זאבית המורה לפסנתר

10/10/2011 ב- 16:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על זאבית המורה לפסנתר

כבר יותר מארבע-עשרה שנה לא נכנסתי אל בריכת גורדון, והפעם האחרונה היתה הפעם השנייה בלבד. ובאמת, מה יש לי לחפש שם?

אומנם נולדתי בתל-אביב, אבל אל בריכת גורדון הגעתי בפעם הראשונה ממחנה צבאי בירוחם, וכל מה שעניין אותי בשעות ההן היה קבלת 'אפטר' הביתה, כדי לישון לילה ארוך במיטתי כמו בן אדם .

בשעה שבע בערב, בעודנו בתל-אביב, הודיע לי המ"מ כי אושר לי אפטר, ובתנאי שאתייצב כעבור תריסר שעות – בדיוק – בשערי הבסיס.

זו היתה הפעם האחרונה שביקשתי אפטר כלשהו בהמשך השירות. למדתי את הלקח שלי.

בפעם השנייה הגעתי אל הבריכה כדי להבין אחת ולתמיד על מה כל הרעש והצלצולים. רציתי לדעת מה יש במי הים האלה שהופך אותם ליקרים כל כך, בשעה שהם מצויים במרחק כמה מטרים מקו החוף.

לא ציפיתי ליותר מדי. אפילו לא ציפיתי לכלום, אבל כשנכנסתי למים קראה אליי אשה צעירה אחת. היא הכירה אותי. מכיוון שהשיער הרטוב שלה הקשה עליי את מלאכת הזיהוי, הסתייעתי בדרכי להיחלץ ממצוקות מעין אלה, ופשוט צללתי להרטיב את גופי כולו, ובינתיים, בעודי עצור נשימה התחלתי לתהות מי החמודה הזאת לכל הרוחות.

כשאזל החמצן מריאותיי והרמתי את ראשי, מצאתי אותה עדיין לידי, והיא תוהה איך קוראים לי, וסיפרה שביקרתי אצלה בבית כמעט שנתיים לפני כן. וזאת היתה ההיכרות היחידה בינינו.

אני תמיד נדהם מכך, כי מאז שסיימתי את לימודיי בבית הספר, לא פגשתי באקראי אף אחד מאלה שלמדו עימי במשך שנים ארוכות, ואילו כל מיני טיפוסים שאני בקושי מכיר אותם שבים ומופיעים במהלך חיי פעם אחר פעם.

לפני שנים אחדות, בשעת ערב קיצית, סייעתי לשתי צעירות ערביות לשוב אל המים הרדודים, רגע אחד לפני שטבעו יחדיו. כל אחת נשענה על כתפי ואני שחיתי אט אט אל חוף מבטחים. כעבור כמה חודשים פגשתי אחת מהן, בחברת אחיה, ברחוב דוד המלך. היא התעקשה להזמין אותי מיד לבית קפה סמוך, ואחיה הבהיר לי כי מוטב שלא אעליב אותה ואיענה לה בחפץ לב.

את ע', בדואית המתגוררת בנהריה, פגשתי לפני שנה, פעם אחת ליד התחנה המרכזית של חדרה ופעם שנייה בפתח קניון בגבעתיים. היתה בינינו היכרות קצרה בזמן שהשתכנתי בגליל המערבי ולמדנו באותו מוסד.

ברנש ששיחקתי עימו שחמט פעם אחת ויחידה במגדל שלום אינו מצליח שלא להיתקל בי ברחובות העיר. ארבע פעמים פגשתי אותו, וכבר בפעם השלישית תהיתי האם עליי לפתוח עימו בשיחה קלילה או להמשיך ולהסתפק בקריאת 'אהלן' יבשושית.

ואל הרכבת כולם מתנקזים. פעמים רבות נסעתי לבדי ופתאום פגישת מחזור עם כל הבנות שפגשתין פעם יחידה לפני כן. אך זהו יותר מצירוף מקרים, מפני שפוגש אני מכרות עתיקות לרגע ביציאה מתל-אביב, וכמעט לעולם לא בדרך חזרה לעיר הולדתי.

מי אלה האנשים הללו ומה הם רוצים מחיי?

מיד אחרי שהזכירה לי ידעתי מיהי. זוהי זאבית, המורה לפסנתר. אין לי מושג אם זהו שמה האמיתי, או כך היא מכונה. בין כה וכה איזה מין שם או כינוי הוא זה?

אינני זוכר במדויק את נסיבות הגעתי לביתה, אך כפי הנראה הן קשורות למוסיקה, מפני שהגעתי אליה עם צמד מתופפים, ברק ועירית שכינתה עצמה בשם אלכס.

