במה חטאה אמנה מונא שהמון צמא-דם דורש בדיעבד להטיל עליה עונש מוות?

25/10/2011 בשעה 22:00 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על במה חטאה אמנה מונא שהמון צמא-דם דורש בדיעבד להטיל עליה עונש מוות?
תגים: ,

אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים. אם כך הוא הדבר, אזי כולנו שוטים, מפני שלא היה איש מאיתנו שלא התנבא כי מיד לאחר ביצוע עסקת שליט, לא תרפה התקשורת מלעסוק בשאלת המחיר ששולם עבור שחרור החייל, וציבור העיתונאים ההפכפך יחליף את עמדותיו משל היו גרבי נייר משחירות.

לפתע פתאום, אלה מן התקשורת שתמכו בשחרור שליט "בכל מחיר" סבורים שמחיר העסקה היה גבוה מדי, ואלה מהם שהתנגדו בכל מחיר לעסקה שכזאת נשמעים מברכים עליה תחת כל עץ רענן.

אף אחד בתקשורת, ולמעשה איש בישראל למעט אנוכי, אינו שואל עצמו מדוע החייל הרביעי שהיה בטנק כשנחטף גלעד שליט אינו מוזמן לפגוש את השבוי המשוחרר. למה שום עיתונאי הגון אינו פונה אליו כדי לשאול אותו מה הוא חש בעצם ימים אלה? אני יודע בהחלט מה יש בפיו לומר.

הנני משוכנע כי גלעד שליט שוחרר במחיר סביר, ואם מחיר העסקה היה גבוה מדי, ודאי שהייתי מביע התנגדות למימושה. מנגד, אינני תומך בהחלפת מחבלים חיים תמורת עצמות חיילים, ותאמר משפחת גולדוואסר ככל שתחפוץ, היא ידעה מראש כי בנה נפל חלל בתחומי מדינת ישראל. ראש המוסד דאז, האלוף (במיל') מאיר דגן הודיע לה. אכן, הגולדוואסרים רצו לקבל את הגופה ויהי מה, אפילו יופקר בשל כך שלומם של אלפי ישראלים בעתיד הנראה לעין.

וכשם שהתקשורת התגייסה בכל מאודה כדי להשיב את ארונותיהם של גולדוואסר ורגב ולהביא לשחרור שליט, ופעלה למען כך בצורה הקיצונית והמחפירה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הרי עתה, בשיא העליבות, היא מחליפה צד, ובאופן קיצוני עוד יותר עולים ממנה קולות, ועוד מפי פרשניה הבכירים, שיש להטיל עונש מוות על מחבלים עם דם יהודים על ידיהם.

תכלית עונש המוות במתכונת הזו היא למנוע שחרור רוצחי יהודים תמורת אחיהם החטופים. קרי, זוהי הודאה מפורשת של חלקים בחברה הישראלית, שאין הם יכולים לעמוד בפני זעקתה של משפחת החטוף, ובלית ברירה יסכימו כי ישוחרר הבן היקיר בכל מחיר שיידרש. לפיכך, על מנת למנוע מהם לנקוט בעמדה המנוגדת להגיונם ולהתגייס בעל כורחם למען משפחת החטוף, דורשים האזרחים הללו שהמדינה תקדימם ותוציא להורג את הרוצחים הנפשעים, אחרת אלה ישוחררו מן המאסר לפני ריצוי עונשם.

נער הייתי ובגרתי, וכדבר הזה לא שמעתי מעולם. אותם אזרחים, ובהם אנשי תקשורת, הדורשים מתן עונש מוות למחבלים רצחניים כדי שלא ישוחררו בעסקה הבאה – אשר בה יתמכו – משולים לנערות בדיאטת הרזיה שמתחננות לאמהותיהן שלא תאפינה עוגת שוקולד, אחרת תתפתינה הן לזלול ממנה.

אינני בוחל בעונש מוות לאלה שראויים לו. ברם, בניגוד לעיתונאים משולחי-רסן ולאזרחים צמאי-דם, אני טוען שיש להשית עונש כזה על אלה שהואשמו ברצח על רקע פלילי, קודם שמטילים אותו בחדווה על ערבים או יהודים שרצחו על רקע לאומני. את טענתי זו ניתן להסביר על פי אמות המוסר שלי.

