לצפות לכל מיני דברים בחנויות ספרים. בארגנטינה מצאתי עטלף מת מתחת לכסא שעליו התיישבתי. אבל לא גירושין.

אפילו אם היתה מילה אחת בעברית כדי לתאר את מכלול תחושותיי ברגע ההוא, אני יודע כעת שלא הייתי משתמש בה. נזקקתי למילים רבות ככל האפשר כדי להאריך את דבריי. המוח האנושי זקוק למלל רב כדי לעכל מצבים מסוימים, לספוג אותם מעבר לנקודת הרוויה.

אמרתי לה שאני די המום, שזה משהו שלא צפיתי, ומה בדיוק קרה, שאני מעט מזועזע ועצוב ומה יהיה עכשיו, ולמה פתאום באמצע החיים, ושניכם מטורפים לגמרי, ותגידו, האם השתגעתם, ועדיין לא מאוחר להתחרט, ואפשר לתקן, ומה איתי ומה עם שאר האנשים שאתם מכירים והמשפחה, ואמרתי כל זאת ברצף והוספתי מערומי משפטים, אחד על השני, כמו בדוכן פירות, כדי שתשמע ממני עוד ועוד.

וכשסיימתי אחרי דקה ארוכה היא אמרה בדרך שאינה הולמת אותה: אין מילה אחת שיכולה להביע את כל זה?

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.