באופן אישי, אף פעם לא פנטזתי על מורות לפסנתר, ובכלל, אין לי מושג איך משתחלת סצנת 'המורה לפסנתר' לכל סרט ארוטי. מה יש בהן, במורות לפסנתר, שמוציא תסריטאים מדעתם?

זאבית קיבלה את פנינו בברכה. זו היתה שעת לילה מאוחרת. היא לא לבשה שמלה אופראית או חצאית בעלת שובלים. ג'ינס וגופיה היו כל מלבושיה, ובזמן שהשלושה דיברו על כלי נגינה, אני ישבתי מוקסם מול האקווריום שלה ומיעטתי לשוחח. כעבור שעה עזבנו מבלי שהושמע אף תו מן הפסנתר שלה.

זאבית מבוגרת ממני בעשור לכל הפחות, אך מפני שעטתה על עצמה בגד-ים שקפופי מדי, נעצתי בה מבט ממושך ואינסטינקטיבי מבלי כל כוונה ברורה. אני אפילו לא זוכר אם היתה אטרקטיבית לטעמי ברגע ההוא, מפני שאחרי אותה התמקדות בגופה, התרתה בי כי היא נשואה.

הנימה הדידקטית אשר בה הודיעה זאת הכעיסה אותי. אני גם סבור כי נשים הלובשות בגד-ים חושפני מדי הן פולשניות לתחום הפרט, מפני שאדם כמוני עשוי לבוא במבוכה. הנה, בחברת אשה עירומה וזרה אני חש יותר בנוחות, מאשר ליד אחת שמעוניינת כי עיני המתבוננים תפשטנה אותה.

מכיוון שכעסתי והרוגז לא עמד להתפוגג, התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה שם, ועל מה יש לי לדבר איתה, כי מתברר שהיא החליטה על דעתה שלה לפתוח עימי בשיחת חולין כדי שלא תעביר את זמנה בבטלה גמורה.

לשותפתי לדירה היתה מקלדת של קסיו, ששכן אחר נתן לה למשמרת ונעלם. מפעם לפעם השתעשעתי בהפקת צלילים, אבל לא יותר מכך, כי אם ישנו דבר אחד ויחיד שהנני בטוח לחלוטין שאיני מוכשר בו, הרי זהו לבטח כושר נגינה.

תהיתי באוזני זאבית האם אוכל אי פעם לנגן נעימות מוכרות במקלדת הארורה ההיא, ואילו היא התעניינה לדעת מהו טיב יחסיי הרומנטיים עם אורית, ואז רצתה לשמוע מה קרה ביני ובין אלכס, והבהרתי לה כי לא אירע דבר, אך אחותה (למעשה, שתיהן מאומצות ואין ביניהן קשר דם) היא יפהפייה, אם כי צעירה מדי.

היא מרחה את עצמה באיטיות משגעת בשמן השיזוף שלה, ורק אז התברר לי – אחרי שנתיים – שאני נמשך ליופייה.

מאז ומתמיד נמשכתי לנשים המציירות, מפסלות או מנגנות, בגלל כישוריהן האומנותיים, אבל זאבית משכה אותי בכוח להטה הנשי, ואז, משום מקום, הופיעה חברה שלה, ואני גמרתי אומר כי יש להחריב את בריכת גורדון לאלתר.

אז אומרים שבריכת גורדון המחודשת היא נעימה לסביבה, ובמקום הסלידה מן החומות המבוצרות – שסולקו – הפכה ההליכה ליד האתר לחוויה משובבת עין.

אז אומרים.

כי אני, בכל פעם שפוסע לקראת בריכת גורדון המחודשת, מיד מפנה את מבטי אל הצד האחר כדי שלעולם לא אתקל עוד בזוועה.

היתה זו חברה של זאבית שהביעה אף היא חלחלה מבריכת מי הים הגורדונית, שבנויה כמו כל בריכת מי כלור עלי אדמות, אך רק היא קורעת נתח חשוב מן החוף לרעת המתרחצים האחרים.

ואכן, ישנן דרכים נאות יותר לבנות בריכות חוף, אשר משתלבות עם סביבתן, במקום להתקיים בנפרד מהן בצורה מכוערת.

את חברתה של זאבית פגשתי באקראי היום, ומיד זיהיתי אותה. ירדנו שש קומות באותה מעלית. לא השתניתי כל כך מאז, למעט שרירים תפוחים יותר ושיער מאפיר, אך היא לא זכרה אותי, לפי מבט עיניה, ואני נמלכתי בי מדעתי לספר לה על קורות היום ההוא, בפעם האחרונה עד מותי בהחלט, אשר בהן טבלו רגליי בבריכת גורדון.

אפשר לספר אודותיי דברים רבים – טובים ורעים – אבל לא ניתן לומר שאינני זוכר את כל הג'ינג'יות שעימן שוחחתי אי פעם בימות חיי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.