אין זאת אומרת כי לדעתי לא רצוי להיפטר ממחבלים בעת היתקלות בהם או לחסלם כצורך מבצעי, אולם, אני מחזיק בדעה שבית-דין ישראלי אסור שיגזור מיתה על איש מלבד על פושעים נגד האנושות דוגמת הנאצים ועוזריהם. ואם יחליט העם להחיל עונש מוות באופן כוללני, אזי פושעי עירנו קודמים הם, הן מפני שאויב מבית מסוכן יותר מאויב מבחוץ לחברה מתגוננת, והן משום האסימטריה בין כובש לנכבש על נגזרותיה הרבות.

מכל מקום, לעונש מוות חובה שיימצאו גבולות כמו זיהוי ודאי, מעל לכל ספק, של המואשם (אפילו אם יודה באשמה), וכמו כן, בחינה מכרעת של יחס הסובלנות החברתית באשר למידת הנקמה: האם כל מעשי הרצח שווים בפני החוק, או שיש רציחות מזוויעות במיוחד הראויות לעונש החמור ביותר בספר החוקים?

ברי לכול כי הדוגלים החדשים בעונש המיתה רוצים שיחול על ארכי-רוצחים בלבד, וטוב הדבר שכך, אולם נעלם מעיניי מדוע כתבים זוטרים ואנשי תקשורת ותיקים יוצאים מדעתם בגלל אמנה מונא, ומשייכים אותה לרוצחים הגרועים ביותר, והרי היא אינה כזאת. מדוע כל בעל-טור מציין את שמה בשורה שבה צריך להעמיד אנשים לפני כיתת יורים, אף שאין מן האשמה להציבה שם?

אין ספק, אמנה מונא היא מפלצת-אדם. על כך תעיד העובדה שהיא ברחה מבני-עמה והעדיפה להיות מגורשת הרחק מכאן, ובלבד שלא יבולע לה. היא התנכלה לרעותיה האסירות בכל דרך נקלית שמצאה בדמיונה – מהתעללויות מיניות ועד מניעת מזון במשך יממה. אין להתפלא כי מרובים הפלשתינים שרוצים להניח ידיהם על זרועותיה ולהנחית עליה מהלומת מוות אחר עינויים רבים, ואולי הם מרובים אף מן הישראלים השותפים לרצונם.

עכשיו, אמרו לי, האם בית המשפט דן בהרגשה הסובייקטיבית של הזולת? האם ניתן לשפוט את אמנה מונא על כך שהיא מפלצת או בגין חשד דומה הנסמך על טענת הכלל? כפי שידוע לי, ניתן לשפוט אדם ולגזור את דינו אם נמצא אשם בעבירה המיוחסת לו – ואותה עבירה מחויב שתימצא בספר החוקים.

אמנה מונא, חרף היותה בריונית שפלה, לא הואשמה ברצח המונים כמו מחבלים אחרים ששוחררו בעסקת שליט. היא הודתה שפיתתה נער תמים, אופיר רחום ז"ל, לפגוש אותה, בספרה לו שהינה יהודיה מארץ ערבית המבקשת לה ידיד ישראלי. היא עשתה זאת במטרה לחטוף אותו בעזרת שאר חברי חולייתה. משסירב אופיר להיות בן ערובה בידיהם, ירה אחד מהם צרור יריות בגופו. מונא נמצאה אשמה על פי תקנות הביטחון בגרימת מותו בכוונה ונגזר עליה מאסר עולם.

להבדיל, בזמן שהתקשורת מעלה את אמנה מונא לגרדום, רב-המחבלים מרואן ברגותי הוכתר על ידה כפרטנר לשלום, אף שנגזרו עליו חמישה מאסרי-עולם. האשמתו של רוצח סדרתי זה חמורה שבעתיים מזו של מונא, ועל פי הלוגיקה המשפטית, ועל פיה בלבד, יש לתלות אותו לפני שבכלל דנים בה.

אינני רוצה שתליין בית המשפט יהדק את עניבת החנק על צווארה של אמנה מונא או שינתק את גרונו של ברגותי מגולגולתו באבחת חרב. הצדק ייעשה בהחלט אם יזדקנו בנחת מאחורי הסורגים, ובזמן שאנו נחגוג את יום העצמאות שנה אחר שנה.

ראוי שנדע כי הדרך היעילה למנוע שחרור רוצחים נתעבים טרם זמנם אינה להרוג אותם, אלא להישאר ערים בטנק כשנשלחים אל הגבול כדי לסכל חדירת מחבלים.

ישנם בחיים שני דברים שאנו בטוחים בהם: המוות, וכך שהחיוך הנבזי של אמנה מונא ייעלם מן הנצח מחמת ייסורים קשים ברגעיה האחרונים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.